קטעים בסינדרום

הסינדרום בירושלים הוא מקום יוצא דופן. הוא נראה כמו באר רגיל עם שלוחנות וכיסאות ובמה קטנה, מעל הבמה בצד ימין תמונה בשחור לבן של ג'רי גרסייה ז"ל ומימין תמונה של בוב דילן יבדל לחיים ארוכים. את המקום פתח לפני כמה שנים בחור אמריקני חובב בלוז ורוק בשם אהרון , וירש אותו ממנו בחור נהדר בשם כ"ץ  שמנהל אותו ועושה את המקום למה שהוא – הבאר הכי חם להופעות בארץ. תמיד יש שם טירוף. אנשים שותים שם בירות יותר ממקומות אחרים, יש שם קנקנים גדולים כאלה בכמות ששולחן יכול לשתות מהם, ולא פעם ראיתי את כ"ץ מחליף חבית באמצע ההופעה. משהו באווירה של המקום מאפשר להשתטות להשתחרר ולנגן בצורה שלא ראיתי בשום מקום אחר. אם יוצא לכם ואתם בירושלים בערב תשאלו על סנדרום ברחוב הלל….תמיד שווה לשמוע שם מוסיקה חיה.

שיר של בננה

יש סופרת יפאנית שאני חולה עליה שמה בננה יושימוטו, היא כתבה את 'מטבח', 'לטאה' ועוד הרבה ספרים שלא תורגמו. אני תרגמתי שיר שלה שמצאתי פעם שלא תורגם מעולם, הנה הוא לפניכם.


עצמי עינייך ותראי

מאת: בננה יושימוטו 1997

 

עצמי עינייך ותראי

את שונה מבעבר

הילדה הכי רזה

שראיתי בבאר

 

ידעת בדיוק מה לעשות

כדי להיות הילדה

הכי מגניבה במסיבה.

ספרי לי סיפורים

מהטיולים המשוגעים שלך

כוכביך פרומים, להטוטים בלשונך

 

עצמי את עינייך ותראי

זה שונה מבעבר

בבית זכוכית על הגבעה

צללת לתוך  הסמים

עזבת את כל השיעורים

אתמול עבר פה השכן ממול

ילד פרוע, שחשבתי שהוא לגמרי COOL

 

עצמי את עינייך ותראי

איך כל זה ייגמר?

את סינדרלה של הלילה

את לא מבדילה בין ימין לשמאל

כל כך רעבה ונושכת

טורפת הכל  בידיים.

 

בוקר טוב

הערב חבר טוב שלי מתחתן
וחבר אחר , מיקי שביב מופיע בתמונע, הופעת בכורה לאלבום שלו שנקרא התשובה. מיקי היה בשבילי המורה הראשון לעיסוק במוסיקה בצורה עצמאית. הוא הפיק את האלבום הראשון שלי לוחמה בשטח בנוי. הוא מוסיקאי ענק וצנוע, השירים שלו באלבום הזה נפלאים, והאמת שמשמעים אותו לא מעט ב88FM , לחתונה אני לא מזמין אתכם כי זה ארוע פרטי אבל תבואו להופעה. 22:30 שונצינו 8 תל אביב- תאטרון תמונע. יום טוב

מכתב

המכתב הבא עם ההקדמה הגיע אלי באי מייל הערב, אני פשוט מעביר אותו הלאה:

 

ביום רביעי בשבוע שעבר (11.6.03), נגדעו חייהם של 17 אנשים בפיגוע בקו 14 בלב ירושלים. בפיגוע הזה נהרגה גם סמלת תמר בן-אליהו, ממושב פארן. תמר נולדה וגדלה בפארן שבערבה. הוריה, עומרי ועדנה הם ממקימי המושב.

היום (יום א') ביקר בבית המשפחה שר הביטחון, שאול מופז. מחלוקת במשפחה קדמה לביקורו של מופז. חלק מבני המשפחה התנגדו לביקור. לטענת בני המשפחה, הממשלה, ובכללה, גם השר מופז אינה עושה די להפסיק את ההרג והאלימות. מופז אמר בפגישה לעדנה בן-אליהו, אימה של ההרוגה, כי הוא רוצה שלום יותר ממנה. לאחר מכן תיקן את דבריו, ואמר: אני רוצה שלום "לפחות כמוך". זה היה השלב שעורר את חמתם של בני המשפחה.

במכתב שכתבה הדס, אחותה של תמר ז"ל, מטילה המשפחה אחריות על מופז ועל הממשלה למותה של תמר. "אני רואה בך ובמדיניות הממשלה שותפים מלאים באחריות למותה של אחותי הקטנה, תמר… אם רק היתה כאן ממשלה שמעוניינת לדאוג לשלמות עם ישראל במקום לשלמות ארץ ישראל, ממשלה שבונה עתיד למדינה ולא אחת שבונה התנחלויות כובשות בשטחים במחלוקת..", נאמר במכתב למופז.

