מינמל קומפקט

ביום רביעי, חזרתי מיום ארוך בירושלים, ואמרתי לעצמי שאם יהיה לי כוח אני אלך למועדון התאטרון לשמוע את מינימל. אני מכיר את חברי הלהקה ואף שמעתי אותם בעבר, בסינרמה, יהיה נדמה לי שאני זוכר היטב במה הכוח של הלהקה. ממש לפני שנכנסנו לאולם אמר לי גידי "אני הולך לעשות לך טובה, להוריד לך את הציפויות, זה לא כל כך יושב , הם די חלודים" ככה נכנסתי למועדון התאטרון לקחתי איזה בירה והקשבתי בריחוק מסוים לשירים הראשונים שבאמת לא לגמרי ישבו. ניכר היה שחוץ מפורטיס וברי האחרים לא ניגנו באופן פעיל כבר לא מעט שנים. אבל בערך מהשיר החמישי, הרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד במקום. מה אני אגיד הלהקה תפסה גרוב. זה הלך ונדבק כמו שאומרים. ההופעה הייתה בנויה ככה שלקראת הסוף היו כל הקטעים האנרגטיים. ובאמת שזה הלך ונדלק ויותר יותר. גם הקהל קלט שזה קורה וככה מצאנו את עצמנו בהופעה סוחפת ומעולה. מינמל כשמה כן היא- כל אחד עושה את המינמום וביחד זה יוצא מקסימלי. היה תענוג, כולל when I go המרגש של מלכה בסוף בסוף.

יום שלישי בשאקטי J

ביום שלישי אני שוב מופיע ביפו. בשאקטי J ברח' הנמל 36  22:00


יתארח המשורר יעקב איילי שיקרא כמה משיריו. בהופעה הקודמת כמה חברה הגיעו מקריאה בבלוג וכמה אחרים התבאסו שאני משתמש בדף שלי כדי כדי להודיע על מה שאני עושה. תודה לראשונים. ולאחרונים אני  יכול להגיד שבררתי את חוקי האתר בישראבלוג ואין במה שאני עושה שום סתירה או עבירה על חוקי האתר.


אני יכול להגיד לכם שההופעות בשאקטי יוצאות דופן לא רק בגלל הגלביה שאני לובש אלא גם בגלל האווירה היפואית המשוחררת שיש בה ריח מסוים של אופטימיות.


הנה קומיקיס שעשה יוני ציגלר מההופעה הראשונה שהייתה לי שם:
http://dantoren.com/show/pics/shakty/shakty.htm


וכמו שאמר פעם גור בנטביץ' אם לא תבואו איך תהיו?



לפעמים

לפעמים בא לי, בא לי לצאת החוצה ולצעוק

לפעמים אני עייף, ממש מוקדם באמצע הבוקר

לפעמים אני עוצר ברמזור אדום ושוכח לסוע בירוק

לפעמים גם אני צופר סתם לאחרים

לפעמים אני יכול לאבד את השלווה ממשהו קטן כמו חול במיטה

לפעמים אני חוזר אחורה למקום שבו הרגשתי משהו, כמו בשד' נורדאו כהלכתי לכיוון קו 5 ביום האחרון של הלימודים בתיכון, ונזכר בהרגשה. באותם רגעים אני מניח שאני סנטמנטלי, אם כי ממבט מהצד אני בס"כ חולם בהקיץ.

לפעמים אני חוזר הבייתה רעב, פותח את המקרר ולמרות שיש בו המון אוכל אני אומר "אוף עוד פעם אין מה לאכול" בדרך כלל נדמה לי שאני מתכוון " אוף למה אין כאן פיצה מוכנה ישר מהתנור".

לפעמים אני מצטער שישראל הפכה למדינה שאו שאתה עשיר בה או שאתה עבד של העשירים. לפעמים אני מדזהה על החלשים, לפעמים אני החלש ונדמה לי שאף אחד לא מזדהה איתי. לפעמים אני כל כך צודק שבא לי להקיא מעצמי. אבל יש פעמים שאני קל וגמיש והכל נראה לי מצחיק ויפה.

לא פעם אני חושב על הימים של לפני כל המוצרים ותקשורת ההמונים. אני לא מתגעגע אבל אפשר למור שאני בהחלט משתומם.

מקרה של טעם

הכל התחיל מההצעה של קופריטרית פרילנסרית מתחילה בשם מלי,שעבדה In Houseבחברה למוצרי חלב, לעבור לקופסאות שקופות. זאת הצעה שבחברה כמו זאת לפנינו , חברה למוצרי חלב בסדר גודל בינוני, לא היה סיכוי להעביר אותה בחיים. אבל החברה הייתה נתונה בקשיים ולכן הזמינה חברה לבדק בית, מה שנקרא בג'רגון הפנימי- יעוץ עסקי. אגב כדי להוריד את זה מהלב, אני אומר לכם שאם יש לכם חברה ונקלעתם לצרה תזמינו את אמא או אבא שלכם או איזה חבר או חברה לייעץ לכם כי כשאלה מהיעוץ העסקי נכנסים אליכם לעסק הכל אבוד ממילא.


