לפעמים

לפעמים בא לי, בא לי לצאת החוצה ולצעוק

לפעמים אני עייף, ממש מוקדם באמצע הבוקר

לפעמים אני עוצר ברמזור אדום ושוכח לסוע בירוק

לפעמים גם אני צופר סתם לאחרים

לפעמים אני יכול לאבד את השלווה ממשהו קטן כמו חול במיטה

לפעמים אני חוזר אחורה למקום שבו הרגשתי משהו, כמו בשד' נורדאו כהלכתי לכיוון קו 5 ביום האחרון של הלימודים בתיכון, ונזכר בהרגשה. באותם רגעים אני מניח שאני סנטמנטלי, אם כי ממבט מהצד אני בס"כ חולם בהקיץ.

לפעמים אני חוזר הבייתה רעב, פותח את המקרר ולמרות שיש בו המון אוכל אני אומר "אוף עוד פעם אין מה לאכול" בדרך כלל נדמה לי שאני מתכוון " אוף למה אין כאן פיצה מוכנה ישר מהתנור".

לפעמים אני מצטער שישראל הפכה למדינה שאו שאתה עשיר בה או שאתה עבד של העשירים. לפעמים אני מדזהה על החלשים, לפעמים אני החלש ונדמה לי שאף אחד לא מזדהה איתי. לפעמים אני כל כך צודק שבא לי להקיא מעצמי. אבל יש פעמים שאני קל וגמיש והכל נראה לי מצחיק ויפה.

לא פעם אני חושב על הימים של לפני כל המוצרים ותקשורת ההמונים. אני לא מתגעגע אבל אפשר למור שאני בהחלט משתומם.

מאת

דן תורן

דן הוא זמר רוק (שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן) וכותב שירים לאחרים ( בך לא נוגע- יהודית רביץ, מפנה מקום ברי סחרוף, גידי שרון ליפשיץ, ביום של הפצצה רמי קליינשטיין ,ועוד רבים אחרים), תורן הוא גם שחקן ( אחד משלנו, שנת אפס, משחק החיים ועוד) מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן כאלה שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים.

0 thoughts on “לפעמים”

  1. כל כך אמיתי.
    זה לא קורא רק לך, זה קורא לכולנו.

    אתה יודע זה מוזר שאני מגיב פה. אני תמיד מרגיש לא בנוח שאני נכנס לכאן, לא יודע זו מין הרגשה כזאת אני מרגיש כמו איזה חנפן או משהו שמנסה לקבל קרדיט אצל מפורסם. לפעמים אנשים שוכחים שאתה גם בן אדם מאחורי המסחור. לצערי זה קרה לי הרגע אבל הבלוג הזה רק מעודד את האישיות הלא מפורסמת שלך.
    ובכל זאת יש כאן הרגשה לא כתובה של אי נעימות בגלל שאיכשהו בתת מודע שלך אתה יודע שכל מה שכתוב פה מצונזר, הרי אתה לא יכול להתחמק מהדן תורן שכולם מכירים זה דבוק בך זה מי שאתה ובגלל זה אתה חייב לצנזר בגלל זה 98% מהחיים שלך אתה בכלל לא כותב פה.

    לכן אני מרגיש מוזר לבוא לפה ולהגיב. אבל הפוסט הזה דיבר אלי כי גם לי זה קורה ואני סך הכל בן אדם פשוט אז גם אתה יכול להיות אחד כזה.
    apeman

  2. ולפעמים,כולנו מרגישים ככה.
    אגב,אני מזדהה עם התגובה שמעליי,לא נוח לכתוב שקוראים את ההודעה שלך כהודעת חנופה וניסיון לקבל קרדיט.

  3. זה כל כך נכון, אני יכולה להזדהות עם ההרגשה הזו. לדעתי, יש המון אנשים שמרגישים כך. זה גם אמיתי, כנה ובא מהלב. מרגישים…

  4. בבועה הקטנה שלי לפעמים שכקשה בחוץ אני מדמיינת שאני פוסעת באחד המקומות האהובים עלי מסתכלת על העוברים ושבים מריחה את ריח הרחוב ומשחזרת את התחושה הנפלאה של להיות שם.
    ואז קונה כרטיס טיסה.
    אני מסכימה איתך ישראל השתנתה. מה הפתרון?