המכתב המלא:

ביום רביעי, רעדה האדמה תחת ביתנו ואנחנו שבר כלי. אחותי הקטנה, תמר, נרצחה בפיגוע בקו 14 כשהיתה בדרכה לבקר אותי. ביום זה קרה הנורא מכל והעולם שלנו לא יהיה יותר אותו עולם. אני כותבת לך היום כי אני רוצה שתדע שאני רואה בך ובמדיניות הממשלה שותפים מלאים באחריות למותה של אחותי הקטנה, תמר. אני כועסת. מאז ומעולם האמנתי, ואני עדין מאמינה, שהדרך היחידה לנצח את המלחמה היא למנוע אותה. ואתה, שר הביטחון, אתה והממשלה לה אתה שותף, לא עשיתם ולא עושים כל מה שניתן כדי למנוע את ההרג. תמר נרצחה בפיגוע טרור אבל אתם לא עשיתם כל מה שביכולתכם כדי לחסוך מאתנו את המוות המיותר הזה. אנחנו איבדנו הכל, והנורא הוא שלא רק אנחנו. המוות של תמר ושל ישראלים נוספים, הוא לא יותר טרגי מהרג של ילדים פלשתינים – מוות של חפים מפשע.

המציאות האלימה, שבה האלימות אינה חד-צדדית, מחוזקת על-ידי מדיניות הממשלה, שמרחיבה את מעגל הדמים ואת מעגל השכול. אז עכשיו גם אנחנו עומדים קרועי לב ליד הקבר הטרי והפרחים ויודעים שכל זה יכול היה להימנע. אם רק היתה כאן ממשלה שמעוניינת לדאוג לשלמות עם ישראל במקום לשלמות ארץ ישראל, ממשלה שבונה עתיד למדינה ולא אחת שבונה התנחלויות כובשות בשטחים במחלוקת, בלב אוכלוסיה ערבית. לולא השקענו את מרצנו, כספינו ודמינו בהתנחלויות הכובשות, יכולנו לפתח את הנגב והערבה, להשקיע בעירות הפיתוח ובשכונות העוני. אינני משלה את עצמי, הפתרון אינו תלוי רק בנו, אך אתה והממשלה בה אתה חבר לא עושים די על-מנת לקדם אותו.

אני כותבת לך היום, בחוסר אונים, מתוך הפחד, שהאדם שאחראי לביטחון מדינת ישראל מכיר רק בפתרונות צבאיים. והרי "פתרונות" אלה, בהם אנו נוקטים בשנים האחרונות, נכשלים שוב ושוב. לא צריך להיות איש צבא כדי להבין שפתרונות אלימים, מדיניות של חיסולים וכוח, יובילו רק להגברת האלימות – וכל ניסיון של דיכוי מעודד מרי.

בעיני רוחי אני כבר רואה אותך קורא מילים אלו ומפנה, כהרגלך, אצבע מאשימה לפלשתינים. תאמר שהם האשמים היחידים בסיכסוך, שהם האחראים הבלעדיים לטרור. שוב תחזור לשאלה מי התחיל ומי צודק בסיכסוך, שכל כך ברור שאין בו אף אחד צודק ולחלוטין לא משנה מי התחיל בו. כשחזרנו הביתה ביום רביעי מבית החולים, ישבנו במטבח המומים ואמא שאלה "מה נעשה עכשיו בלי תמרי". העולם שלנו התרסק לרסיסים והכל היה יכול להיות אחרת…

אני אומרת לך היום, שאנחנו לעולם לא נשלים עם המציאות הבלתי נסבלת הזו של מעגל הדמים. אנחנו דורשים ממך למלא את חובתך ואת זכותך האדירה לדאוג לביטחוננו. יפה לבקר משפחות שכולות, אבל יפה יותר לעשות הכל כדי למנוע את השכול. אנו דורשים ממך ומהממשלה ללכת בכל דרך ולצעוד מתוך חזון ולא מתוך פחד – לעשות כל מה שאפשר כדי שלא יישארו עוד אחים לבדם.

הדס בן אליהו,
מושב פארן.

כלים עם ג' בשבת

רחצתי כלים. שבת אחה"צ. הרדיו במטבח קולט ג' טוב. שמעתי איזה חצי שעה. מה אני אגיד לכם עולם שלם, לא העולם שלי, אבל עולם. גם לא העולם ששומעים בגלגל"צ. אני יודע, דואט של ארכדי דוכין עם זמר מזרחי, שיר של אריק סיני שנשמע כמו שיר של גרייס ג'ונס, קרלו רוזנברג בטעם ספרדי ועוד… ומה חשבתי?
חשבתי שבאמת אפשר היה עכשיו בימינו לעשות כאן איזה רדיו לציעירים בטעם רוק, פאנק, funk, בלי להתבייש והיה הרבה מה להשמיע ואני אגיד לכם משהו אם זה היה עשוי נכון זה גם היה מרוויח. 99FM אולי תרימו את הכפפה במקום כל הדאנס באבאלולה הבינוני שמוכרים לנו מאירופה אפשר לעשות רעש טוב ולהביא הרבה מאזינים, עכשיו הייתי מתגייס לזה.
לכבוד הפורום רדיו החדש של YNET:
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-1820-14473-2,00.html

והסרט נמשך

כן למפת הדרכים. טיל לרנטיסי. כמעט.
הבן החתיך של השר מראיין את הבן השמן של רוש המשלה.
שואל אותו למה? למה יד אחת נותנת והשניה לוקחת. ההוא עונה. תראה זה לא ככה. אני סוגר עם הכפתור. הפנים בין הידיים.
חמש וחצי, קצת אחרי, אני במונית חזרה מהעבודה. גלג"צ. הנהג מעביר. יעקב חדשות. פיגוע באוטובוס בירושלים. והסרט נמשך.
עד מתי?

