עצוב לי על כריס קורנל, אני חושב על הילדים שלו, לגדול עם אבא כל מפורסם שהרג את עצמו, אני לא רוצה לחשוב על זה, והעובדה שהוא יכול היה לתלות את עצמו כשהתמונה שלהם נגד עיניו אומרת שכנראה שאני לא מבין בשום צורה את הנושא של התאבדות. אתמול שרתי שיר נהדר שלו בקפה ביאליק, אח"כ הלכתי לתחתית ומיקי בדיוק הגיעה כאילו קבענו פגישה, בדיוק כמו שא רוהב את הלילה בת"א, כמו שהיה בגלולה, או בפרילנד. כל בני האדם שפגשתי מרגישים בודדים לפעמים ולפעמי יותר מלפעמים, זה מעציב אותי לחשוב על הילדים שלך  כריס, מקווה שתמצא מנוחה. 

המריצה האדומה

הסרט פטרסון של ג'רמוש לא עוזב אותי שבוע אחרי שראיתי

 אני אוהב שירה באופן עמוק יותר ממה שאני מודה, ככה זה מאז הנעורים מאז החברים של אז

ופטרסון הוא סרט אבל הוא גם שיר ותזכורת למשורר בו העיר, וילאם קרלוס וילאמס

הנה שיר שלו

"כָּל כָּךְ הַרְבֵּה תָּלוּי
בְּגַּלְגַּל

אָדֹם שֶׁל
מְרִיצָה

בּוֹהֵק מִמֵּי
גֶּשֶׁם

לְצַד הַתַּרְנְגֹלוֹת
הַלְּבָנוֹת".

שירת היומיום, חגיגת הרוטינה

אני יודע שיש אנשים שחטפו קריזה בלופ של הסרט

אבל אני בטוח אראה אוותו שוב