חולון

שבת שניה בסה"כ בעיר הזו. שמונה וחצי בבוקר, שקט. חיים חדשים. מי היה מאמין… לא הכל מסודר, עדיין יש ארגזים, עדיין חסרים דברים…מכונת הגילוח למשל…אבל גם המון זרקנו. ארגזים על ארזים. זה כיף לזרוק. בחיים הבן אדם צובר דברים  לא תמיד הוא יודע למה. ואז כשהכל ארוז פתאום הדברים האלה לא חסרים לו. אז זרקנו. כמו כדור פרוח אנחנו יותר קלים עכשיו.

התחלה חדשה. לקראת ראש השנה. שבת שלום.

תודה רבה

לשליחים המקסימים, ליהודית,דניאל,יהלי, פיטר,שי, אורי, יובל  לזבובים

 תודה לחן , לאפיק, לשאול לדורון וכל צוות הברבי תודה לרועי ונתן מהפורום, ליוני על הכל, למודי, לאביטל מלור ובעיקר למי שבא והיה בערב הנהדר הזה. ממש חגיגה. שבת שלום.

המלכודת

נניח שאני בן 17… נניח שאני אוהב מוסיקה ונניח שאני רוצה לברוח. יש לאן? לאן?!!! לכפר של קוקה קולה, לעיר הבריה, לעיר האדומה, למתחם גולדסטר, לפסיטבל הבירה, להיינקין וויביס? להיינקין דאנס? לשוק האוכל, לשוק המעצבים לאן???

לאן??? לאן??? לאן??? לשים אטמי אוזניים? לצלול עמוק במים? ליצר את המוסיקה שלי לבד? להפסיק להאמין? להיגמל מהניאון? איך יוצאים מהמבוך? אני לא  ,אבל הייתי בן 17… היה צריך להתאמץ מאד למצוא מוסיקה מחו"ל… ככה זה היה, אבל אפשר היה… נגיד שאהבת את ג'נטל ג'יינטף להקת פרוגרסיב רוק משנות ה70… חוץ ממך הכירו אותה בארץ אולי עוד 13 איש. זה היה לברוח, זה היה לאן. בלי כפר ועיר, ומתחם וכל המילים הכל כך הירוקות האלה שמסתירות קורים עבים וארוכים של עכביש ענק שכלום לא ימלט ממנו.

נניח שאני רוצה לעשות  מוסיקה שאף אחד לא ישמע… נניח שאני רוצה להגיד  לכל הסופנסרים שלום ולא להתראות. אני יכול?

יש לאן?