משהו שעלה בפורום מוסיקה ישראלית בYNET

הת'רד הבא נפתח בפורום של המוסיקה הישראלית בYNET
אתם מוזמנים לעקוב ולהגיב שם או פה:
http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-1721-288,00.html
 תחת הכותרת: תשחק החיים – דן תורן
אני כתבתי שם מה שאני חושב…
 

פסטיבל אקטיביזים בשבועות

שבוע טוב
בשבועות הוזמנתי לנגן בספטיבל האקטיביזים השני שהתרחש ביער עופר. זהו פסטיבל או אם תרצו מאין כנס של פעילים ירוקים, חברתיים, ופעילי שלום למיניהם שהתרחש ביער עופר בכרמל.
הגעתי לשם עם המשפחה שלי והאמת לא ידעתי למה לצפות. במקום היו לדברי המארגנים כאלף איש שישנו במשך כל שלשת ימי הפסטיבל ועוד כאלף שנכנסו יצאו כל יום. המקום היה מפתיע ביופי ובסגנון החף ממסחור שלו. במקום היו פעילויות למודעות של מיחזור וצריכת אנרגיה נקיה. הסדנאות השונות היו בחינם, שלא כמו שנטפי ודומיהם, והאנשים…. מה להגיד אפילו שועל שבע אכזבות כמוני נאלץ להודות, היו מקסימים. אני עליתי לנגן בערב השלישי אחרי הרכב שניגו מאין שילוב של מוסיקה הודית ויהודית, הם האריכו מאד ואחרי היו צריכים לנגן להקת פאנק בשם סמרטוט כחול לבן, אז לבקשת הלהקה והמארגנים קיצרתי מאד ונגנתי רק חמישה שירים. היה ממש כיף. במה טובה, אווירה מקסימה ופינתי מקום לפאנקיסטים הצעירים. חזרנו הבייתה אחרי הפקקים בהרגשה יש דברים טובים שקורים… פה ושם מחוץ לעין התקשורת.

הניתוח וסיפורים אחרים

"הניתוח" הוא סיפור שהתחלתי לכתוב בשנת 1997. אז, שכתבתי אותו, הנסיון לזרוק את הסיפור לעתיד, ריתק אותי, ורוב הדברים בו ובעיקר הניתוח עצמו, היו דמיוניים לחלוטין והושפעו בעיקר מ"ניורומנסר" של ווליאם גיסבון. מאז כבר היה את "אקזיסטנס" וכמובן את "המטריקס" והכל נראה כאילו כבר חי איתנו כמה שנים. לפני כמה חודשים פתחתי את הקובץ של הסיפור והתחלתי להתעסק אותו, שלחתי אותו לדרור פויר חברי, שהוא עורך 42 מעלות, ונעזרתי בראש הטוב שלו כדי לעגל פינות, לסדר את הזמנים בסיפור שהיו מבולבלים מאד (הם עדיין, אבל יש בהם מעט יותר הגיון) וגם כדי לסגור אותו. הסיפור מופיע באתר שלי, ואני חושב שהוא שווה קריאה. יש בו לא מעט סקס וסמים כי במקור הוא שייך לסדרת הסיפורים שמופיעה באתר הישן שלי, אבל אני חושב שיש כאן עוד כמה דברים.

הנה הסיפור:

הניתוח

 

-פעמיים פרנו עם קרח

-משהו לאכול ליד זה?

-לא תודה, הבאנו מהבית.

אחרי שהמלצרית הלכה חזרה לבאר, והחברים של נטאשה שרו על קוק בצהרים, כמו תמיד בחוף הזה, שאלתי את דריה.

-למה את אומרת לה כזה דבר?

-איזה דבר?

-שהבאנו מהבית לאכול.

-אבל זה נכון. אני הולכת לאכול.אותך.

