המלכודת

נניח שאני בן 17… נניח שאני אוהב מוסיקה ונניח שאני רוצה לברוח. יש לאן? לאן?!!! לכפר של קוקה קולה, לעיר הבריה, לעיר האדומה, למתחם גולדסטר, לפסיטבל הבירה, להיינקין וויביס? להיינקין דאנס? לשוק האוכל, לשוק המעצבים לאן???

לאן??? לאן??? לאן??? לשים אטמי אוזניים? לצלול עמוק במים? ליצר את המוסיקה שלי לבד? להפסיק להאמין? להיגמל מהניאון? איך יוצאים מהמבוך? אני לא  ,אבל הייתי בן 17… היה צריך להתאמץ מאד למצוא מוסיקה מחו"ל… ככה זה היה, אבל אפשר היה… נגיד שאהבת את ג'נטל ג'יינטף להקת פרוגרסיב רוק משנות ה70… חוץ ממך הכירו אותה בארץ אולי עוד 13 איש. זה היה לברוח, זה היה לאן. בלי כפר ועיר, ומתחם וכל המילים הכל כך הירוקות האלה שמסתירות קורים עבים וארוכים של עכביש ענק שכלום לא ימלט ממנו.

נניח שאני רוצה לעשות  מוסיקה שאף אחד לא ישמע… נניח שאני רוצה להגיד  לכל הסופנסרים שלום ולא להתראות. אני יכול?

יש לאן?

מאת

דן תורן

דן הוא זמר רוק (שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן) וכותב שירים לאחרים ( בך לא נוגע- יהודית רביץ, מפנה מקום ברי סחרוף, גידי שרון ליפשיץ, ביום של הפצצה רמי קליינשטיין ,ועוד רבים אחרים), תורן הוא גם שחקן ( אחד משלנו, שנת אפס, משחק החיים ועוד) מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן כאלה שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים.

0 thoughts on “המלכודת”

  1. וואלה לא הבנתי, בהתחלה היה נראה לי שאתה מבסוט מההצלחה של סצינת המוסיקה בארץ משופעת האירועים ואז בא המשפט האחרון…
    הבהר בבקשה.

    1. שמוליק שמוליק שמוליק
      כלכך התרגלת לתמנון עד שאתה כבר לא רואה אותו
      כלכך עמוק אתה ברשת שאין לך מושג שיש גם עולם אחר
      חבל

  2. נשמע לי קצת מוזר..
    לייצר מוסיקה שאפחד לא יישמע?
    אז בשביל מה אתה יוצר?
    תכתוב תלחין תעבד ותן לאשתך לשמוע.. רק לה..
    וככה אפחד לא ישמע….
    חוצמיזה האומנים עשו את הבחירה של אם להופיע או לא [בעיר האדומה ניצנים לא משנה עכשיו…] זו בחירה שלהם לא הכריחו אף אחד לעלות לבמה.
    בדיוק כמו שלא הכריחו אף אחד לקנות כרטיסים ולבוא..
    אחרי הכל בשביל מה להם להיות זמרים אם לא לשיר להופיע ולתת מעצמם לקהל שלהם?
    יום טוב.
    שוקו.

    1. אולי כשהוא כותב שירים לעצמו, שהוא לא רוצה שאפחד ישמע, הוא פשוט בורח לעולם משלו! לשקט שלו למחשבות שלו! זה שהוא זמר מפורסם לא אומר שהוא חייב להפיץ כל שיר שהוא כותב..יכול להיות שזה סתם בשביל להירגע, לחשוב, לנשום קצת. אי אפשר לדעת..

