עתידנות מן העבר

בשנת אלפיים הוציא מגזין גלובס מגזין כרומו בשם תרבות דיגטלית. במשך כל תשעת הגליונות שלו, כתבתי בו טור אישי על עניני טכלונלגיה. מעניין לראות ארבע שנים אחרי מה השתנה. הנה הקטע הראשון שפרסמתי אז:


הקרב על הכסף של המחר


 


 


לפני שבוע. הדיסק הקשיח שלי אותת לי על בעיות נאלצתי למהר לגבות את המחשב שלי. בררתי את האפשרויות שלי, וקבלתי המלצה מחברה שלי שעובדת תוכנה, לגבי גיבוי הדיסק על הרשת. זה זול וזה פשוט. טוב, הלכתי לאתר של אחת מהחברות הממולצות שועסקות בכך, ( connected.com  המלצה חמה ב ( zdnet.comהורדתי תוכנה קלה (M 1.2) ויצאתי לדרך. תוך כדי שאני מעיין בתפריט של התוכנה ראיתי את שיש אפשרות לשיתוף קבתים. (File Sharing ) שזה האיום הכי גדול כיום על זכויות יוצרים בתחום המוסיקה, אתם בטח עוקבים כמוני אחרי הקרב הגדול בין חברות התקליטים לבין נאפסטר. שאלתי את עצמי הלו? מה קורה פה? הרי כאן זאת תוכנת גיבוי מכובדת לחלוטין, ואם גם כאן אפשר לחלק את האינפורמציה הפרטית שלך עם מי שמחובר לאותה תוכנה, אז איך לכל הרוחות יהיה סיכוי שנאפסטר יפסידו? והתשובה היא מאד פשוטה לדעתי. נאפסטר עצמם אולי יפסידו אבל אף אחד לא יעצור את משתמשי הקצה, כמו שקוראים לנו כיום מלהתחלק במה שיש לנו על המחשב. זה קרב אבוד לחלוטין ואני בטוח שגם חברות התקליטים יודעות את זה. למעשה אפשר להגיד בצורה מטפורית שחברות התקליטים נענשות בקטע הזה על חטא עבר. כהשתנה הפורמט העולמי מתקליט שחור ( וויניל) לדיסק, הן יכולו לצאת במצבע ענק, לקרוא לנו לחנוית המוסיקה ולבקש מאיתנו תשלום זעום עבור המרת התקליט שלנו בדיסק. אני זוכר מצוין את התקופה הזאת, אף חברה לא עשתה זאת, הן העדיפו לגבות מאיתנו תלשום כפול על אותן יצירות… רצה הגורל ורק עשר שנים אחר-כך הילידים מצאו דרך לא לשלם ולו רק פעם אחת.


כמוסיקאי ובעל כמות לא מבוטלת של יצירות, אני שואל את עצמי לא פעם מה דעתי בנושא השימוש ביצורתי על הרשת. וכמה שאני לא הופך בנושא, אני תמיד חוזר לאותה נקודה. אינפורמציה כולל זאת שאני בעליה רוצה להיות חופשית לרוץ בערום ממחשב למחשב ומי אני שאני אנסה להתערב בתהליך הרובינהודי הזה? כלומר, נדמה לי שצריך להתחיל לחשוב על דרכים חדשות לגביית לתשלום עבור מוסיקה וזכויות השימוש בה. נדמה לי שהסיבה היחידה שסוני, BMG וכל שאר הגדולות נלחמות בתופעה של שיתוף קבצים היא שעדיין לא כל המוסיקה נמכרת על או נמצאת על הרשת. חלק גדול מהאנשים עדיין קונים דיסקים. אבל ככל הנראה זה הולך להשתנות.