זה היה בערך -4 בבוקר בבננה ביצ'. בתחילת יוני 94, קצת לפני שנפרדנו בפעם הראשונה. שנינו היינו דלוקים ולא היה איכפת לנו מכלום. קורט קוביין כבר היה מת איזה זמן, רבין עוד לא, ואנחנו באמת אכלנו אחד את השניה בלי הפסקה.  הזמן טס. שוב נהיה קיץ. קיץ 99 היה החם והלח ביותר שדריה יכלה לזכור, אומרים  שב- 91 היה חם לא פחות. אבל היא הייתה כל כך מסוממת שהיא לא יכלה לזכור את מזג האוויר. אם חושבים על זה אז אף אחד לא זוכר את מזג האוויר. בקיץ של 99 לדריה לא היה מזגן והשותפה שלה הייתה עושה כל כך הרבה רעש בזיוניים שהיא הייתה מביאה מ"הדואר" כי דריה לא הייתה מסוגלת לחשוב על כלום. מגבת רטובה. זה מה שעשו החברים שלה בכל מקום חם ולח על פני כדור הארץ העצבני, טוב זה היה מזמן. אני חושב שדריה זוכרת את המגבת ואת הדירה המעצבנת ההיא בעיקר בגלל המוסיקה. כולם אמרו שהרוק מת. אבל דריה קיבלה במתנה את כל הדיסקים של שי שנסע לברזיל והיא חרשה על BLEACH של נירוונה ועל כל שאר הדיסקים של SUB POP מתחילת העשור ההוא שבשבילה כלום לא היה מת. אנשים בדרך כלל שומעים את המוסיקה שבא להם לשמוע. אלא אם כן הם עובדים בעיתון או ברדיו ואז הם שומעים את מה שנחשב באותו זמן, וזה ממש לא כיף.

-כמה זמן אני אהיה מחוסר הכרה

  • מתחרט, מר תורן?
  • לא, לא, מה פתאום, אני פשוט שואל.
  • אתה תהיה מחוסר הכרה בסה"כ חצי שעה. אתה תשמע אותי סופר 3 2 1 0 ואתה תתעורר.

יכול להיות שב- 99 כבר היו  דיבורים ראשונים על הניתוח, אבל דריה לא ידעה אז על קיומו וספק אם    אם זה היה מזיז לה משהו אם היא היתה יודעת. הנט וכל הקטע הזה, לא עניינו אותה בקיץ ההוא. כן, עוד הייתה לה את הפרסיז'ן 71 אבל היא לא החליפה מיתרים איזה חמש שנים ולא נגעה בה, אלא לפעמים. פאנק.

נטלי סיפרה לה על הניתוח בסתיו של שנת 01?

  • -ידיד שלי מאמסטרדם, כריסטוף , עשה את זה, הוא מחובר לרשת כבר חודשיים… מחובר, מחובר – דרך הראש, זה סרט שאת לא מאמינה.

אני לא חושב שזה היה נכון, אז בכל אופן עוד לא. אם אני לא טועה, זה התחיל בפראג בתור אופנה, אנשים השתילו לעצמם קרטריג'ים ליופי. ומכיוון שזה כבר היה שם ונראה טוב, והגוף לא דחה את זה, התחילו לבדוק שוב ברצינות את האפשרות של החיבור. בערך בשנה הזאת התחיל הפיצול ברשת. אני זוכר את השלב שזה הפסיק לעבוד בתור תחליף לטלוויזיה וגם בערך את הזמן שהפסיקו לפרסם ברשת.

אהה… כן, אני זוכר מאמר אחד רציני שניסה לדמות את הנט למוח האנושי. הכותב היה פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת אדינבורו- ריצ'רד קאר. דריה שמרה לי את הכתבה…

  • כן,למה לא, עם כל המחלות של החשיבה שלנו, עם הפחדים והמיתוסים, השקרים והפנטסיות, הרשת מתנהגת בדיוק אותו דבר, זה יהיה מגוחך להמשיך להתעקש על הפרדת האמת מהשקר. אי-אפשר, וגם אין צורך ( ריצארד קאר ).

ביוני 95 דריה נסעה לסן פרנסיסקו. הקיץ נראה כמו מסיבה אחת גדולה, קונדומים היו מחוץ לתחום, בכל מקום מישהו אחר הציע לה נישואין. היא כתבה לי מכתב:

"חבל שאתה לא פה, חזיר, אני מתגעגעת לשטויות שלך…כאן כולם יותר חולים ממך בראש… אבל הם לא מדליקים אותי כמוך. אני לא מבינה מה פתאום אני מגעגעת אליך, ואם לא הייתי שיכורה בטח לא הייתי כותבת, ואתה לא תאמין אבל אני מתחילה לעבוד- נחש במה? עיצוב תוכנה, מצאו להם מי, אין לי מושג מה אני צריכה לעשות. מישהו כאן חושב שצריך בחברה גם אנשים שלא מבינים במחשבים, ואני נבחרתי, כנראה בגלל העיניים היפות שלי."

באמת יפות. דריה יכלה להשיג כל מה שרצתה בעזרת המבט העצוב-תמים שלה…

  • וממתי אני אוכל להפעיל את זה?
  • אל תדאג זה יותר פשוט מלהפעיל פלאפון.
  • איך זה יהיה? מישהו יסביר לי, או שאני אקבל חוברת הפעלה?
  • משהו כזה, עכשיו תעצום את העיניים.

הרבה כאבי לב יכלו להימנע, אם הייתי הולך דרך רחוב אמזלג במקום דרך שלוש ב- 6.1.911

הלכתי לחבר שלי אלי שגר אז בנווה צדק, לעשן. מה היה לי לעשות בבוקר?

