סיפור קצר ( טיפה ארוך)

הנה סיפור שכתבתי שהתפרסם במגזין 42C על פני שני גליונות בחודשים פבר- מרץ השנה.

הסיפור נכתב כבר בשנת 1996, אבל סימיתי אותו רק השנה. בעריכת דרור פויר, שהיה עד לפני חודש העורך של 42C.

זה לא נורא קצר, אבל נדמה לי ששווה, תהנו.


הניתוח


 


-פעמיים פרנו עם קרח


-משהו לאכול ליד זה?


-לא תודה, הבאנו מהבית.


אחרי שהמלצרית הלכה חזרה לבאר, והחברים של נטאשה שרו על קוק בצהרים, כמו תמיד בחוף הזה, שאלתי את דריה.


      -למה את אומרת לה כזה דבר?


      -איזה דבר?


      -שהבאנו מהבית לאכול.


      -אבל זה נכון. אני הולכת לאכול.אותך.


זה היה בערך -4 בבוקר בבננה ביצ'. בתחילת יוני 94, קצת לפני שנפרדנו בפעם הראשונה. שנינו היינו דלוקים ולא היה איכפת לנו מכלום. קורט קוביין כבר היה מת איזה זמן, רבין עוד לא, ואנחנו באמת אכלנו אחד את השניה בלי הפסקה.  הזמן טס. שוב נהיה קיץ. קיץ 99 היה החם והלח ביותר שדריה יכלה לזכור, אומרים  שב- 91 היה חם לא פחות. אבל היא הייתה כל כך מסוממת שהיא לא יכלה לזכור את מזג האוויר. אם חושבים על זה אז אף אחד לא זוכר את מזג האוויר. בקיץ של 99 לדריה לא היה מזגן והשותפה שלה הייתה עושה כל כך הרבה רעש בזיוניים שהיא הייתה מביאה מ"הדואר" כי דריה לא הייתה מסוגלת לחשוב על כלום. מגבת רטובה. זה מה שעשו החברים שלה בכל מקום חם ולח על פני כדור הארץ העצבני, טוב זה היה מזמן. אני חושב שדריה זוכרת את המגבת ואת הדירה המעצבנת ההיא בעיקר בגלל המוסיקה. כולם אמרו שהרוק מת. אבל דריה קיבלה במתנה את כל הדיסקים של שי שנסע לברזיל והיא חרשה על BLEACH של נירוונה ועל כל שאר הדיסקים של SUB POP מתחילת העשור ההוא שבשבילה כלום לא היה מת. אנשים בדרך כלל שומעים את המוסיקה שבא להם לשמוע. אלא אם כן הם עובדים בעיתון או ברדיו ואז הם שומעים את מה שנחשב באותו זמן, וזה ממש לא כיף.


-כמה זמן אני אהיה מחוסר הכרה


          מתחרט, מר תורן?


          לא, לא, מה פתאום, אני פשוט שואל.


          אתה תהיה מחוסר הכרה בסה"כ חצי שעה. אתה תשמע אותי סופר 3 2 1 0 ואתה תתעורר.


יכול להיות שב- 99 כבר היו  דיבורים ראשונים על הניתוח, אבל דריה לא ידעה אז על קיומו וספק אם    אם זה היה מזיז לה משהו אם היא היתה יודעת. הנט וכל הקטע הזה, לא עניינו אותה בקיץ ההוא. כן, עוד הייתה לה את הפרסיז'ן 71 אבל היא לא החליפה מיתרים איזה חמש שנים ולא נגעה בה, אלא לפעמים. פאנק.


נטלי סיפרה לה על הניתוח בסתיו של שנת 01?


          -ידיד שלי מאמסטרדם, כריסטוף , עשה את זה, הוא מחובר לרשת כבר חודשיים… מחובר, מחובר – דרך הראש, זה סרט שאת לא מאמינה.


אני לא חושב שזה היה נכון, אז בכל אופן עוד לא. אם אני לא טועה, זה התחיל בפראג בתור אופנה, אנשים השתילו לעצמם קרטריג'ים ליופי. ומכיוון שזה כבר היה שם ונראה טוב, והגוף לא דחה את זה, התחילו לבדוק שוב ברצינות את האפשרות של החיבור. בערך בשנה הזאת התחיל הפיצול ברשת. אני זוכר את השלב שזה הפסיק לעבוד בתור תחליף לטלוויזיה וגם בערך את הזמן שהפסיקו לפרסם ברשת. 


אהה… כן, אני זוכר מאמר אחד רציני שניסה לדמות את הנט למוח האנושי. הכותב היה פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת אדינבורו- ריצ'רד קאר. דריה שמרה לי את הכתבה…


           כן,למה לא, עם כל המחלות של החשיבה שלנו, עם הפחדים והמיתוסים, השקרים והפנטסיות, הרשת מתנהגת בדיוק אותו דבר, זה יהיה מגוחך להמשיך להתעקש על הפרדת האמת מהשקר. אי-אפשר, וגם אין צורך ( ריצארד קאר ).