אבל אני סוטה מהנושא. למלי המתחילה היו לה כמה זיונים עם מיקי מחברת הייעוץ. בדרך כלל הם היו שותקים אחרי, מתקלחים מעשנים סיגריה או ג'וינט, אם היה לה, כי הוא לא מתעסק בקטנות כמו להשיג וזהו. אבל פעם אחת הם נשארו במיטה כמה דקות והיא אמרה זרקה לו אגבית את הרעיון של השקופים. תחשוב זה יהיה פתוח כזה, הכל בחוץ, גלוי זרימה של אנרגיה מהמוצר ללקוח ואולי עוד כמה משפטים, ואל לתשאלו אותי למה אבל מיקי היועץ קנה את זה, הוא הלך עם זה ישר למנכ"ל, ויצא שזה הפתרון הכולל שהחברה החליטה ללכת עליו. לעבור לאריזות שקופות. מלי עצמה קבלה חיוכים במסדרונות ודיבורים על העלאה, אבל לא משהו ממשי.


דברו על זה באוגוסט בנובמבר הקמפיין היה מוכן, טלוויזיה עיתונים רדיו פוסטר מדיה כל הסנדוויץ' הטוניסאי כמו שאומרים.


ביום שהליין החדש של המוצרים יצא, איפה שהוא בתחילת נובמבר, ירדה אולה שפעם קראו לה בתיה נחמיאס, אחר כך מתיה ועכשיו אחרי טיול קצר לספרד פשוט אולה למכולת יהלום בשנקין וקנתה כמה דברים וגם את היוגורט הסגול השקוף החדש שהוצג לראווה במקום בולט במקרר. אני כבר לא זוכר איזה טעם הצמידו לסגול בטח אוכמניות או תות עם פירות יער, או נפיחת הדובדבן או איזה קשקוש בעל אופי סוב טרופי אחר, בכל אופן בערב היא הוציאה את היוגורט מהמקרר הסתכלה עליו וראתה בתוך הסגול זבוב גדול , מאלו עם הראש האדום עומד בגאווה על הדופן, כאילו הוא חי, ואחרי שגמרה להגיד איכס ואימלה ואיכס היא צלצלה לגיתית, החברה שלה הגבוהה שכותבת במקומון כבר שש שנים למרות שהיא רק בת 22, לשאול מה לעשות. גיתית באה, הסתכלה על הקנקן ועל מה שיש בו, עשתה ג'וינט ודווקא היה לה רעיון. היא צלצלה לאהרון הצלם האמריקאי שכבר חודשיים התעלם מהניסיונות שלה להתחיל איתו, ובקשה ממנו לבוא עם המצלמה. אהרון בא ודפק כמה קלאוזים של הזבוב בסגול. גיתית ביקשה ממנו לפתח אבל לא לשלוח בשום אופן לעורך עד שהיא תגיד לו, ואז ישבה לכתוב מכתב תביעה לחברת מוצרי החלב. גיתית ביקשה 3 מליון שקל והוסיפה כמה שורות לקישוט על טרואמה ואי יכול לישון בלילה, היא לא שאלה אף אחד עם זה הרבה כסף או מעט, זה נראה לה מספר סביר וזוהו, הן הגישו את התביעה, חברת מוצרי החלב העירה את סוללת עורכי הדין שלה שחשבה לנפנף את הילדות משנקין עם כמה ארגזי יוגורט שקופים, ואז גיתית שלפה את הצילום של הזבוב. זה נראה טוב בעמוד הראשון של המקומון עם כותרת חמודה , הליין החדש השקוף- רואים הכל", העיתון היומי התלהב וקנה את הצילום, הסוללה אמרה לחברה שלמו להן הכל, ואולה וגיתית קיבלו כל אחת מליון וחצי שקל. החברה ניסתה עוד להציל את שמה הטוב ועשתה סידרת פרסומות על האנטיביוטיקה הטבעית שבמוצרים שלה אבל הציבור כבר לא בלע את הזבוב הזה והחברה נסגרה. אשר לאולה וגיתית, אל תדאגו הן לא עזבו את השכונה שלנו, רק קנו את הדירות השכורות שלהן והמשיכו כרגיל בלי לספר לאף אחד על הכסף. במקומון רצו לעשות כתבה גדולה על הרובין -הודיות משנקין  אבל גיתית ניצלה היטב את החיוך התמים שלה ואת מה שהיא מכנה הדרך הנכונה להשתמש בחוטיני כדי לשכנע את העורך שלה שאין כאן סיפור, ושזה הכל היה מקרי והן בכלל לא קיבלו שום כסף כמו שכמה לשונות בעיר מקשקשות כי הן שכחו להגיש את התביעה בזמן בגלל שהן שכחו לקנות בול… העורך שאל אותה מה היא עושה בערב, היא ענתה שהיא הולכת לישון מוקדם למרות שבערב היא עשתה מסיבה לשני האקסים שלה, שבו הם שחיקו אמת וחובה על הרבה וודקה ומיץ אוכמניות. אבל מבחינת העורך הסיפור היה סגור.


לפעמים אני פוגש אותן לפעמים בקפה של תמיר או במכולת ליהלום מצחקקות על איזה משהו כמו שתי שנקינאיות מטופשות, אבל הן לא והן לא מחליפות את השכונה שלנו בשום מקום אחר בעולם.