  3. אפשר לברוח בלי בעיה
    אני הייתי מאזינה למוסיקה שכוחת אל עד שעברתי לארה"ב

    שגרתי כאן,גיליתי שהמוסיקה שאהבתי היא בעצם מיינסטרים, התבאסתי ועברתי לשמוע פופ שיש רק בארץ ובאירופה

    אבל עכשיו אני שמחה שסוף סוף מצאתי לי להקות אהובות שאף אחד לא מכיר

  4. אני מאד מסכים עם המלוכסנת.
    הדבר היחיד היום שמסוגל לבעוט בממסד הוא האינטרנט. למרות הפרסומות הקופצות, ולמרות הררי דואר הזבל, החברות המסחריות עדיין מפחדות מהאינטרנט ובצדק.

    רוצה למצוא את 13 האנשים שהכירו את ג’נטל ג’יינטף? בטח יש להם פורום כלשהו. ואם לא מוכרים בארץ את הדיסק שלהם, אתה יודע מה לעשות, נכון? (להזמין מאמזון)

    רוצה לעשות מוזיקה בלי אילוצים? להתפרע? המחשב הוא האולפן, האינטרנט מפרסם הכל.

    האינטרנט הוא לא מיינסטרים, בדיוק כמו שמוזיקה כשלעצמה היא לא מיינסטרים, תלוי איזה מוזיקה, ותלוי לאן אתה משוטט ברשת.

  5. צודק ולא צודק.

    אין לאן לברוח. בכל מקום מכירים מוזיקה שונה. כמעט את כולה.
    אבל יש את הבודדים. אלה שלא מכירים (עדיין אולי?)
    ואולי גם לא יכירו.
    אבל מי אמר שהם טובים? מי אמר שהם לא טובים?

    מוזיקה תבוא בכל מקרה.
    וזה לדעתי הכי חשוב.

  6. באמת תגובות מעניניות…זה כמובן פוסט ולא חידה או פינת יעוץ, אני לא מחפש עצות אלא כותב את מה שאני מרגיש….תודה שאתם מתיחסים

  7. כי אין לאן.

    לאנשים הרבה יותר קל כשמגישים להם "מוסיקה".
    אולי בגלל שפעם אנשים חיפשו מוסיקה היה טעם להקשיב. היום הכל נשמע כבר אותו דבר.

  8. האינטרנט הרג את כוכב הרדיו.
    זה ששידר באמצע הלילה ג’נטל ג’איינט. (רבקה מיכאלי בזמנו, לא?)

    כל מי שלא מתאמץ ישלו יותר מדי לאן ליפול בטלוויזיה כמובן, ובפרסום כמובן.
    תנו לסולסיק להיות הגורו שלנו, הבה נתכנס שם כמו על ג’ויינט עם תקליט של סוניק יות’, אבל לא. לאן הרומנטיקה לאן?

    נניח ואני בנ17 (והפלא ופלא) יש לי את כל המקורות שבעולם. ישלי המון לאן.
    אבל אני צריך ללכת לשם לבד. זה פשוט הרבה יותר קרוב מהפינגווין לבית שלי. זה דווקא נהדר. רק לאן הרומנטיקה לאן? ולאן אחותי שנגיד שהיא בת 14? לכפר המוזיקה או משהו.
    אני חושב שהיום יש הרבה יותר קאונטר קולצ’ר, אבל המיינסטרים מעורר הרבה יותר חלחלה, התמקצענו.

  9. אסקייפ- אין לאן.

    היום זה הכל טרנדים. לא תמצא להקה מיוחדת רק שאתה ועוד כמה מכירים, יהיה לך מאוד קשה.

  10. נדמה שכבר אין לאן לברוח ובכל זאת..נקודת אור קטנה- ג’טרו טול מגיעים להופעה בארץ ב-30.8, בלי מתחם, בלי כפרים ובלי ערים, רק אנדרסון על רגל אחת והחליל, האמפי בקיסריה והאוויר הפתוח.

  11. נכון, יש אירועים גדולים של תאגידים. אבל מה, כבר אין הופעות לשם ההופעות? אין מועדונים שמופיעים בהם זמרים?
    ואני לא הכי מבינה את הקטע של לרצות לשמור את הלהקות שאתה אוהב רק לעצמך. יש בזה משהו ממש ממש ילדותי. ואם אתה רוצה לעשות מוזיקה שאף אחד לא ישמע, תנגן במרתף אטום.