ביוני 95 דריה נסעה לסן פרנסיסקו. הקיץ נראה כמו מסיבה אחת גדולה, קונדומים היו מחוץ לתחום, בכל מקום מישהו אחר הציע לה נישואין. היא כתבה לי מכתב:


"חבל שאתה לא פה, חזיר, אני מתגעגעת לשטויות שלך…כאן כולם יותר חולים ממך בראש… אבל הם לא מדליקים אותי כמוך. אני לא מבינה מה פתאום אני מגעגעת אליך, ואם לא הייתי שיכורה בטח לא הייתי כותבת, ואתה לא תאמין אבל אני מתחילה לעבוד- נחש במה? עיצוב תוכנה, מצאו להם מי, אין לי מושג מה אני צריכה לעשות. מישהו כאן חושב שצריך בחברה גם אנשים שלא מבינים במחשבים, ואני נבחרתי, כנראה בגלל העיניים היפות שלי."


באמת יפות. דריה יכלה להשיג כל מה שרצתה בעזרת המבט העצוב-תמים שלה…


 


 


 


          וממתי אני אוכל להפעיל את זה?


          אל תדאג זה יותר פשוט מלהפעיל פלאפון.


          איך זה יהיה? מישהו יסביר לי, או שאני אקבל חוברת הפעלה?


          משהו כזה, עכשיו תעצום את העיניים.


הרבה כאבי לב יכלו להימנע, אם הייתי הולך דרך רחוב אמזלג במקום דרך שלוש ב- 6.1.911


הלכתי לחבר שלי אלי שגר אז בנווה צדק, לעשן. מה היה לי לעשות בבוקר?


שם, בבוקר הבהיר של אמזלג ראיתי אותה בפעם הראשונה, היא עברה על פני, תקעה  בי מבט בוחן ואמרה, "יפה, יפה." היא בדקה אותי כמו שבודקים סחורה עתידית.


  כמה שבועות מאוחר יותר הלכתי לשמוע אותה במטרו באלנבי, זאת הייתה ההופעה   הראשונה שלה. זה היה בשיא של מה שנקרא אז גראנג'. היא הייתה בלהקת בנות שניגנה פאנק- ושאלוהים ימות עוד פעם. הן שרו באנגלית כמובן, ואז בזמן ההוא בתל אביב זה ממש נחשב אנכרוניסטי, דריה, הייתה דבוקה למיקרופון, הפרסיז'ן תלויה לה נמוך, מאוד נמוך. איגי פופ היה יכול לאכול אותה באותו ערב אם היה רואה,היא הייתה גדולה.למחרת הייתה תמונה שלה במקומון. המבקר שנא אותם. זאת הייתה הפעם השנייה שראיתי אותה וזכרתי טוב טוב את המבט שלה מאמזלג. ניגשתי אליה אחרי ההופעה ושאלתי אם אני יכול להזמין אותה לדרינק.


– סליחה,אני מאוד ממהרת, אולי פעם אחרת, מי אתה?


– דן. אני מכיר את אחותך הגדולה.


– אהה הבהמה, נו אז?
– אני חושב שהייתם גדולים.


– היינו חרא,היה חרא, קהל חרא, יש לך סיגריה?
שוב הפסקתי לעשן. דריה הייתה באמצע תקופה היסטרית של קוק כשהתחלנו לצאת…. טוב לא ממש יצאנו… הרגע שעישנו סיגריה ביחד באלנבי, היה האחרון שלנו בחוץ להרבה זמן… זה היה בפברואר 91 ושנינו לא הכרנו אז את  המלה ניהיליזם. היא באה אלי בלילה ההוא ולא יצאה כמה שבועות. דריה טענה שהיא לא ישנה באותה תקופה. או אולי קצת, אני לא יודע.


– אתה נוחרכמו חזיר!


– את יודעת שאת חורקת שיניים כשאת ישנה…


– אני לא ישנה.


– אני נשבע לך שאתמול ישנת.


– אם עוד פעם תשקר אני עושה לך קשר בזין.


השומר של המטרו היה מקבל "מתנות" מכל מיני אנשים שרצו להיכנס…. ודריה הייתה מיודדת איתו חזק, קראו לו ארז אני חושב, או אורי, או אורן, יוצא סיירת תמים שהתאהב בכוח שהמקצוע היוקרתי שלו העניק לו. דריה אמרה לי:


          אני דוחפת לו אצבע לתחת ומוצצת לו הוא גומר תוך שתי שניות ואני מקבלת את כל מה שהשאירו לו בכניסה באותו ערב בתור מעשר, רוצה קצת?


לפעמים רציתי קצת. דריה ואני חיינו בלילה בתקופה הראשונה של היחסים שלנו. היה חורף. האלבום המעניין של הזמן ההוא מבחינתנו היהTROMPE  LE MONDE   , האחרון של הפיקסיז. היינו קמים בחמש אחרי הצהרים והולכים לישון בשמונה תשע בבוקר. בארבע בערך היינו יורדים למטה, הולכים לענת ומביאים ממנה מרק רגל או קובה או ג'חנון או הכל ביחד וטורפים את זה חי במיטה… אחר כך היינו טורפים אחד השני, אחר כך היינו מסניפים עוד קצת, מעשנים את כל הסיגריות שהיו לנו, משחקים איזה משחק אידיוטי, כמו לתקוע פרח בתחת וללכת הליכות מצחיקות בחדר,  ונופלים לישון עד חמש שש למחרת. הסקס הטוב באמת התחיל כמובן אחרי הפרידה, כלומר אחרי הפרידה הראשונה בסוף הקיץ של 94. מאז מעולם לא נפרדנו, אבל גם לעולם כבר לא היינו ביחד. דריה הייתה אלופה בלצחוק על עצמה.