שם, בבוקר הבהיר של אמזלג ראיתי אותה בפעם הראשונה, היא עברה על פני, תקעה  בי מבט בוחן ואמרה, "יפה, יפה." היא בדקה אותי כמו שבודקים סחורה עתידית.

כמה שבועות מאוחר יותר הלכתי לשמוע אותה במטרו באלנבי, זאת הייתה ההופעה   הראשונה שלה. זה היה בשיא של מה שנקרא אז גראנג'. היא הייתה בלהקת בנות שניגנה פאנק- ושאלוהים ימות עוד פעם. הן שרו באנגלית כמובן, ואז בזמן ההוא בתל אביב זה ממש נחשב אנכרוניסטי, דריה, הייתה דבוקה למיקרופון, הפרסיז'ן תלויה לה נמוך, מאוד נמוך. איגי פופ היה יכול לאכול אותה באותו ערב אם היה רואה,היא הייתה גדולה.למחרת הייתה תמונה שלה במקומון. המבקר שנא אותם. זאת הייתה הפעם השנייה שראיתי אותה וזכרתי טוב טוב את המבט שלה מאמזלג. ניגשתי אליה אחרי ההופעה ושאלתי אם אני יכול להזמין אותה לדרינק.

– סליחה,אני מאוד ממהרת, אולי פעם אחרת, מי אתה?

– דן. אני מכיר את אחותך הגדולה.

– אהה הבהמה, נו אז?
– אני חושב שהייתם גדולים.

– היינו חרא,היה חרא, קהל חרא, יש לך סיגריה?
שוב הפסקתי לעשן. דריה הייתה באמצע תקופה היסטרית של קוק כשהתחלנו לצאת…. טוב לא ממש יצאנו… הרגע שעישנו סיגריה ביחד באלנבי, היה האחרון שלנו בחוץ להרבה זמן… זה היה בפברואר 91 ושנינו לא הכרנו אז את  המלה ניהיליזם. היא באה אלי בלילה ההוא ולא יצאה כמה שבועות. דריה טענה שהיא לא ישנה באותה תקופה. או אולי קצת, אני לא יודע.

– אתה נוחרכמו חזיר!

– את יודעת שאת חורקת שיניים כשאת ישנה…

– אני לא ישנה.

– אני נשבע לך שאתמול ישנת.

– אם עוד פעם תשקר אני עושה לך קשר בזין.

השומר של המטרו היה מקבל "מתנות" מכל מיני אנשים שרצו להיכנס…. ודריה הייתה מיודדת איתו חזק, קראו לו ארז אני חושב, או אורי, או אורן, יוצא סיירת תמים שהתאהב בכוח שהמקצוע היוקרתי שלו העניק לו. דריה אמרה לי:

  • אני דוחפת לו אצבע לתחת ומוצצת לו הוא גומר תוך שתי שניות ואני מקבלת את כל מה שהשאירו לו בכניסה באותו ערב בתור מעשר, רוצה קצת?

לפעמים רציתי קצת. דריה ואני חיינו בלילה בתקופה הראשונה של היחסים שלנו. היה חורף. האלבום המעניין של הזמן ההוא מבחינתנו היהTROMPE  LE MONDE   , האחרון של הפיקסיז. היינו קמים בחמש אחרי הצהרים והולכים לישון בשמונה תשע בבוקר. בארבע בערך היינו יורדים למטה, הולכים לענת ומביאים ממנה מרק רגל או קובה או ג'חנון או הכל ביחד וטורפים את זה חי במיטה… אחר כך היינו טורפים אחד השני, אחר כך היינו מסניפים עוד קצת, מעשנים את כל הסיגריות שהיו לנו, משחקים איזה משחק אידיוטי, כמו לתקוע פרח בתחת וללכת הליכות מצחיקות בחדר,  ונופלים לישון עד חמש שש למחרת. הסקס הטוב באמת התחיל כמובן אחרי הפרידה, כלומר אחרי הפרידה הראשונה בסוף הקיץ של 94. מאז מעולם לא נפרדנו, אבל גם לעולם כבר לא היינו ביחד. דריה הייתה אלופה בלצחוק על עצמה.

– אני אוכלת בתחת, מזדיינת בתחת, מכיר?

– למה?
– כי אני אוהבת את זה…אתה רוצה לראות? אתה רוצה לראות גבר אחר תוקע אותי?

– כן,למה לא, יש לך מישהו בראש, או כל אחד?

– חשבתי על אורי ההומו מהמועדון…

– השומר? הוא הומו, לא?

– למה, בא לך עליו?

– כן, הוא שרירי וענוג.

דריה ואני ידענו  שאנחנו יכולים ללכת רחוק. היינו מאוהבים וחדי הבחנה.

  • אתה בטוח שאני אזכור מי אני?
  • כן, אני בטוח, עברת על הניירות ואתה יודע את העובדות. 100% הצלחה. אני מחבר אליך את האלקטרודות האלו. זה קצת קר, אז אני מציע שתיקח נשימה עמוקה.

