חודש: ספטמבר 2006

כל שאני יודע הוא

לכתוב

לקבץ דימויים למילים

לעצור תמונות רגשות יחסים

בפזמון

אז מה יהיה מזה?

נחיה ונראה

נחיה ונראה

 

זה יפה וטוב ונעים

לארוז

יש רק לזכור שזאת לא יכולת

ניהולית כלכלית או יכולת

לשרוד

אז מה זה כן?

נחיה ונראה

נחיה ונראה

 

אבל לנשום לסרעפת

לפתוח ארון באיזון הנכון

לנסות לשנות את דרכי

את מיקומי בחלל

האם אני עדיין מסוגל?

נחיה ונראה

נחיה ונראה

 

אתמול פגשתי מכר וותיק, אדם שעובד בצד המכירות של עסקי המוסיקה כבר יותר משלושים שנה, ראיתי מרחוק אדם מבוגר ורזה מסתכל עלי , והמשכתי ללכת כי לא זהיתי אותו. כשעברתי לידו הוא קרא בשמי ואז התקרב, ורק כשאמר את שמו זהיתי אותו- הוא אמר , כן רזיתי, שאלתי אותו לשלומו והוא אמר לא טוב. אחרי שיחה קלה, שאלתי אותו במה הוא חולה והוא ענה לי רק בריאות, אתה  רק בריאות. נפרדנו ואני נעשתי עצוב. הייתי עם הבת הקטנה  שלי, כך שאחרי כמה דקות כשאני עסוק בדברים שמעניניים אותה, שכחתי קצת את המפגש המוזר הזה. אבל באמת שהחיים המודרניים הביאו עלינו הרבה בלאגן ושמסגרת זו של טירוף אני מאושר ומודה למי שאפשר להודות. ומאחל לכולכם שנת בריאות שנת שפע והגשמה עצמית, שנת סובלנות והקשבה, שנת יצירה ואהבה. בערב הייתי עם שני הילדים ואשתי על המיטה בחדר שלנו שיחקנו בדיגדוגים. נקרענו מצחוק. הייתי מאושר.

כשהייתי נער אהבתי ספרי מדע בדיוני. בעיקר אהבתי ספרים או סיפורים שתיארו את המציאות שלנו בעוד כמה עשרות שנים. כלומר בעתיד שלי. דרך הסיפורים האלה ניסיתי כנראה לראות את העתיד שלי, ואולי גם להתגבר על הפחד שלי ממנו. גם נהניתי מהתחושה של להיות כביכול בראש החץ של הזמן שלי. האמנתי שאם אני מכיר את הטכנולוגיה הכי עכשווית אני עצמי  קרוב יותר  למה שיהיה. העברתי לא מעט שיחות עם חברים על מה יקרה בעתיד מבחינת חיי בני האדם, האם יהיה לנו יותר נוח או לא, האם המכשירים החדשים שממצאים יעזרו לנו וכיצד. ההרגל הזה הפך אצלי לדרך  חיים ולמעשה גיליתי עניין רב בכל עולם החידושים וההמצאות עד ממש לא מזמן.

לפני כשבוע נפטר מסרטן חבר נעורים קרוב. לא הינו בקשר בשנתיים האחרונות אבל זאת הייתה מסוג החברויות ששיחת טלפון אחת החזירה ברגע את כל מהות הקשר. זה היה קשר טוב. הוא היה חבר טוב ולימד אותי הרבה ממה שאני יודע על ההתבוננות באומנות. הייתי ליד המיטה שלו כמה שעות לפני שהוא מת. ומאז אני חושב על המוות בצורה טיפה אחרת, אפשר לומר גם ואני לא בטוח איך זה בדיוק קשור, שהתחושה הבסיסית שלי לגבי טכנולוגיה  קיבלה תפנית קלה, אני יכול להגיד שפחות איכפת לי אם אני מבין אותה לגמרי או לא, אני פחות סקרן לגבי מה יהיה הדבר הבא בעולם הטכנולוגי. או אם לתת דוגמה, אני פחות מנסה לנחש אם הטלוויזיה תהיה בתוך הטלפון או שהמחשב יהיה כזה קטן שהוא יהיה שעון. אפשר לומר שאני מנסה לשפר את איכות הנשימה שלי. אני רוצה להיות יותר כאן עכשיו ויותר עכשיו כאן.

שנת הלימודים החלה

אני עולה במדרגות רקומה רביעית מחפש את החדש של כיתה ב של המורה שושי,

 אני חלון פרוץ, הכל קורה עכשיו. אני ילד שעובר בית ספר אני מחפש את הכיתה שלי, אני מגיע לתל אביב.

 מכיר את החברים בשכונה מכיר את המורה. זה מרגש וזה מפחיד התיק חדש המחברת חדשה לא כתוב בה כלום.

הו הנה שושי , הבן שלי שזוף מאד רואה אותי וקופץ לעברי, הוא שואל אם הבאתי לו לאכול את כל מה שהוא ביקש אני אומר שכן, אני מברך את שושי. שמח שהיא תלמד אותו. שואל למה הם בקומה כל כך גבוהה. יש הסבר אבל אני לא מקשיב. אני מגיע ברגל לבית הספר הקליר שמאחורי העירייה. מסתבר שאני טוב בכדור יד. מזל שאח של בני ,אברי , הוא בכיתה ח והחברים שלו ישמרו עלינו אם יהיו צרות. יהיו צרות? לך תדע, אני יורד במדרגות נכנס למכונית העייפה ומתניע. אני נוסע אל היום שלי. מה יש לי לעשות היום…..אני לא יודע אני רק בכיתה ב' מה כבר יכול להיות לי לעשות….