– אני אוכלת בתחת, מזדיינת בתחת, מכיר?


– למה?
– כי אני אוהבת את זה…אתה רוצה לראות? אתה רוצה לראות גבר אחר תוקע אותי?


– כן,למה לא, יש לך מישהו בראש, או כל אחד?


– חשבתי על אורי ההומו מהמועדון…


– השומר? הוא הומו, לא?


– למה, בא לך עליו?


– כן, הוא שרירי וענוג.


דריה ואני ידענו  שאנחנו יכולים ללכת רחוק. היינו מאוהבים וחדי הבחנה.


 


 


 


          אתה בטוח שאני אזכור מי אני?


          כן, אני בטוח, עברת על הניירות ואתה יודע את העובדות. 100% הצלחה. אני מחבר אליך את האלקטרודות האלו. זה קצת קר, אז אני מציע שתיקח נשימה עמוקה.


היא ישנה על צידה. יכולתי לראות את הבטן שלה זזה. הייתי בטוח שהיא ישנה. ולא מתה. היא הייתה ערומה. מכוסה רק קצת. ליטפתי את הרגליים שלה. היא לא זזה. עליתי קצת למעלה, היא קיפלה רגל אחת, יכולתי לראות שהיא רטובה. שער הערווה שלה היה בהיר. או אולי צבוע. ליטפתי את הפתח שלה, הוא היה רטוב. שחקתי עם הפתח. היא  לא כיווצה אף שריר כשהכנסתי את האצבעות שלי לתוכה.


אחת שתים שלוש. היא הכירה את המשחקPlay Dead  זה גירה אותה למוות, היא הייתה צריכה להשתין. לחצתי לה בעדינות על הבטן, היא זזה בחוסר מנוחה.


– סוטה ,


 היא אמרה בחיוך וחזרה לתפקיד המתה…. לחצתי חזק יותר. היא הייתה מתה לאבד שליטה לידי. הבנתי אותה, זה באמת כיף לתת למישהו להוביל אותך. הפסקתי. הבאתי לעצמי קולה.


– רוצה?


– כן…


השקיתי  אותה.


– סוטה.


– למה את קוראת לי סוטה?


– למה אתה נותן לשתות במקום לגמור?


– כי אני יודע מה טוב בשבילך.


שתינו את כל הבקבוק.


סיבוב שני….


– 22 21 20 19 18… תנשום עמוק. הכל בסדר. אתה מרגיש את זה?


– תן לי לקום.


– למה?
– אני צריכה להשתין.


– עוד לא.


שיגעתי אותה, הושבתי אותה עלי , ולחצתי לה על השלפוחית , ביד השניה נתתי לה מכות קטנות בטוסיק כמו לילדה קטנה.


– אני אשתין עליך עוד שניה, תן לי לקום.


– את לא רוצה לגמור קודם?
– אני….עוד שניה…..


לא היה גבול למשחקים שהיינו משחקים. זה היה קצת אחרי סילבסטר, תחילת שנת 05, היה מיתון, לא הייתה לי עבודה, ובמקום להתעצבן מזה הייתי עם דריה. היא ישבה על כיסא וחיכתה לי. אני לא מיהרתי לבוא. אחר כך באתי, היא הייתה עדיין על הכיסא.היא קמה. הלכה לארון שלה.


– בוא, יש לי בשבילך משהו ללבוש.


לבשתי את הבגד ים הירוק שלה, שני חלקים.


– תעמדי על ארבע, היא אמרה לי אחרי שנלחצתי לתוך הביקיני הירקרק שלה.


– איזו ילדה חמודה.


התעצבנתי והיא הרגישה, היא נתנה לי מכה בביצים. קפצתי.


– ששש… היא ליטפה אותי.


המשחק הזה נמשך איזה זמן, מכה ליטוף מכה ליטוף.היא המשיכה לדבר אלי כמו אל כוסית, לא אהבתי את זה, זה לפחות מה שאמרתי לעצמי אבל, עמד לי טיל. אני חושב שהיינו אז בצריף שטיטי השאיר לדריה לכמה ימים ואני הצטרפתי אליה כדי שלא תהיה לבד בחושך. זה היה קצת  אחרי המלחמה הגדולה שנמשכה רק כשבועיים של פצצות חכמות, לא נשאר הרבה מאזור השפלה. תל אביב נהייתה נחמדה ככה. בלי עזריאלי בלי הסנטר בלי הרבה כבישים. רוב החברים שלנו לא היו כבר בארץ מזמן. מי שהיה לו קצת כסף או שכל עזב קודם. טיטי אוסמן היה שליח. בזמנו הפנוי טיטי היה מכין טרקים לחברת מוסיקה גרמנית שהייתה משלמת לו מקדמה מגוחכת ומוציאה אותם באוספים שונים. דריה הכירה את טיטי עוד מלפני המלחמה, אבל אחרי המלחמה, הם היו נפגשים בבאר של עלי, שהיה ממוקם בקומפלקס העקום והמאולתר שקם על החורבות של הבימה, הבאר היה במרתף, לא היה בו הרבה אור, וגם לא יותר מדי לקוחות. דריה סיפרה לטיטי על הניתוח. טיטי כמובן טען שהכיר מישהו שעשה את הניתוח ומת.