היא ישנה על צידה. יכולתי לראות את הבטן שלה זזה. הייתי בטוח שהיא ישנה. ולא מתה. היא הייתה ערומה. מכוסה רק קצת. ליטפתי את הרגליים שלה. היא לא זזה. עליתי קצת למעלה, היא קיפלה רגל אחת, יכולתי לראות שהיא רטובה. שער הערווה שלה היה בהיר. או אולי צבוע. ליטפתי את הפתח שלה, הוא היה רטוב. שחקתי עם הפתח. היא  לא כיווצה אף שריר כשהכנסתי את האצבעות שלי לתוכה.

אחת שתים שלוש. היא הכירה את המשחקPlay Dead  זה גירה אותה למוות, היא הייתה צריכה להשתין. לחצתי לה בעדינות על הבטן, היא זזה בחוסר מנוחה.

– סוטה ,

היא אמרה בחיוך וחזרה לתפקיד המתה…. לחצתי חזק יותר. היא הייתה מתה לאבד שליטה לידי. הבנתי אותה, זה באמת כיף לתת למישהו להוביל אותך. הפסקתי. הבאתי לעצמי קולה.

– רוצה?

– כן…

השקיתי  אותה.

– סוטה.

– למה את קוראת לי סוטה?

– למה אתה נותן לשתות במקום לגמור?

– כי אני יודע מה טוב בשבילך.

שתינו את כל הבקבוק.

סיבוב שני….

– 22 21 20 19 18… תנשום עמוק. הכל בסדר. אתה מרגיש את זה?

– תן לי לקום.

– למה?
– אני צריכה להשתין.

– עוד לא.

שיגעתי אותה, הושבתי אותה עלי , ולחצתי לה על השלפוחית , ביד השניה נתתי לה מכות קטנות בטוסיק כמו לילדה קטנה.

– אני אשתין עליך עוד שניה, תן לי לקום.

– את לא רוצה לגמור קודם?
– אני….עוד שניה…..

לא היה גבול למשחקים שהיינו משחקים. זה היה קצת אחרי סילבסטר, תחילת שנת 05, היה מיתון, לא הייתה לי עבודה, ובמקום להתעצבן מזה הייתי עם דריה. היא ישבה על כיסא וחיכתה לי. אני לא מיהרתי לבוא. אחר כך באתי, היא הייתה עדיין על הכיסא.היא קמה. הלכה לארון שלה.

– בוא, יש לי בשבילך משהו ללבוש.

לבשתי את הבגד ים הירוק שלה, שני חלקים.

– תעמדי על ארבע, היא אמרה לי אחרי שנלחצתי לתוך הביקיני הירקרק שלה.

– איזו ילדה חמודה.

התעצבנתי והיא הרגישה, היא נתנה לי מכה בביצים. קפצתי.

– ששש… היא ליטפה אותי.

המשחק הזה נמשך איזה זמן, מכה ליטוף מכה ליטוף.היא המשיכה לדבר אלי כמו אל כוסית, לא אהבתי את זה, זה לפחות מה שאמרתי לעצמי אבל, עמד לי טיל. אני חושב שהיינו אז בצריף שטיטי השאיר לדריה לכמה ימים ואני הצטרפתי אליה כדי שלא תהיה לבד בחושך. זה היה קצת  אחרי המלחמה הגדולה שנמשכה רק כשבועיים של פצצות חכמות, לא נשאר הרבה מאזור השפלה. תל אביב נהייתה נחמדה ככה. בלי עזריאלי בלי הסנטר בלי הרבה כבישים. רוב החברים שלנו לא היו כבר בארץ מזמן. מי שהיה לו קצת כסף או שכל עזב קודם. טיטי אוסמן היה שליח. בזמנו הפנוי טיטי היה מכין טרקים לחברת מוסיקה גרמנית שהייתה משלמת לו מקדמה מגוחכת ומוציאה אותם באוספים שונים. דריה הכירה את טיטי עוד מלפני המלחמה, אבל אחרי המלחמה, הם היו נפגשים בבאר של עלי, שהיה ממוקם בקומפלקס העקום והמאולתר שקם על החורבות של הבימה, הבאר היה במרתף, לא היה בו הרבה אור, וגם לא יותר מדי לקוחות. דריה סיפרה לטיטי על הניתוח. טיטי כמובן טען שהכיר מישהו שעשה את הניתוח ומת.

  • 14 13 12 11 10 9…

– דריה, זה לא בשבילך החרא הזה.

– אז מה כן בשבילי, להירקב בתל אביב?
– אז תסעי מי מפריע לך?

– אין לי דרכון…

– זה לא בעיה לארגן…

זאת היתה בעיה ועוד איך בעיה, גם לי לא היה דרכון. הדרכון שלי פג בנובמבר 04 בדצמבר הייתה המלחמה, ואחר כך כבר לא היה משרד פנים לדבר איתו. ודריה לא חידשה עוד מהאלף הקודם.

מה שבטוח, דריה הלכה על הניתוח, אני כבר ידעתי שאין מה לנסות לשכנע אותה אחרת. טיטי עוד ניסה.