            מעניין לגלות שהפטאנט של נאטסטר לא בהכרח מזיק לחברות המוסיקה.  סקר שנערך מעלה את הנתון הלא מפתיע שמשתמשי נאפסטר קונים יותר מוסיקה! למה זה? פשוט מאד, הם בעניין! מישהו בפריז שולח למישהו בתל אביב איזה טראק נחמד והוא הולך לחנות וקונה את כל האלבום. מה זה בעצם אומר? לדעתי זה אומר שאם צורת הגביה עבור מוסיקה היתה משתנה, כולם היו מרוויחים. נניח שהיינו יכולים לשמוע את כל המוסיקה על הרשת, ( הטכלונגיה כבר קיימת) ונניח, שבמקום לקנות את המוסיקה היינו שוכרים אותה לתקופה כזאת או אחרת במחיר משתנה. והאמת שזה מאד הגיוני. כמה פעמים יצא לכם לקנות דיסק ולשמוע אותו רק כמה פעמים ואז להתחרט. אז מה זה יזיק לחברות, אם אנחנו נשלם לפי שיר לשמיעה? אני חושב שלא רק ששזה לא יזיק, אלא להיפך, זה יתן להם עולם חדש של אפשרויות תשלום עבור מוסיקה .והמלחמה תשתנה לחלוטין, במקום לנסות לגרום לציבור להפסיק להתחלק בשירים, הם יצטרכו לגרום לנו להתעניין בשירים שיש להם. ותחשבו כמה שזה יכול להיות יפה. אתה יוצר לך בבית ספריות זמניות לשמיעה, וכאלו שאתה ממש אוהב אתה ממש קונה מהם. תענוג.


סביר להניח שמשהו כזה יקרה בעתיד הלא רחוק ועד אז, למישהו יש במקרה MP3   של ההופעה האחרונה של ניל יאנג בניו יורק?

הפגנה

הכל התחיל כשאיקי נרדם בשנה שעברה בזמן הזיקוקים של יום העצמאות. כבר 24 שנה שאבי הפקיד נותן הוראה להדליק את הזיקוקים ב22:00. אבל זו שעה מאוחרת קצת לבני שלש ובני ארבע. איקי כבר בגן חובה אבל אחותו נעמי עוד בגן של רותי. אז אימא של איקי סיפרה לרותי הגננת, שהחליטה ללמד את הילדים שיעור באזרחות. ובבתחילת השבוע הבאתי את איתי בבוקר לכיכר מלכי ישראל, כיכר העיריה, כיכר רבין. הורדתי אותו והוא אמר לי "אויש אבא, שכחתי לבקש ממך ארוחת בוקר" אמרתי לו שאני אדאג לו למשהו, וניגשנו לעץ שבמרכז הכיכר, איפה שכולם נאספו. שלט ועליו כתוב " גם אנחנו רוצים לראות זיקוקים" הונף, רותי הוציאה דף וקראה להם מכתב שההיא כתבה בשמם לראש העיר וכולם חתמו עליו בעזרת בוהן בדיו- מי שכבר יודע לכתוב את שמו, חתם בעט. בינתיים אני הלכתי לשלום שהכין לי חביתה בפיתה ומלפפון ירוק, בדיוק מה שאני הייתי לוקח ממנו לפני הרבה שנים. שלום עסוק במלחמה עבודה מול תולעת ספרים, שפתחו לו סניף מאד מצליח ממש ליד הקיוסק. אז הוא מנפנף לי בכל החברים המפורסמים שואהבים לבוא אליו, יצפאן, יאיר לפיק יגאל בשן שיעזרו לו…. יתכן אני חושב לעצמי…אני מביא את החביתה בפיתה והמלפפונים, והילדים נכנסים לתוך הבנין של העירייה. בפנים, נודע לי בצהריים, המזכירה של ראש העיר קיבלה את המכתב ואמרה שהוא מאד אוהב ילדים ושהוא בטח ישמח להענות לבקשתם- להקדים את שעת התחלת הזיקוקים ביום העצמאות.

בינתיים כבר ראיינו אותם להעיר, זמן תל אביב ולרזי ברקרי בגל"צ, האם הם יצליחו? נראה לי שהם כבר למדו דבר אחד על איך עובדת הדמוקרטיה הישראלית, אולי לשנות משהו זה כמעט בלתי אפשרי אבל להגיע לתקשורת אפשר ממש ברגע אחד, ובלי הרבה מאמץ.

ומה קרה במציאות?

