מרחק הוא עניין של פרספקטיבה

מוזר. כשגרתי בתל אביב, והיינו צריכים לנסוע לחולון לבקר את סבא וסבתא, זה היה נורא רחוק, הדרך הייתה ארוכה ולפעמים לא נסענו כי זה נראה לנו מבצע גד'ול מידי. עכשיו כשאנחנו גרים בחולון, תל אביב היא מטר מאיתנו ואנחנו מגיעים אליה בחמש דקות. שבת שלום. 

משהו שכתבה ידידה

רוני קאופמן היא ידידה שלי , היא צלמת מצוינת, את הקטע הבא היא כתבה, בקישתי ממנה אישור לפרסם אותו פה.

שני דובים ופיגוע אחד


 


יום שישי בערב.23:20 בערך. עוד רגע יוצאת מהבית. בום חזק נשמע מבחוץ. 5 דקות אחרי, סירנות של אמבולנסים. בטח היה פיגוע. מצבי הנפשי הופך מייד מבולבל-עצבני-היסטרי-קטטוני-דכאוני. לצאת מהבית או לא לצאת מהבית … בטלוויזיה לא אומרים כלום, ברדיו לא אומרים כלום, (רק שעתיים קודם דיברנו על אריק שרון, דוד שלי אמר שהוא בדרך הנכונה ואפילו עושה משהו- "פינוי פיצוי". אמא אמרה שהוא רק מחכה לרגע שיהיה פיגוע בשביל לטרפד הכל). הסירנות ממשיכות ורק כמה אנשים שעמדו ברחוב צעקו אלי חזרה למרפסת שכנראה היה פיגוע. בינתיים עוד בבית, מחכה לדעת בבירור מה קרה; השותף שלי נשאר רגוע והדליק לעצמו ג'וינט. לקחתי שכטה בתקווה להירגע קצת. בינתיים כבר הודיעו- בין 20 ל-30 פצועים. 400 מטר מהבית שלי. החלטתי לצאת מהבית בכל זאת. עליתי על הקטנוע ורגע לפני שהסתובבתי ראיתי למולי שני דובים ענקיים – אחד לבן ואחד שחור- עומדים באמצע מגרש החנייה.


היו אלה שני אנשים בתחפושת של דוב בגודל טבעי – כמו הקמיעות במשחקי הכדורגל האולימפיים.  


היה זה מראה סוריאליסטי למדי, בייחוד כשהרגע היה פיגוע ועוד לא רחוק משם. כשהתעשתי מהמחזה רצתי חזרה למעלה להביא את המצלמה. כשחזרתי עמד אחד הדובים בכניסה למועדון מול הבית שלי, השני בטח כבר נכנס פנימה, ולא בקלות (כמו פו הדוב למערת השפן). אורות הצ'קלקה ריצדו מרחוק.


זוג שעמד לידי, מחוץ למועדון, החל לדבר איתי. הבחורה אמרה שהם הלכו לראות מה קרה. שאלתי למה.


(שאלה דבילית?) "מתוך סקרנות" היא ענתה."לראות מה קרה". אבל למה לרצות לראות אירוע שכזה?


אחרי השיחה אתם התחילו המחשבות..


בהיותי צלמת אולי הייתי צריכה לרוץ לשם כששמעתי את הבום. (זה היה הדבר האחרון שעליו חשבתי באותו רגע). אני גרה בתל אביב ואף פעם לא זכיתי (תודה לאל) לראות מאורע שכזה. אבל אולי הייתי מגיעה ראשונה? ואולי היו עושים שימוש בתמונות שלי ואולי אפילו הייתי עושה מזה כסף? האם זו מחשבה לא מוסרית? אולי אם זו המציאות שלנו אפשר גם לנצל אותה לפעמים? האמת היא שאני אדם רגיש מדי ולא הייתי עומדת בזה. בטח הייתי זורקת את המצלמה ומושיטה עזרה, או שהייתי נכנסת להלם.


בכל מקרה אני שמחה שלא נסעתי לשם  וששוב לא זכיתי לחוות את המציאות הקשה.


זיו קורן בטח כבר היה שם,


בזמן שאני צילמתי דובים.


ואגב, אני מקווה שאמא טועה.


 


 רוני קאופמן


 


לבקשתכם, הנה גם צילום של הדב כפי שצילמה ר. קאופמן