 


 


 


 


          14 13 12 11 10 9…


– דריה, זה לא בשבילך החרא הזה.


– אז מה כן בשבילי, להירקב בתל אביב?
– אז תסעי מי מפריע לך?


– אין לי דרכון…


– זה לא בעיה לארגן…


זאת היתה בעיה ועוד איך בעיה, גם לי לא היה דרכון. הדרכון שלי פג בנובמבר 04 בדצמבר הייתה המלחמה, ואחר כך כבר לא היה משרד פנים לדבר איתו. ודריה לא חידשה עוד מהאלף הקודם.


מה שבטוח, דריה הלכה על הניתוח, אני כבר ידעתי שאין מה לנסות לשכנע אותה אחרת. טיטי עוד ניסה.


 – את יודעת מה, אני אברר לך, לטיטי יש קשרים.


זה נכון. היו לו.


בתחילת התקופה השניה שלנו לדריה היה חבר. צלצלתי אליה יומיים אחרי שרבין נרצח,לא דיברנו לפני כן כמה שבועות וניצלתי את המצב הדרמטי לשמוע את הקול שלה.


החבר הרים את הטלפון. השעה הייתה חמש אחה"צ.


          היא ישנה.


          אהה… אתה יכול למסור לה שדן התקשר?


          -מי?


          -דן.


          אהה, כן בטח, אני אגיד לה. קרה משהו?


          לא ,כלומר אתה יודע, ראש הממשלה נרצח?


          מי? מתי ?


          לפני יומיים. רבין. ירו בו.


          נו כן, אמריקה… סרטים.


היא לא החזירה טלפון. השנים עברו. לפעמים קרו לנו דברים ביחד, ולפעמים לא. אני לא הצלחתי להתייחס לשום סיפור שלי ברצינות כי דריה תמיד הייתה שם, גם כשלא ראיתי אותה כמעט בכלל. אני זוכר אותה בהופעה שלי בלוגוס בפסח 98. היא באה, יחד עם חנה, חברה שלה. היא נראתה טוב, כרגיל, אבל המבט שלה היה עמום, תיארתי לעצמי שהיא על קוק פרסי, אבל לא אמרתי לה כלום.


חנה תפסה אותי ליד השירותים ואמרה שאני צריך לעזור לה.


          דריה צריכה שתשמור עליה.


          טוב…


          אל תגיד לי טוב, תשמור עליה.


          אני אשתדל.


אף פעם לא הצלחתי לשמור עליה, וגם שנים אחר כך, כששמעתי מחנה שהיא נגנבה והיא הולכת על הניתוח לא היה לי מה להגיד. אי אפשר היה לעצור אותה, אני בכל אופן לא יכולתי.


טיטי בא לבקר אותי, הוא רצה שאני אשמע כמה טרקים שהוא עשה. לא היה לי כוח למוסיקה מונוטונית, אבל רציתי לראות אותו. טיטי היה מקסים, והוא תמיד ידע מה הולך.


טיטי בא על האופנוע, עשה המון רעש למטה בחניה, הרגיז את כל השכנים ונכנס מזיע ועצבני. נתתי לו מים קרים הכנתי לו ג'וינט ושאלתי אותו ישר,


          הניתוח?


          איזה ניתוח.


          הניתוח המחורבן שמחבר אותך לרשת…לנט.


          זה חרא שאתה לא מתאר לעצמך, אני מכיר מישהו שמאז הניתוח הוא צמח, והוא מתעורר מזה רק כדי לצעוק " לא!!!!!! די!!!!!!!! בבקשה לא!!!!!"


טיטי הדגים את הצעקות המטורפות ואז הזיל ריר על הרצפה ואחר כך צחק, מה שהעמיד את כל הדיבור שלו בספק ולכן הוסיף –


          ברצינות…


          8 7 6 5 הוא ישן? 4…


הדיבור של טיטי הצטרף לעוד כמה דיבורים ששמעתי בנושא, ואני חייב להגיד שזה לא שיפר את הרגשתי הכללית לגבי השטות הזאת שנכנסה לדריה לראש. אבל אני ידעתי כבר אז כשהגשם הראשון של חורף 05 עוד לא ירד, שדריה רצינית לגמרי לגבי הניתוח, בדיוק כמו לגבי כל נושא אחר.


לדריה היה אז זוג חברים, יעל ואמיתי, שהיו צעירים ממנה בכמה שנים. לא הרבה שנים אבל כשהם עברו לסקוואט החדש שלהם במה שהיה פעם שד' בן ציון, והיא באה לבקר אותם היא הוכתה בתחושה שזאת למעשה המשפחה שלה. אולי בעצם הם כמו ההורים שלה.


אחרי כל כך הרבה שנים ביחד וזה שהם שרדו ביחד גם אחרי המלחמה הגדולה וגם זה שהם ידעו לצחוק על עצמם.היא הייתה קרועה על יעל מאז ומעולם ואמיתי היה אומנם שתקן אבל היציבות שהוא הביא והיכולת שלו לתקן הפכו אותם לחלק מהשפיות שלה.