העיירה אכן הקדימה את הזיקוקים לשעה 21:00 נתנה שם מטח קטן, אבל לא נתנה את הקרדיט לידי גן רותי, בטיפושתה, אלא ענתה לעיתון זמן תל"אביב בציניות " החגיגות הזנה היו בשמן גן רותי"….

טיפשים, כי גם הקדימו וגם לא לקחו את הקרדיט כמה אופיני להם…

לעוף


 הייתי בן עשר בשנת 1970 והייתי חולה על כדורגל. לשחק כדורגל היה בשבילי לעוף. אני זוכר שנסעתי פעם ראשונה ללונדון בשנת 1977 היה לי חלום שאני רץ לבד במגרש כדורגל ענק ופתאום אני נותן קפיצה ומגלה שאני יכול לעוף. קמתי בבוקר כולי התרגשות וספרתי על החלום לדודה שלי שאמרה מיד שחלומות של תעופה הם הטובים ביותר, והיא מאד שמחה בשבילי ואמרה שהחלום הזה מראה על הרבה חופש.


אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שעפתי במשחק כדורגל. שלש שנים קודם. שיחקנו כמו כל אחר הצהרים, בגינת גורדון שמאוחר יותר הפכה לגינת דבורה, כדורגל שכונה איכותי ארבע על ארבע ושוער. בדרך כלל הייתי משחק בצד שמאל, כי אני שמאלי ואהבתי לחשוב על עצמי כעל קיצוני סופה. אבל בפעם ההיא פרצתי מהמרכז הראש שלי היה מופנה למטה שלעבר הכדור ושעטתי, כמו שאומרים לעבר השער של עומר כשפתאום הרמתי ראש כדי להחליט אם לבעוט או למסור, ומולי במרחק של כמה סנטימטרים עמד אריק הגבוה, הוא ראה אותי והתכופף טיפה, מהפחד שאני עומד להתנגש בו. מה שעשיתי באותו רגע היה לשלוח ידיים מעל הראש ולקפוץ. פשוט קפצתי מעליו, כדי לא לפגוע בו. זה היה מדהים, כי מה שקרה כנראה היה שעברתי מעליו, נחתי  על הרצפה הקשה, התגלגלתי וקמתי על הרגלים בלי שריטה.  עשיתי סלטה מעליו באוויר ממש כמו מתעמל קרקע מקצועי. התחושה שלי הייתה מופלאה, הרגשתי כמו סופרמן. אחר כך בארוחת הערב ספרתי על המקרה בהתלהבות לאחותי לאימא שלי, שהעירו לי בעדינות כמו בכל ערב, שנמאס להן לשמוע את הסיפורי הכדורגל שלי. לא הייתי בטוח אם הן הבינו את תחושת התעופה שהייתה לי באותו רגע, ואני לא בטוח אם אני מצליח להעביר אותה גם כרגע.


אני זוכר היטב את השעה שתיים בצהריים. אסור לשחק בחוץ אסור לעשות רעש, ואני מחכה כבר לשעה ארבע כדי לרדת עם הכדור למטה ולצעוק בקול גבוהה וצפצפני " בני, גילי, אתם באים לשחק?!" ובדרך כלל הם היו באים לעוד אחר צהריים של פנטזיות נעורים על כדורגל ברזילאי והולנדי.


 בשכונה שלנו היו משחקים בימי שישי אחה"צ הגדולים. רוני קלדרון מהפועל תל אביב בא ושיחק איתם כמה פעמים. אנחנו היינו מסתכלים עליהם משחקים ומחכים ליום שבת למצוא את השאריות שהם השאירו בשטח. בקבוקים שבורים מלאים בטבק שרוף שהם היו מעשנים.


יום שישי אחד הקבוצה של רוני ניצחה,הוא הוריד את כל הבגדים, טיפס על אחד העצים ושר בקולי קולות


"American Woman' won't you stay with me"


 אימא שלי עבדה אז בעיתון ידיעות אחרונות והייתה מיודדת עם כתב הספורט של העיתון, היא סיפרה לו שהבן שלה אוהד מכבי תל אביב, ולמשחקים של מכבי שהוא היה הולך הוא היה לוקח אותו. אני זוכר את הנסיעה לאימק"ה בירושלים. מכבי נגד בית"ר. כמה צהובים מתל אביב מוקפים בצהובים מקומיים שזרקו פחיות על שחקני מכבי כל פעם שאלו היו בטווח הפגיעה שלהם. מכבי ניצחה 2:1 ואני חזרתי הביתה מבוהל אך מרוצה.