– את יודעת מה, אני אברר לך, לטיטי יש קשרים.

זה נכון. היו לו.

בתחילת התקופה השניה שלנו לדריה היה חבר. צלצלתי אליה יומיים אחרי שרבין נרצח,לא דיברנו לפני כן כמה שבועות וניצלתי את המצב הדרמטי לשמוע את הקול שלה.

החבר הרים את הטלפון. השעה הייתה חמש אחה"צ.

  • היא ישנה.
  • אהה… אתה יכול למסור לה שדן התקשר?
  • -מי?
  • -דן.
  • אהה, כן בטח, אני אגיד לה. קרה משהו?
  • לא ,כלומר אתה יודע, ראש הממשלה נרצח?
  • מי? מתי ?
  • לפני יומיים. רבין. ירו בו.
  • נו כן, אמריקה… סרטים.

היא לא החזירה טלפון. השנים עברו. לפעמים קרו לנו דברים ביחד, ולפעמים לא. אני לא הצלחתי להתייחס לשום סיפור שלי ברצינות כי דריה תמיד הייתה שם, גם כשלא ראיתי אותה כמעט בכלל. אני זוכר אותה בהופעה שלי בלוגוס בפסח 98. היא באה, יחד עם חנה, חברה שלה. היא נראתה טוב, כרגיל, אבל המבט שלה היה עמום, תיארתי לעצמי שהיא על קוק פרסי, אבל לא אמרתי לה כלום.

חנה תפסה אותי ליד השירותים ואמרה שאני צריך לעזור לה.

  • דריה צריכה שתשמור עליה.
  • טוב…
  • אל תגיד לי טוב, תשמור עליה.
  • אני אשתדל.

אף פעם לא הצלחתי לשמור עליה, וגם שנים אחר כך, כששמעתי מחנה שהיא נגנבה והיא הולכת על הניתוח לא היה לי מה להגיד. אי אפשר היה לעצור אותה, אני בכל אופן לא יכולתי.

טיטי בא לבקר אותי, הוא רצה שאני אשמע כמה טרקים שהוא עשה. לא היה לי כוח למוסיקה מונוטונית, אבל רציתי לראות אותו. טיטי היה מקסים, והוא תמיד ידע מה הולך.

טיטי בא על האופנוע, עשה המון רעש למטה בחניה, הרגיז את כל השכנים ונכנס מזיע ועצבני. נתתי לו מים קרים הכנתי לו ג'וינט ושאלתי אותו ישר,

  • הניתוח?
  • איזה ניתוח.
  • הניתוח המחורבן שמחבר אותך לרשת…לנט.
  • זה חרא שאתה לא מתאר לעצמך, אני מכיר מישהו שמאז הניתוח הוא צמח, והוא מתעורר מזה רק כדי לצעוק " לא!!!!!! די!!!!!!!! בבקשה לא!!!!!"

טיטי הדגים את הצעקות המטורפות ואז הזיל ריר על הרצפה ואחר כך צחק, מה שהעמיד את כל הדיבור שלו בספק ולכן הוסיף –

  • ברצינות…
  • 8 7 6 5 הוא ישן? 4…

הדיבור של טיטי הצטרף לעוד כמה דיבורים ששמעתי בנושא, ואני חייב להגיד שזה לא שיפר את הרגשתי הכללית לגבי השטות הזאת שנכנסה לדריה לראש. אבל אני ידעתי כבר אז כשהגשם הראשון של חורף 05 עוד לא ירד, שדריה רצינית לגמרי לגבי הניתוח, בדיוק כמו לגבי כל נושא אחר.

לדריה היה אז זוג חברים, יעל ואמיתי, שהיו צעירים ממנה בכמה שנים. לא הרבה שנים אבל כשהם עברו לסקוואט החדש שלהם במה שהיה פעם שד' בן ציון, והיא באה לבקר אותם היא הוכתה בתחושה שזאת למעשה המשפחה שלה. אולי בעצם הם כמו ההורים שלה.

אחרי כל כך הרבה שנים ביחד וזה שהם שרדו ביחד גם אחרי המלחמה הגדולה וגם זה שהם ידעו לצחוק על עצמם.היא הייתה קרועה על יעל מאז ומעולם ואמיתי היה אומנם שתקן אבל היציבות שהוא הביא והיכולת שלו לתקן הפכו אותם לחלק מהשפיות שלה.

ואם כבר מדברים על השפיות שלה, אז ככל שהרעיון שהיא תחבר פלאג למוח שלה שהמידע יזרום אליו ישיר התחזק אצלה, היא הרגישה יותר נורמלית.

  • את לא נורמלית, יעל חזרה ואמרה, תאכלי ענבים, הם טובים.
  • אבל למה, למה בעצם לא.
  • כי אין הוכחות שזה עובד, כי זה מסוכן, וכי מה את צריכה את החרא הזה בתוך המוח שלך?
  • אני דווקא שמעתי על מישהו בעבודה שעשה את זה, והוא נראה לי בסדר.
  • תודה רבה לך, אמיתי, אתה לא רואה שהיא רזה מדי? ושאני מנסה פה להוריד אותה מהשטות הזאת?
  • סליחה שהתערבתי.