ואם כבר מדברים על השפיות שלה, אז ככל שהרעיון שהיא תחבר פלאג למוח שלה שהמידע יזרום אליו ישיר התחזק אצלה, היא הרגישה יותר נורמלית.


          את לא נורמלית, יעל חזרה ואמרה, תאכלי ענבים, הם טובים.


          אבל למה, למה בעצם לא.


          כי אין הוכחות שזה עובד, כי זה מסוכן, וכי מה את צריכה את החרא הזה בתוך המוח שלך?


          אני דווקא שמעתי על מישהו בעבודה שעשה את זה, והוא נראה לי בסדר.


          תודה רבה לך, אמיתי, אתה לא רואה שהיא רזה מדי? ושאני מנסה פה להוריד אותה מהשטות הזאת?


          סליחה שהתערבתי.


דריה רצתה לחבק אותו, כשהוא מצמץ ככה בחוסר ביטחון מדומה. אם אמיתי אמר שזה בסדר, אז זה בסדר. אין, אין כמוהו. כשרק הכרתי אותה היא כל הזמן דיברה על מקומות שונים שבהם היא מתכוונת לחיות, או שכבר חייתה בהם. הייתה לה פנטסיה על איביזה, ועל מונקו ועל בריסל, או וינה או צ'כיה…. ואחרי שהחומה בברלין נפלה היא כל הזמן דיברה על ברלין. (מתי זה בדיוק היה?) היה קשה לי בכלל להגיד שאנחנו ביחד מרוב שינויי התוכניות שהיא הייתה מציגה לי, ותמיד בגוף ראשון יחיד.


          איך אני מתה להתעורר בפאריז, לצאת לרחוב לקנות איזה לחם ולטחון אותו בהליכה.


או משהו בדומה לזה. לא היה לי סיכוי מול הדמיון שלה, ובאופן טבעי למדתי לחיות עם העובדה שאנחנו לא בדיוק ביחד, היא אוהבת אותי אבל לא מתכננת להישאר איתי. מרגישים דברים כאלה, מהר מאוד. אני יודע שדריה ראתה את זה אחרת.


          אתה יודע, היינו יכולים להתחתן אז ולעשות ילדים…ולהיות מאושרים .


          אבל את רצית לנסוע כל הזמן ובסוף באמת נסעת לסן פרנסיסקו, בתחילת 95.


     נו, אז למה לא באת איתי, דביל?
ככה זה היה עובד… לא היה לי סיכוי מול הדיבור הזה… דריה למעשה אמרה לי משהו שהיה נכון, היא בעצם הייתה שמחה אם הייתי מחליט בשביל שנינו, זה לא שהיא הייתה פסיבית, בכלל לא, אבל בעניין של הזוגיות, היא העדיפה לראות את הביטחון מהצד שמנגד, ויכול מאוד להיות שאני לא נתתי לה אף פעם את התחושה שהיא יכולה לסמוך עלי. לך תדע.


          מר תורן? דן? הלו?! ישן כמו דוב בחורף אפשר להתחיל. איזמל בבקשה.


לפני אוקטובר שנת 02 , כשבתל אביב נעשה יותר נעים, ממש לפני הבחירות לעירייה כשכל הכבישים בתיקונים, דריה באה לבקר אותי.


          השמנת.


          אני? מה פתאום, את אמנם נראית סוף העולם אבל זה לא אומר שאת צריכה לרדת עלי.


          אני נראית חרא, ולבשתי לבן כדי שלא תשים לב. תראה את הבטן שלי,אני עושה מאה כפיפות כל יום, תיגע.


וזהו. הפעם הבאה שעברה לי מחשבה לא אדומה בראש הייתה כמה שעות מאוחר יותר כשהזמנו  מהסינית האדומה. השליח הרוסי לא נזהר והחתול הזבלילי שלי, שתיים, ניצל את ההזדמנות וברח, והתחיל כל הסרט הזה של –


          שתיים!!!!! פסססס, שתיים בוא!!! שתים, איפה אתה?!


 ובמהלך הקטע הקורע לב הזה עד ששתיים חזר דריה הספיקה לאסוף את עצמה, ולצאת ולזרוק לי


          היה כיף, תתקשר, שמן.


 


 


                                                            סיבוב שלישי


 


         תישען אחורה, מר תורן, אני אספור עד שלושים, עד אז אתה תישן.


         זה יכאב?


         טיפה כאב ראש כשתקום, אבל למחרת אתה תהיה כמו חדש, מוכן?


         כן


         30 29 28 27 26 25 …


כן, עשיתי אותו בחנוכה 06. בערך שנה וחצי אחריה. באותה תקופה לא היינו מתראים על בסיס קבוע, לשנינו לא היה טלפון וסמכנו בעיקר על המזל ועל זה ששנינו לא היינו ישנים מי יודע מה טוב בלילות, והמשולש שבו אפשר היה להיפגש בלילה בתל אביב אף פעם לא היה כזה שאי אפשר לעבור אותו בהליכה. בפעם הראשונה שראיתי אותה אחרי הניתוח שלי זה היה ב"חור", מה שהיה הסנטר לפני המלחמה. הלכתי לשם לערב לד זפלין, מישהו השיג עותק של The Song Remains The Same והקרינו אותו על מסך גדול אז הלכתי. היא עמדה ליד הבאר בחצאית שחורה וגופיה אפילו שבחוץ היה חורף מטורף. ניגשתי אליה והפניתי את האוזן השמאלית שלי אליה להראות לה את שלי. היא רק חייכה


         טוב לך?