    1. אני לא חושבת שזה ילדותי
      אני לגמרי מזדהה עם הקטע הזה

      כל אחד אוהב להרגיש שיש לו את המוזיקה "שלו" שרק הוא מכיר
      אני אפילו מכירה אנשים שאוהבים מיינסטרים שנהנים מזה שיש להם להקה או שניים לא ידועות שהם מכירים

  12. זה באמת פה דן תורן?!?!? או סתם מישהו שממציא

    אם זה דן באמת… תדע שהייתי מכורה למשחק החיים…

    ואם אתה סתם חסר חיים שעובד על אנשים- אז אתה לא שווה כניסה!

  13. בוודאי שיש לאן. המוסיקה היא תמיד בריחה (גם כשעוד מאות או אלפים אוהבים את אותה להקה שאתה חושב שאתה היחיד שמכיר). זה מצחיק, כשהייתי צעירה יותר חשבתי שפיטר מרפי כותב במיוחד בשבילי. גם זו בריחה

  14. צודק.
    הכל אותו חרא בכל מקום שהולכים.
    אין אלטרנטיבי, הכל מיין סטרים.
    אני מחכה בשקט בצד. מידי פעם יש ניצוצות קטנים.
    [מוזיקה אירית אוהב?- הפאב האירי הירקון ת"א]

  15. לא יודעת אני רואה בזה יותר מסתם התבכיינות על כתבית מוסיקה. אני רואה בזה מעבר. נראה שהוא מנסה באמת לראות מה קורה בגיל 17 ושאין מה לעשות עם עצמך בגיל הזה. אין לאן לברוח, תרתי משמע. ועל זה מדובר. בהנחה במדובר (ולא מדובר) על בחור בן 17, כשאני הייתי בת 17 ראיתי את אותו הדבר בדיוק. לבני 17 אין לאן לברוח. כמה שהייתי רואה חברות או בנות דודות שלי בורחות לתוך טראנס של מוסיקה בתוך מועדון (יותר נכון, הייתי שומעת סיפורים) הייתי מחפשת-לאן אני בורחת? אז היו "מקום בריחה" לבני 13 ומטה ולבני 20 ומעלה, אבל הטיןאג’רים שלדעתי זקוקים לזה הכי הרבה עם תקופת ההתבגרות והמבחנים ואין לאן ללכת אחרי שהכל נגמר, גם אם יש מבחן לא לומדים אחרי 12 בלילה… אז כן, אני מתוך אין ברירה הייתי צוללת לבריכה בחצר האחורית שלנו עם צינור לאויר, ושם, שם הייתי בורחת ולעולם אחר.
    מומלץ!

  16. תמיד אפשר לכתוב לעצמך…השאלה היא מה קהל היעד שלך…
    למרות כל המסחור,אני לא חושבת שנכון לשפוט את כל הפסטיבלי מוזיקה,כי תכלס זאת בחירה אישית של כל אמן אם להופיע שם או לא,וחוצמזה,אני אישית נורא שמחה מהעובדה שאני לא צריכה להוציא מאה עשרים שקל על הופעה…

  17. גם היום יש לאן. נכון שיש את כל המופעים והמרכזים והכפרים האלו שעושים חור במח אבל תמיד קיימת אותה קבוצה קטנה של אנשים שאוהבת את Gentle Giant או King-Crimson ו Pink Floyd… זו הנחמה שלי לפחות.

