קומונה עכשיו וסיסמאות הגנה

לפני הרבה שנים ( האמצע שנות ה-80) כתבתי טור אישי בשם קומונה עכשיו
במגזין נוער בשם חמצן
קומונה עכשיו היה סיפור על מליונר שערך כביכול ניסוי חברתי באנשים צעירים וצילם את
חייהם ברשת של מצלמות שהותקנו בתוך בפנטהאוז גדול ברחוב פנקס בתל אביב. מה שהצעירים
האלו לא ידעו היה שהוא סתם נהנה להציץ לחיים שלהם. זה לא מזכיר לכם איזו תוכנית
טלוויזיה? ועוד משהו חצי שנה לפני שעלתה האח הגדול התוכנית לאוויר הוצאתי לאינטרנט
דיסק בשם מילים
נוזליות
. והיה בו שיר שנקרא סיסמאות
הגנה
. אני כמובן התכוונתי לאח הגדול המטפורי כשכתבתי את השיר…. אלא שמטפורות
נוטות להפוך למציאות. אתם לא חושבים ככה? 

מי ישלם את המחיר?

אומן אנגלי בעל שם עולמי הוזמן לארץ ע"י משרד עורכי דין גדול
ששמו שמור עימי בתיווכה של אוצרת ידועה . לצערנו עורך הדין שסיכם את פרטי ההתקשרות
עם האוצרת  במיילים שכח להודיע לה שהעסקה
טוענה אישור של הבוס שלו. יצא שאותו אמן שבמקרה הוא גם דוד שלי ( אני כותב עליו
בלי להזכיר את שמו כי הוא לא היה אוהב את זה משדברים עליו כל כך הרבה) בא לארץ,
הכין פה כמות גדולה של עבודות,  לא מכר
אותם וחזר ללונדון. האוצרת אוכלת לעצמה את הלב מרוב רגשי אשמה, שכן כוונתה הייתה
טובה, והיא באמת חושבת שדוד שלי הוא אומן מצוין . ואילו הקליינט, המעסיק או אם
תרצו הרוכש- יצא ללא שום פגע כי כאמור מדובר במשרד עורכי דין מאד יודע ולדוד שלי
אין כסף לתבוע אותם. העובדה שלאור חוק לשון הרע החדש אני מנוע מלהזכיר את שמו של
המשרד, אינה אומרת שאני לא רואה את שותפיו בתוך הג'יפים BMW 
השחורים שלהם נוסעים ברחובות תל אביב כשפרצופי האדנות שלהם משוחחים בניחותה
מוגזמת עם מישהו דרך הדיבורית, וגם לא את הזה שאני מריח את הפחד שלהם שיישארו  אנונימיים ומרירים  ושימותו מוות רוחני ארוך ומכאיב.. איש לא יוכל
לגאול אותם מעצמם: עצמיות כה ריקה שהיא מרגישה כמו רעב, רעב בלתי פוסק לשלוט
באחרים ולגרום להם כאב, רק כי אז יוכלו לרגע להרגיש שמחה לאיד, שזה הכי קרוב לשמחה
שהם מסוגלים להרגיש.

שדרת התקוות האבודות

 

אני הולך לבד

בשדרת התקוות האבודות

על מה התקבצנו פה קודם

לא יתכן

שרק על כדי להחליף דעות

 

אני הולך לבד

האם וויתרו על החלומות

האם הכל היה בגלל כסף?

לא יתכן

שאין לנו עוד מטרות

 

כוכב הטלוויזיה

טוען שיש לו את התשובות

האם הוא היה בשדרה

האם יתכן

שלא הטבתי לראות

 

הצל שלי הוא היחיד שצועד איתי

דפיקות ליבי המקצב היחידי

לפעמים אני רוצה שמישהו יבוא איתי

בינתיים אני לבד

 

 

 

* בחסות גרין דיי כמובן

תודה

אני רוצה להודות לשי אביבי מולי שגב אירית אמבר אבי ניר שפטרו אותי
מערוץ ביפ בשנת 2001 בזכותם יש לי חיים. אם יש משהו שאני מצטער אליו אלו השנים
שעבדתי בטלוויזיה. טלוויזיה שמנוהלת על ידי חברות שמפרסמות את המוצרים שלהם היא  עולם של עבדות . כמובן שהיא טבולה בכסף מוגזם
בתחושה של יצירתיות  ושל חופש מדומה. בסופו
של דבר  זהו עולם תוכן שקרי ומוגבל שמייצר
חומר עבור אדוניו בעלי המניות ולא עבור הקהל השבוי שאין לו מספיק חיים משל עצמו
ולכן הוא תקוע  מול ערוץ 2 כל ערב.