         מתגעגע.


         למה?


         לקיץ של 94.


         יותר ספציפי?


         בננה ביץ' לילה. אקסטה.


         זה בסדר. אנחנו שם. תרגיש את הרוח.


 


 


 


סופרמן 2

אתמול בערב יצא לי לראות סופרמן 2 הסרט בטלוויזיה. ראיתי ממש את כולו לא כולל הפירסומות… שנות השמונים העליזות עם הגדים המשונים. אז ככה השחקנית שמשחקת את לואיס לא שחקנית… לא נורא אבל סופרמן שאחר כך כזכור נפל מסוס ונפצע ועד היום משותק הוא ממש שחקן טב…לא זכרתי אותו משחק היטב. ה סרט לא רע. עצוב לראות שבסופו בתחילת הכותרות כתוב בקרוב סופרמן 3
למיטב זכרוני לא היה סופרמן 3, כי הוא נפצע אחר כך ולא עשו המשך, אבל יתכן ןשכחתי והיה סרט המשך…. מישהו יודע?

ללכת או לא ללכת


 


הכל התחיל שהעוזרת הפקה הזאת , מירב התקשרה אלי ואמרה


-הלו, דן? אתה שומע דוד היה נורא רוצה שתבוא לתוכנית הסיום שלו, אחרי 17 שנה הוא עוזב את ערוץ 2 ואנשי הסטטיסטיקה שלנו בדקו ומצאו שאתה היחיד מכל אומני ישראל שעוד לא היה בתוכנית שלו. דוד אומר שזה יהיה לו לכבוד אם תבוא לשיר בסיום התכונית האחרונה איזה שיר שלך שאתה רוצה


שתקתי.


-הלו? אתה שם?


-"כן" אמרתי.


-רק שאני לא יודע מה לענות… אני יכול לחשוב על זה קצת?"


-אתה לא רציני נכון? יש איזה חמש מאות זמרים שהיו מתי לקבל את הטלפון הזה, ואלה רוצה לחשוב על זה קצת.


-תראי, אמרתי הבת של מצוננת, ואשתי בעבודה, היא תחזור עוד מעט, ואז נדבר טוב זה עניין של שעתיים, בסדר?


-אם אתה מתעקש… טוב קח את הטלפון שלי, ביי.


סגרתי את הטלפון וישר התקשרתי למסלווטי.


-יותר טוב בשבילך שזה יהיה חשוב תורן, אני באמצע ניתוח. אני מכיר אותו מאז התיכון ומאז שהוא נעשה פרופ' מסלווטי תמיד באמצע ניתוח או לפני ניתוח או אחרי ניתוח, רק אלוהים יודע מתי הוא ישן.


-טופז הזמין אותי לתוכנית הסיום שלו בערוץ 2, ללכת?


-הם משלמים?


-אתה יודע מימנום אמ"י.


-בקיצור משלמים, אתה לא יכול להרשות לעצמך את ההתלבטויות יפות הנפש שלך תורן, אם היה לך מקצוע כמו שלי היית יכול לבחור, אבל אתה סתם מבלבל את המוח. תלך וזהו, מה אתה צריך לע,שדות שם?


-לשיר


-נו אז תשיר, אני חייב לגמור לתפור לזאתי את התחת, הבטחתי לה לעשות לה טוסיק כמו של מרלין מונרו, ביי מפונקי.


מסלווטי, אתם מבינים, הוא פרוקטולוג, מומחה לפי הטבעת מהגדולים בעולם. פעם שמעתי שניים מדברים באוטובוס על רופאים ואחד שאל את השני, " מי לעזאזל  הולך להיות פרוקטולוג, זה המקצוע הכי נורא בעולם, כל היום מסתכל לתוך תחתים של אנשים"


אז אני אגיד לכם מי הולך, טיפוסים פרקטיים כמו מסלווטי. אנשים שמבינים שעבודה זה משהו שצריך ללכת אליו, ואם כבר הולכים לעבודה, עדיף לחזור עם הרבה כסף. נדמה לי שהמזרטי של מסלווטי היא אפילו יותר יקרה מהמרצדס של דודו.


יצאתי לשכונה, אמרתי לעצמי שאני ואעבור בקפה, ואני בטח אמצע מישהו שיגיד לי שאני צודק ושעדיף לא ללכת. התחלתי לקלוט את זה, מעולם לא זכיתי בשום תואר, שום הגרלה שום פרס והנה פתאום יש לי תואר- האומן הישראלי היחיד שלא הופיע אצל דודו טופז זה משהו להראות לנכדים, זה משהו לכתוב בספר זיכרונות, למה לקלקל את זה בשביל כמה שקלים. פתאום קלטתי שאני לא יודע בדיוק כמה שקלים זה ואז הפלאפון שלי צלצל


-הלו דן זאת זוב מירב מדודו.


