לפני שהיו לי ילדים לא הייתי כותב את הקטע הבא.
העולם שייך לילדים. רק בילדות אפשר לחוות את העולם כמו שהוא -קאוטי, יפיפה, מפחיד, מסוכן, מדהים, פסיכודלי, כמו שהוא.
אנחנו עושים זאת בזכות אהבת ההורים ואהבת ילדים בכלל. כל החלק של מלחמות שמפותח היטב בעולם הילדים, היה עובד הרבה
יותר נכון אם היה נשאר דמיוני. להרוג בדמיון זה הרבה יותר טוב מלהרוג במציאות. הילדים הקטנים אפילו לא יכולים לחזור הבייתה לבד מכיכר העיר, אנחנו כן… הלוואי וזה היה כל ההבדל.
יפה לראות ילדים משחקים. מכוער לראות אנשים הורגים עבור אידואלגיה.
עצוב לראות ילדים עניים, ילדים שיש להם מעט סיכוי לממש את הפוטנציאל שלהם. העולם רחוק מלהיות מקום שיויוני. זה עצמו לא נורא. חבל שהעשירים לא תמיד זוכרים שהם חיים באותו עולם עם הענייים. ואם להם זה לא מפריע כי המצודה שלהם מאד גבוהה, והחומה שבנו בתוך ליבם מקיפה אותם היטב, זה לא אומר שהילדים שלהם לא יתקלו בעולם, ואם לא הם אז הילדים שלהם.
אבל שטויות הכסף. ילדים זה משהו ששווה לחיות למענו.