  18. נניח שאני בת 17 ..ונניח שאני כותבת ומלחינה, מתה על פינק פלויד, לד זפלין, פ’רנק זאפה, ג’ניס ג’ופלין, ביטלס..וכל המימימי..שעשו מוסיקה ששווה לשמוע אותה.
    ונניח שבמקביל לכל החבר’ה הטובים שהיינו שומעים במיקלט השכונתי ומנסים לייצר מוסיקה כמוהם..תוך כדי שתיית גולדסטאר מהמכולת השכונתית שקנינו בהקפה..כשלבשנו שחור וחשבנו שאנחנו מייצרים פה משהו,
    אני גם אוהבת את בריטני ספירס, תוך כדי עשיית ספינינג, ומתה על קוקה קולה…
    דן, יש הכל מהכל לכולם..ומה שיוצא יפה זה שבזכות הערוץ שמשדר את הפסטיבל הזה..אפשר לראות אותך שר בערוץ 24.. ולדעת מתי אתה והקולגות שלך מופיעים בבארבי(למשל)…
    בכל טוב יש קצת פחות ממנו..
    תשתדל לחייך!!!

    ועוד דבר קטן..

  19. הלוואי בריחה כזו שוב. אני זוכרת כאלה מקרים, למצוא את הדיסק הזה שאף אחד אחר לא מכיר, אבל משום מה מרגישה שאני מתחברת אליו, למילים, לצלילים, ולחזור הביתה ולשים אותו במערכת, ולהקשיב לכל פרט.
    זו הייתה בריחה משובחת…אצלי אישית אלה היו "בלר" בתקופה שלא ממש הכירו אותם.
    היום זה כנראה אחרת.

  20. אני שואלת את עצמי מה רע בלאהוב את כל הטרראם (מילה של אמא..) אחרי הכל אם רב בני ה17 נהנים מאיך שחבריהם מבלים, אז זה חייב להיות מהנה.

    כל אחד מנסה להיות אינדיבידואליסט עד שזה כבר יוצא מכל החורים (משפט של אבא..), אני לא שוללת יחוד ורגע לבד אבל צריך לקחת הכל בפרופורציה.

    איך תרגיש אם תיצור לעצמך? אם זה ישחרר אותך אז אחלה , אבל ממה תתפרנס? אתה לא תחשוב על מה היה אם.. הרי הפרסום הוא המדד המקובל, אם תהיה מסוגל להתגבר על זה מה טוב אם לא..

  21. אם אתה רוצה ליצור מוזיקה שאף אחד לא רוצה לשמוע, אם אתה רוצה לומר לכל המפרסמים ולכל הספונסרים שילכו לעזאזל, אתה יכול תמיד ללכת בדרכה של הלהקה מספר אחת בארץ: נקמת הטרקטור. הם עושים בתזונה של מוזיקה, בללי הוא מחונן כל כך שזה כואב, אבל לצערי לא הרבה אנשים קונים את הדיסקים שלהם ובאים להופעות שלהם, ולא מתגמלים אותם מספיק.
    מוות למוזיקה המסחרית!!!

  22. דן
    היום אנשים רוצים לברוח למקום אם אנשים
    החוויה של ההתנתקות בימינו הפחה מלא להיות מחובר
    ללהיות מחובר למגניב
    לקול האולטימטיבי
    אבל בנינו אתה לא צריך הרבה בשביל לברוח גם היום
    מי שרוצה את החופש שהיה לך בתור ילד יקבל אותו
    כי כאלה אנשים, כמה שתאצור אותם יותר ככה הם יגבירו את הקצב
    אז החופש הוא באצם הבחירה שלך
    (החיים הם ….)

  23. כן, התמנון הגדול והמתחמים שלו והזרם הרדוד. אבל דווקא בגיל 17 זו מן תקופה מופלאה כזאת שאם לא בא לך להתפס במלכודות האלו, הרבה יותר קל לך אני חושבת, מאשר נניח בגיל 37. שוליים חדים תמיד היו ותמיד יהיו.

  24. אל תגזים, את הג’נטל ג’ייאנט הכירו לפחות 13 איש בכל עיר – וזהו.
    פעם, פסטיבלים של קייץ היו בחינם והיו מעט כך שלא היתה שום התלבטות. הקונכיה שבמרכז הכרמל בחיפה סיפקה לילות מהנים במיוחד בתחילת שנות התשעים.