-כן שלום


-רק רציתי להגיד לך שדודו ביקש שישלמו לך 5000 שקל על האירוח בתוכנית, אוקי? אז זה –                                                   סגור, אתה מרוצה?


-זה מאד מחמיא לי, תני לי לחזור אליך כמו שקבענו טוב מירב?


-בסדר…. אם אתה מתעקש…תראה זאת התוכנית האחרונה של דודו, ואני חושבת שאתה יודע שמכאן הוא עובר ישר לניהול של אחת מרשתות הטלוויזיה, אני אומרת לך את זה מחוץ לתפקיד שלי, וזה גם היה כתובת בכל אתרי הרכילות, אבל שתדע שהולך להיות לו עוד יותר כוח ממה שכבר יש לו, ואני ממש לא מציע לך לסרב לו אוקי? דבר איתי תוך שעה, אח"כ אני פונה למישהו אחר.


בקפה ראיתי את מנחם יושב כרגיל ומעשן בשרשרת, מנחם כבר בן שמונים ועדיין מעשן ומחייך.


ספרתי לו את הסיפור ולקחתי ממנו סיגריה, מנחם המשיך לחייך, ואמר לי


-אתה יודע, אפילו אני הייתי בתוכנית של דודו"


-אתה?!


כן. לפני איזה עשר שנים, הוא הזמין אותי לכבוד תערוכה שעשו לי במוזיאון ישראל, מהמוזיאון מאד ביקשו שאני אלך והלכתי בלי בעיות, אפילו נהניתי. נמה אתה עושה מזה כזה עניין, תלך וזהו, אתה תהנה, ו5000 שקל, מה קורה לך ילד?


פתאום בא לי חשק נוראי ללכת. הכל נראה לי שטויות פתאום, ונראה לי שלבוא ככה לדודו עם כל התחושה הזאת של הפרגון יכול לעשות לי די נעים. ואני גם יכול לשיר מה שבא לי, חשבתי אולי לשיר את "אחרי שהקיץ יגמר" שלא שרתי המון זמן. פתאום זה הכל נראה לי נורא פשוט.


הוצאתי את הטלפון מהכיס וצלצלתי למספר של מירב


– הלו הגעתם למירב אני לא יכולה לענות כרגע, תשאירו הודעה


ניתקתי. לא יודע בדיוק למה, פשוט רציתי לסגור איתה את הפרטים בע"פ…


עליתי הביתה. אחרי איזה עשרים דקות טלפון . מירב


– נו?


-בסדר, אני בא.


– תודה רבה לך באמת…


– נו אל תציגי את זה ככה, סליחה טוב


– טוב, תחקירנית שלנו תתקשר אליך עוד מעט אל תזוז מהטלפון.


בסופו של דבר זה לא קרה. באמת שלא באשמתי. בערב של התוכנית היה פיגוע, כשעוד הייתי בבית, התקשרו לשאול אותי אם אני יכול לשיר את "הרעות". הרעות?! שאלתי, לא מה פתאום, דודו מבקש אמרו לי, בשביל האחדות של העם. אמרתי שאני לא שולט בשיר. אז אמרו לי שנורא מצטערים אבל התוכנית של דודו משנה אופי בגלל הפיגוע, ושיזמינו אותי פעם אחרת.


אמרתי תודה וסגרתי את הטלפון. בסופו של דבר זאת גם לא הייתה התוכנית האחרונה שלו, אבל את זה אתם בטח יודעים לבד, התוכנית של דודו מעולם לא ירדה, ואני מעולם לא הופעתי בה.


 


 


 


 


 


.


 

 עתידנות מן העבר2

בשנת אלפיים הוציא מגזין גלובס מגזין כרומו בשם תרבות דיגטלית. במשך כל תשעת הגליונות שלו, כתבתי בו טור אישי על עניני טכלונלגיה. מעניין לראות ארבע שנים אחרי מה השתנה. הנה עוד קטע שפרסמתי אז:


הפנטסיה והטכנולוגיה


כשהייתי בכיתה ח' היה לי חבר שהיה מאד בעניין של טכנולוגיה… הוא הכיר לי את פינק פלויד, והיה לו חלום לבנות לעצמו מערכת סטריאו ,מהסוג של עשה זאת בעצמך. יום אחד הוא אמר לי בבית הספר שאחר הצוהריים הוא יראה לי  את המכשיר המדהים שהוא בנה, כולל תצוגה כחולה מהממת שהוא הרכיב. באתי אליו באותו יום ועל השולחן שלו היה קיט של סטריאו להרכבה פתוח, כשכל קרביו בחוץ, ללא שום תצוגה ובטח לא משהו כמו שדמיינתי כאשר הוא תיאר בהתלהבות גדולה את האור הכחול שיהיה שם. הייתי קצת בהלם אבל לא אמרתי הרבה. עד היום כשאני נזכר בזה, אני רואה את הפער- הילד שדמיין שהוא מרכיב סטריאו, חללי ( דיגיטלי עוד לא היה אז בעולם),יפיפה, ובמציאות- משהו אפור, לא מורכב שלא מסוגל לנגן כלום.