  5. ולפעמים כולנו בני אדם
    שחיים חיים דינמיים
    בעולם שמתפתח כל הזמן
    במדינה ששום דבר לא שגרתי בה
    קצת עצוב, קצת שמח
    לפעמים למעלה לפעמים למטה
    ככה זה… לפעמים

  6. ולפעמים, יותר נכון, פעם בכמה זמן, יש את המונולוג הזה שקשור להרגשה של כולנו, הרגשה ישראלית ואנושית, שאתה קורא, תמיד יש איזה מישהו שכותב את זה, הפעם אתה, פעם זה יאיר לפיד, ופעם אחרת זה סתאם מישהו לא מפורסם…, ו.. לא שזה משהו רע, זה טוב, מחזיק את כולנו בהרגשות טובות רעות ונותן לנו תחושת שייכות בארץ שאתה מחפש להיות שייך למישהו, להיות תלוי במשהו חיובי.., אני רק מחכה לימים שבהם הטלויזיה לא תהיה מפלצת מפחידה שכולם רודפים אחרי התכנים שיש בה….

  7. היי.. הקטע הוא שהכל תלוי בנו, תזמינו אליכם חברים, תכינו ארוחה ותשתו יין, כל הסוד הוא פשוט לכבות את הטלוויה ואז להתרכז אחד בשני. לכו לים ביום שלישי הצהריים עם בקבוק שתייה ביסלי גיטרה וסדין ואל תלבשו בגד – ים אלה שרוואל ארוך.תצלמו יותר-סתם רגעים קטנים שטומנים בתוכם תמונות גדולות…

  8. לפעמים אני כלכך צודק שבא לי להקיא מעצמי.
    זה משפט שחיפשתי כבר הרבה זמן איך להגיד אותו, תודה.

  9. טוב, אחרי כל התגובות שאומרות- אני מזדהה… זה יישמע נורא פלצני ודבילי
    אבל פשוט בדיוק תיארת מה שאני מרגישה עכשיו, ובזמן האחרון בכלליות. או לפחות חלק מהדברים שדיברת עליהם כמו הרגשת הלצעוק.. להוציא הכל החוצה אבל שאף אחד א ישמע- כך זה אצלי..
    הנוסטלגיה.. נוסטלגיה זה רע.. זה קורה לי המון וזה רע.. אני יכולה להיתקע דעות על דברים שמזכירים לי כל מיני דברים…

    אז, האמ. אתה בהחלט לא לבד….
    מור.

  10. פעעעכס חול במיטה. זה דבר קטן זה?

    החוכמה היא לנחש כשאתה בסופר מה יבוא לך לאכול אחר כך. אם פספסת (ואני תמיד מפספסת) אז וואללה אף פעם אין מה לאכול בבית הזה.

  11. אני לא מכירה את כל החומר שלך למעט השירים המפורסמים. האתר פתח לי את התיאבון והיום אקנה את אחד הדיסקים שלך. הבחירה שלך לשווק את עצמך(לא במובן האגרסיבי של המלה) מצאה חן בעיניי. טוב לדעת שיש עוד כמה אומנים שלא ימכרו את עצמם בשביל פרסום. לגבי השיר- ריחות של נוסטלגיה דובקים גם בי מפעם לפעם, לתקופה שבה הכל היה הרבה יותר פשוט ותמים. ברור שהעולם לא השתנה ושתמיד היה מורכב מטוב ולא טוב, מיפה ומכוער. אולי מה שכן משתנה זה אנחנו, שסופגים וחושבים שהגיל מלמד אותנו פרופורציה. אבל למעשה, היכולת שלנו להכיל את הקורה סביבנו והקורה לנו, היכולת הזו מוגבלת(למרות שהיא מתעתעת בנו).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.