  25. אתה סתם מתפלסף-
    מה הבעיה לשים דיסק בחדר לעצום עיניים ולהקשיב? מה זה משנה אם עוד 2000 אנשים שומעים אתה אותה מוזיקה כמוך? זה באמת כל כך חשוב להיות "מיוחד" בטעם המוזיקה שלך?? תאהב מה שאתה אוהב, בין אם זה "נחשב" למוזיקה טובה או לא, תקשיב לבריטני ספירס אם אתה אוהבת את זה – למי אכפת אם זה נחשב לגרוע? או שלהפף, תקשיב לסליתר קיני, לא הרבה מכירים נכון? יופי תקשיב לזה ואל תתלהב מזה שלא הרבה מכירים.

    אנשים תנשטו כבר את הפוזה, של אין לי פוזה.

    גאד- אף אחד לא כיוון לך אקדח לראש ואמר לך ללכת לניצנים.

    יש הרבה לאן לברוח-הרבה מאוד…

  26. ואללה דן אני כלכך מבינה למה אתה מתכוון……

    הדבר הכי מעצבן אותי בעולם זה זה שאנשים שומעים את

    מה שאני שומעת….זה פשוט הורס את כל המוזיקה

    הזאת…אלא אם כן זה אנשים שבאמת יודעים להעריך

    מוזיקה ולא סתם שרים אותה ומקלקלים אותה….

    אם אני רוצה לחלוק להקות שאף אחד לא מכיר עם מישהו

    זה רק עם מישהו שאני בעאמת יודעת שלא יקלקל את

    המוזיקה הזאת…שהעיא לא תהפו למסחרית ומכורעת…

  27. מה שאתה אומר נכון אבל נשאלת השאלה למה בתור בן אדם שהתפרסם בזכות המוזיקה שלו עדיין היית עושה את אותו רוק עייף שכל האשכנזים עושים פה

  28. this reminds me of a Peanut strip. Snoopy writes a book. title: “Things I Learned Only After It Was Too Late”. first thing on the list: “A whole stack of memories will never equal one little hope”. This is my getaway. all those little hopes that make up my fantasy world. since we can’t escape FROM ourselves the only resonalbe thing to do is escape INTO ourselves, into our imagination.
    and regardless, this is a great thing to have learned. ascribing some slightly deep thoughts to the hairy fella, hopes (read: fantasy) are always better than real life. on the other hand, if we lend ourselves to fantasy too much we can miss out on quite a lot of the real life. as shitty as it gets, it is the REAL THING after all. what counts? who am I to know. with no fantasy life would not be livable. there would be no art. so maybe there’s always a trap. not sure what Im trying to say here, managed to confuse myself as well.

    btw- I had a very nice visit in dantoren.com. thank you for t

  29. לא מספיק שאתה סקסי, לא מספיק שאתה לוקח את המחשבות שלי ומחייה אותן בכתיבה, אתה גם אוהב (אהבת?) את הענק העדין?
    יוספה הולכת לעשות מקלחת קרה! 🙂

  30. "לא תמצא להקה מיוחדת רק שאתה ועוד כמה מכירים, יהיה לך מאוד קשה."

    ממש לא מסכימה עם זה

    כמה מכם שמעו על psychic tv?
    או על cinema strange?

    תתפלאו אבל יש אנשים שחופרים מספיק עמוק כדי למצוא להקות/אמנים שאף אחד לא שמע אליהם כמעט.

    ויש לאן

  31. אין לאן.
    כאחד שחי מלהקות שמתו כבר מזמן אני מבין את התיסכול האינסופי הזה.
    אבל בנאדם, אתה יוצר, אתה מופיע, ואתה מכיר אנשים שיכולים לשנות. שיכולים לעשות משהו שהוא נגד הזרם והגישה הזאת של כל פסטיבלי העשיית כסף המסחריים האלה.
    אז יאללה דן.
    בקשה של בנאדם שונה לבנאדם שונה,
    תשנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.