הסיפור הזה קשור אצלי בסיפור שסיפר לי חבר אחר שלי, מוסיקאי מחונן שחי בניו יורק כבר כמה שנים. כשהיה נער למד במגמת אלקטרוניקה, ומאחר וכבר אז היה גיטריסט, הוא חלם לבנות לעצמו מולטי-אפקט לגיטרה כבחינת הגמר של אחד הקורסים. הוא השיג תוכניות של אפקטים שונים לגיטרות , צמא את המארז המתאים, הלך לחנות האלקטרוניקה, ובנה מכשיר כזה. כשהביא אותו למורה שלו בבית הספר, המורה שאל אותו " מי בנה את זה?" והוא כמובן אמר "אני", והמורה… המורה פשוט לא האמין לו. הוא נתן לו שלילי וסילק אותו מעליו בבושת פנים, החבר אומר שעד היום הוא חש בעלבון ובכעס כשהוא נזכר בזה. אגב, ראיתי את המכשיר- משהו פשוט להדהים, יפיפייה אמיתית- עם סאונד ביתי נהדר. ואני שואל, מה בא קודם הביצה או התרנגולת. ובמילים אחרות, האם יתכן שאנחנו משלמים בדמיון את מה שאנחנו רואים במציאות? ולמה בעצם למרות כל ההייפ העולמי העצום לאורך כל העשורים האחרונים ובמיוחד בימינו, המכשירים עצמם לא כאלה מגניבים כמו שאומרים לנו שהם. הפרסומים על הפלייסטיישן 2 לדוגמא, לקרוא על זה ולדמיין זה הרבה יותר טוב מאשר לשחק בזה, ולא שהגרפיקה לא השתפרה וגם הסאונד, אבל כל זה ביחד לא מתחיל להתקרב לחצי רעיון שהיה בספרים הראשונים של ווליאם גיבסון. שנכתבו לפני עשרים שנה כבר…. בסיפורים שלו- האינטרנט, או כפי שהוא הגדיר זאת הסייברספייס, הוא כמו התצוגה הכחולה בדמיון של החבר מכיתה ח', ובמציאות … נו, זה כבר קיים ונוכח, אבל זה לא כל כך פועל, ובטח לא כמערכת בידור ביתית.


החלום הזה של טלוויזיה אינטראקטיבית, של מאגר מידע עצום של סרטים וטלוויזיה, שאתה מדפדף בו, ובוחר לך מה לראות יצטרך כנראה לחכות עוד כמה שנים טובות. סיפר לי מכר שעובד בפיתוח של טלוויזיה אינטראקטיבית, שמה שהם מפתחים למעשה זה סוגים של שעשועונים שתוכל להשתתף בהם באופן אינטראקטיבי בעזרת השלט. באנגלית אומרים על זה = apples & apples , כלומר עוד מאותו דבר. הציבור אוהב שעשועונים, אבל לא כולו יכול להגיע לאולפן, או לשחק דרך הטלפון. אז ממציאים להם מכשיר שיאפשר ליותר אנשים לשחק מהבית עם הטלוויזיה. שאלתי את המכר הזה על העניין של לבחור תוכניות מהבית, הוא צחק ואמר- עדיין אי אפשר לכווץ מספיק את הסרטים, ואין מחשבים מספיק חזקים כדי לאפשר לכל אחד לגלוש ולראות סרט באיכות סבירה- אז עוד רחוק היום.


            אבל מצד שני וזה כבר יותר דומה לחבר עם המולטיאפקט- ישנן המצאות שימושיות מדהימות. אולי הן פחות זוהרות מהפלייסטישן 2 אבל בתחומים שאנשים נעזרים בטכנולוגיה באופן יומיומי ליצור העבודה שלהם, ואני מכיר את זה בעיקר מהתחום של המוסיקה יש התקדמות עצומה. לדוגמא, בתחום של אולפנים ביתיים, נעשים נסים- המכשירים נעשים יותר ויותר זולים ופשוטים ושווים לכל נפש במחיר, ומצד שני הצליל שלהם הוא ברמה מספקת לייצר עליהם להיטים, ולמעשה השוק בתחום הזה עובר בשנים האחרונות ממש מהפיכה. מחשב, כרטיס עם כרטיס קול איכותי וזוג רמקולים מהווים אולפן ואכן חלק הולך וגדל מהשירים שאנחנו שומעים ברדיו באים מאולפנים ביתיים. לפני עשר שנים היה רק חלום. אז כנראה שהעניין הוא החלום, והקשר שלו לצרכים האמיתיים שלנו. יתכן שתחום המשחקים הפנטזיה גדולה מהמציאות אבל בתחומים האחרים הפנטזיה רותמת את הטכנולוגיה ומשפיעה על המציאות.

סודות החיים

לא חשבתי שאי פעם אני אכתוב כאן משהו על משהו שבטלוויזיה שאני אוהב…

אבל חשבתי אולי אמצא כאן עוד אנשים שאוהבים את סודות החיים שמשודרת בערוץ 2 ב23:30 בימי שני.

סדרה אוסטרלית על חברים בניי  20-30  עשויה מעולה בכל הרמות, ובעיקר מרגשת. אם אתם רואים ספרו לי בבקשה

אני לא צופה בכל הפרקים אבל כל פעם שראיתי זה היה גדול

שבת שלום.