בשכונה שלנו  היו מבנים לשלשת תנועות הנוער. כלומר הצופים לא היו בשכונה, אבל אני באופן אישי מעולם לא נמשכתי למקום הזה ומלבד פעולה אחת או שתיים לא הייתי שם מעולם. באחרות, הנוער העובד והלומד, מחנות עולים, והשמור הצעיר הייתי משחק כדורגל. במקנים שלהם היה מגרש והיו חברה ואת חלקם הכרתי, אז הייתי משחק שם. באמצע שישית במגרש של מחנות עולים  באמצע משחק,מישהו בעט לי בכל הכוח בפיקה של ברך ימין, הברך שלי התעקמה, ומאותו יום כבר לא שחקתי אותו דבר. כלומר, ניתוח לא רציתי לעשות הברך הייה יוצאת לי מהמקום כל פעם שהייתי בועט חזק, וכשמאלי לא ידעתי לבעוט כל כך טוב ברגל ימין, אז לאט, לאט שחקתי פחות ופחות כדורגל. אני לא אומר שזה היה טרגי, כי כנראה לא הייתי מגיע להיות שחקן בליגת העל, אבל למעשה גם אבדתי עניין במשחק כצופה. כלומר אני מגזים, עוד ראיתי כדורגל במשך שנים, וגם כיום אני יודע באיזה מקום בליגה מכבי תל אביב, ואם יש משחק של הנבחרת אני איך שהוא משתדל לראות אותו בטלוויזיה, אבל לא באותו להט. משהו כבה בי בקשר למשחק.


 לא הייתי רוצה להגזים ולומר שאני ציפור שכרתו לה את הכנף. את התעופה העתקתי לגיטרה החשמלית, אבל אני רואה בפירוש קשר בין העובדה שהפסקתי לשחק לעובדה שכצופה ,אבדתי עניין אמיתי במשחק.


אני רוצה לספר לכם עוד סיפור אחד קטן שקשור למשחקי  הכדורגל שלנו בשכונת גורדון.


מול הבית שלי גר ילד שקרוא לו דובי. הוא לא היה חבר קרוב שלי, אבל מכל החברים בשכונה הוא היחיד שאני פוגש אותו מידי פעם. הוא ואני עובדים באותו תחום, אני מופיע עם השירים שלי והוא מנהל במות בפסטיבלים. יום אחד חם  בשנת 1972 דובי ואני שיחקנו בשכונה אחד מול השני. אני כבר לא זוכר בדיוק למה, אבל התחלנו לריב. כן היה גול לא היה גול. רבנו ברצינות כמו שבדרך כלל רבים בכדורגל בלי שופט ואז עשיתי משהו שאני לא חושב שעשיתי אי פעם בשכונה, הרמתי יד ונתתי לו מכה. הייתי מופתע מעצמי ונראה לי שגם הוא. המשכנו לשחק, לא זוכר כבר מי ניצח, המשחק נגמר ודובי הלך הביתה . אני נשארתי עד רדת החשכה ואז לקחתי חזרתי גם אני לעבר הבית. כשנכנסתי לחדר המדרגות והדלקתי את האור ראיתי את דובי מתחבא איפה שמשארים את האופניים, הוא יצא נתן לי אגרוף בבטן שהיה ממש חלש. כלומר הרבה יותר חלש מכפי שהוא היה מסוגל לתת והלך בלי לומר מילה אחת. אני ספגתי את המכה, ועליתי הביתה. לא ספרתי על כך לאימי ואחותי, לא ידעתי מה לספר. אבל אני זוכר שבלילה חשבתי עליו מחכה בחדר המדרגות. כמה זמן הוא חיכה? שעה אולי שעתיים, מה הוא עשה כשמישהו אחר נכנס לחדר המדרגות, איך הוא הסביר את השהות שלו שם? אולי עשה את עצמו מתעסק עם האופניים אני באמת לא יודע,  ואז כשהופעתי הוא יצא ונתן את המכה החלשה והלך משם.


