בשנת אלפיים הוציא מגזין גלובס מגזין כרומו בשם תרבות דיגטלית. במשך כל תשעת הגליונות שלו, כתבתי בו טור אישי על עניני טכלונלגיה. מעניין לראות ארבע שנים אחרי מה השתנה. הנה הקטע הראשון שפרסמתי אז:
הקרב על הכסף של המחר
לפני שבוע. הדיסק הקשיח שלי אותת לי על בעיות נאלצתי למהר לגבות את המחשב שלי. בררתי את האפשרויות שלי, וקבלתי המלצה מחברה שלי שעובדת תוכנה, לגבי גיבוי הדיסק על הרשת. זה זול וזה פשוט. טוב, הלכתי לאתר של אחת מהחברות הממולצות שועסקות בכך, ( connected.com המלצה חמה ב– ( zdnet.comהורדתי תוכנה קלה (M 1.2) ויצאתי לדרך. תוך כדי שאני מעיין בתפריט של התוכנה ראיתי את שיש אפשרות לשיתוף קבתים. (File Sharing ) שזה האיום הכי גדול כיום על זכויות יוצרים בתחום המוסיקה, אתם בטח עוקבים כמוני אחרי הקרב הגדול בין חברות התקליטים לבין נאפסטר. שאלתי את עצמי הלו? מה קורה פה? הרי כאן זאת תוכנת גיבוי מכובדת לחלוטין, ואם גם כאן אפשר לחלק את האינפורמציה הפרטית שלך עם מי שמחובר לאותה תוכנה, אז איך לכל הרוחות יהיה סיכוי שנאפסטר יפסידו? והתשובה היא מאד פשוטה לדעתי. נאפסטר עצמם אולי יפסידו אבל אף אחד לא יעצור את משתמשי הקצה, כמו שקוראים לנו כיום מלהתחלק במה שיש לנו על המחשב. זה קרב אבוד לחלוטין ואני בטוח שגם חברות התקליטים יודעות את זה. למעשה אפשר להגיד בצורה מטפורית שחברות התקליטים נענשות בקטע הזה על חטא עבר. כהשתנה הפורמט העולמי מתקליט שחור ( וויניל) לדיסק, הן יכולו לצאת במצבע ענק, לקרוא לנו לחנוית המוסיקה ולבקש מאיתנו תשלום זעום עבור המרת התקליט שלנו בדיסק. אני זוכר מצוין את התקופה הזאת, אף חברה לא עשתה זאת, הן העדיפו לגבות מאיתנו תלשום כפול על אותן יצירות… רצה הגורל ורק עשר שנים אחר-כך הילידים מצאו דרך לא לשלם ולו רק פעם אחת.
כמוסיקאי ובעל כמות לא מבוטלת של יצירות, אני שואל את עצמי לא פעם מה דעתי בנושא השימוש ביצורתי על הרשת. וכמה שאני לא הופך בנושא, אני תמיד חוזר לאותה נקודה. אינפורמציה כולל זאת שאני בעליה רוצה להיות חופשית לרוץ בערום ממחשב למחשב ומי אני שאני אנסה להתערב בתהליך הרובינהודי הזה? כלומר, נדמה לי שצריך להתחיל לחשוב על דרכים חדשות לגביית לתשלום עבור מוסיקה וזכויות השימוש בה. נדמה לי שהסיבה היחידה שסוני, BMG וכל שאר הגדולות נלחמות בתופעה של שיתוף קבצים היא שעדיין לא כל המוסיקה נמכרת על או נמצאת על הרשת. חלק גדול מהאנשים עדיין קונים דיסקים. אבל ככל הנראה זה הולך להשתנות.
מעניין לגלות שהפטאנט של נאטסטר לא בהכרח מזיק לחברות המוסיקה. סקר שנערך מעלה את הנתון הלא מפתיע שמשתמשי נאפסטר קונים יותר מוסיקה! למה זה? פשוט מאד, הם בעניין! מישהו בפריז שולח למישהו בתל אביב איזה טראק נחמד והוא הולך לחנות וקונה את כל האלבום. מה זה בעצם אומר? לדעתי זה אומר שאם צורת הגביה עבור מוסיקה היתה משתנה, כולם היו מרוויחים. נניח שהיינו יכולים לשמוע את כל המוסיקה על הרשת, ( הטכלונגיה כבר קיימת) ונניח, שבמקום לקנות את המוסיקה היינו שוכרים אותה לתקופה כזאת או אחרת במחיר משתנה. והאמת שזה מאד הגיוני. כמה פעמים יצא לכם לקנות דיסק ולשמוע אותו רק כמה פעמים ואז להתחרט. אז מה זה יזיק לחברות, אם אנחנו נשלם לפי שיר לשמיעה? אני חושב שלא רק ששזה לא יזיק, אלא להיפך, זה יתן להם עולם חדש של אפשרויות תשלום עבור מוסיקה .והמלחמה תשתנה לחלוטין, במקום לנסות לגרום לציבור להפסיק להתחלק בשירים, הם יצטרכו לגרום לנו להתעניין בשירים שיש להם. ותחשבו כמה שזה יכול להיות יפה. אתה יוצר לך בבית ספריות זמניות לשמיעה, וכאלו שאתה ממש אוהב אתה ממש קונה מהם. תענוג.
סביר להניח שמשהו כזה יקרה בעתיד הלא רחוק ועד אז, למישהו יש במקרה MP3 של ההופעה האחרונה של ניל יאנג בניו יורק?