דריה רצתה לחבק אותו, כשהוא מצמץ ככה בחוסר ביטחון מדומה. אם אמיתי אמר שזה בסדר, אז זה בסדר. אין, אין כמוהו. כשרק הכרתי אותה היא כל הזמן דיברה על מקומות שונים שבהם היא מתכוונת לחיות, או שכבר חייתה בהם. הייתה לה פנטסיה על איביזה, ועל מונקו ועל בריסל, או וינה או צ'כיה…. ואחרי שהחומה בברלין נפלה היא כל הזמן דיברה על ברלין. (מתי זה בדיוק היה?) היה קשה לי בכלל להגיד שאנחנו ביחד מרוב שינויי התוכניות שהיא הייתה מציגה לי, ותמיד בגוף ראשון יחיד.

  • איך אני מתה להתעורר בפאריז, לצאת לרחוב לקנות איזה לחם ולטחון אותו בהליכה.

או משהו בדומה לזה. לא היה לי סיכוי מול הדמיון שלה, ובאופן טבעי למדתי לחיות עם העובדה שאנחנו לא בדיוק ביחד, היא אוהבת אותי אבל לא מתכננת להישאר איתי. מרגישים דברים כאלה, מהר מאוד. אני יודע שדריה ראתה את זה אחרת.

  • אתה יודע, היינו יכולים להתחתן אז ולעשות ילדים…ולהיות מאושרים .
  • אבל את רצית לנסוע כל הזמן ובסוף באמת נסעת לסן פרנסיסקו, בתחילת 95.

–     נו, אז למה לא באת איתי, דביל?
ככה זה היה עובד… לא היה לי סיכוי מול הדיבור הזה… דריה למעשה אמרה לי משהו שהיה נכון, היא בעצם הייתה שמחה אם הייתי מחליט בשביל שנינו, זה לא שהיא הייתה פסיבית, בכלל לא, אבל בעניין של הזוגיות, היא העדיפה לראות את הביטחון מהצד שמנגד, ויכול מאוד להיות שאני לא נתתי לה אף פעם את התחושה שהיא יכולה לסמוך עלי. לך תדע.

  • מר תורן? דן? הלו?! ישן כמו דוב בחורף אפשר להתחיל. איזמל בבקשה.

לפני אוקטובר שנת 02 , כשבתל אביב נעשה יותר נעים, ממש לפני הבחירות לעירייה כשכל הכבישים בתיקונים, דריה באה לבקר אותי.

  • השמנת.
  • אני? מה פתאום, את אמנם נראית סוף העולם אבל זה לא אומר שאת צריכה לרדת עלי.
  • אני נראית חרא, ולבשתי לבן כדי שלא תשים לב. תראה את הבטן שלי,אני עושה מאה כפיפות כל יום, תיגע.

וזהו. הפעם הבאה שעברה לי מחשבה לא אדומה בראש הייתה כמה שעות מאוחר יותר כשהזמנו  מהסינית האדומה. השליח הרוסי לא נזהר והחתול הזבלילי שלי, שתיים, ניצל את ההזדמנות וברח, והתחיל כל הסרט הזה של –

  • שתיים!!!!! פסססס, שתיים בוא!!! שתים, איפה אתה?!

ובמהלך הקטע הקורע לב הזה עד ששתיים חזר דריה הספיקה לאסוף את עצמה, ולצאת ולזרוק לי

  • היה כיף, תתקשר, שמן.

סיבוב שלישי

  • תישען אחורה, מר תורן, אני אספור עד שלושים, עד אז אתה תישן.
  • זה יכאב?
  • טיפה כאב ראש כשתקום, אבל למחרת אתה תהיה כמו חדש, מוכן?
  • כן
  • 30 29 28 27 26 25 …

כן, עשיתי אותו בחנוכה 06. בערך שנה וחצי אחריה. באותה תקופה לא היינו מתראים על בסיס קבוע, לשנינו לא היה טלפון וסמכנו בעיקר על המזל ועל זה ששנינו לא היינו ישנים מי יודע מה טוב בלילות, והמשולש שבו אפשר היה להיפגש בלילה בתל אביב אף פעם לא היה כזה שאי אפשר לעבור אותו בהליכה. בפעם הראשונה שראיתי אותה אחרי הניתוח שלי זה היה ב"חור", מה שהיה הסנטר לפני המלחמה. הלכתי לשם לערב לד זפלין, מישהו השיג עותק של The Song Remains The Same והקרינו אותו על מסך גדול אז הלכתי. היא עמדה ליד הבאר בחצאית שחורה וגופיה אפילו שבחוץ היה חורף מטורף. ניגשתי אליה והפניתי את האוזן השמאלית שלי אליה להראות לה את שלי. היא רק חייכה

  • טוב לך?
  • מתגעגע.
  • למה?
  • לקיץ של 94.
  • יותר ספציפי?
  • בננה ביץ' לילה. אקסטה.
  • זה בסדר. אנחנו שם. תרגיש את הרוח.