זה מתקשר אצלי למפגש היחד שהיה לי עם שחקן כדורגל אמיתי בכל ימי חיי. כשהייתי בן 24 הייתי לי חברה שאחותה למדה להיות טבחית במסעדת קרן. יום אחד החברה שלי הזמינה אותי לארוחת ערב שאחותה הייתה צריכה להכין שכולה מנות של המסעדה. הגעתי בשמונה בערב וחוץ משתי האחיות וממני האורח הנוסף היחיד היה אלי דריקס. הוא היה אז אחרי השיא במכבי ולפני עונת הפאר שלו שבסופה פרש. אני זוכר שהייתי מופתע מהמפגש אבל שמחתי. אני לא זוכר בדיוק על מה דברנו באותו ערב. האוכל היה מעולה בזה אני בטוח, וסוף הערב אמרנו לילה טוב והוא הציע לי טרמפ הביתה. למרות שגרתי ממש קרוב לא סירבתי להצעה ושמחתי להיכנס לאוטו הכחול הנוצץ שלו. בערך בפינת אלנבי ובן יהודה הוא אמר לי "אתה יודע, צדקת" שאלתי בקשר למה והוא המשיך "בקשר לאנשים" הם מתייחסים אליך רק כשאתה למעלה, אבל כשאתה למטה הם שוכחים אותך לגמרי". אני זוכר שכבר באותו רגע לא ידעתי למה אלי קישר את מה שאמר מתוך מה שאני אמרתי באותו ערב, אבל אני גם זוכר שאני קשרתי את זה לזה שהייתה לו תקופה לא טובה בקבוצה. זה היה מוזר לשמוע דיבור כזה אישי ממישהו שראיתי אותו כל כך הרבה פעמים בטלוויזיה במשחק השבת מוזר אבל נעים, כמו מכה קלה בבטן.


 


                                                                         

בשבילי הצהריים

בשבילי הצהריים מטייל חסר כיוון 


רוב הזמן נסחף בלי תוכן


מתנדנד על הסיפון


החיים עוברים בינתיים


בין שפל לגאות


ובקצות הציפורניים


נאחז במציאות.


מסביבי מראית עיניים


ופושעים חסרי בושה


ואני חסר שיניים


נפולת נמושה


         אם הייתי יודע


         מה באמת מתרחש כאן


         אם היה לי ת'כוח


         לקום עכשיו ולעזוב – בזמן.


והנה האינדיאנים


משחיזים את קני הסוכר


והשריף העזתי


מחייך חיוך מוכר


ילד רץ בצד הדרך


וצועק לי לעצור


"רואים אותך הי, מיסטר


בבלון שלך יש חור".


מסביבי ריקוד הפחד


וים רגשי האשמה


זה אולי מקור הרעש


מהומה על לא לאומה


         אם הייתי יודע


         מה באמת מתרחש כאן


         אם היה לי ת'כוח


         לקום עכשיו ולעזוב – בזמן.


                   


מילים ולחן: דן תורן  1990.


מתוך: חופשה בעליי נענע דיסק


 

לצאת מעבדות לחרות

מי יתן ונצא מעבדות לחרות

ממה שאחרים חושבים,מחברות הטלפונים,מהמפרסמים, מהשוואת מחירים, ממלחמות של כבוד, ממלחמות על שטחים, על גדלים. מפתרונות טכנולוגים, פתרונות מהירים, מהפחד מהשיעמום, מתחרות בין המינים, מכיבושם של אחרים, מרגשות הקנאה, מהאמונה שאנחנו טובים והם הרעים, מהגאווה, מההתנשאות, מהטיפשות, החומרנות…

הרשימה עוד ארוכה מה לעשות, וכל אחד יכול להשלים אותה לפי רוחו לפי חייו לפי דרכו. להיות חופשים מי יתן עוד בעולם הזה.

חג שמח.