מצלמת מהירות שלי

כשאני נוסע הבייתה מיפו תל אביב וזה קורה כמעט כל יום או יומיים, אני עובר בכביש 44 כשמקווה ישראל נמצא מימני וכשאני חולף על פני שער ירושלים וכ-50 מטר אח"כ יש מצלמת מהירות שבאה להזכיר לי שהינני נוהג בדרך עירונית שהמהירות המותרת בה היא 70 קמ"ש. בית הספר מקווה ישראל הוקם על ידי נטר בי"ד באדר א' תר"ל (15 בפברואר 1870). אני מזכיר את צידו הימני של השטח החקלאי העצום הזה ( כ-3,000 דונם!!), כי אפשר כמובן לנסוע מצידו השמאלי, ברחוב מקווה ישראל שהופך לרחוב יוסף סרלין שהופך לשדרות ירושלים. היו שנים שבהן שילמתי מחיר של כעשרה שקלים עבור אישור הליכהריצה שהקב"ט הנחמד סיפק לי ואז הייתי הולךרוכב בפנים. כש- The Suburbs של Arcade Fire יצא – https://www.youtube.com/watch?v=5Euj9f3gdyM והייתי שומע אותו באוזניות כשהיתי בפנים, ואז יום אחד ראיתי שעל מצבת הקבר של קרל כתוב "מיטיב לאחיו מה רבו חסדיו, מקווה ישראל כוננו ידיו" ופרצתי בבכי גדול ומשחרר.
אני מגיע למצלמה במהירות תשעים ומוריד כעשרה מטר לפניה ל 70 ונוסע עד למרחק שבו אני חושב שהמצלמה כבר לא יכולה לראות את המספר של האוטו הכחול החבוט שלי, ואז מגביר שוב ל 90 ופונה לתוך חולון ברחוב המכתש והתודעה המיוחדת של הלהאט ואז להאיץ עוזבת אותי לאותו יום.
בכיתי בגלל שנדהמתי שלמרות שעברו מאז כ-140 שנה עדיין אף יזם לא הצליח להשתלט על חלקים מהשטח ולהפוך אותם לשכנות קרל נטר או שכונת מקווה ישראל היוקרתית ( אם יש אלהים זה הזמן לבקש ממך- אדושם עשה טובה לא בימי חיי דחיל רבק אם נותר בך עוד טיפת רגש כלפי בינך הסורר) והשיר של קרל בעל המשקפיים נטולי המסגרת והזקן ההיפסטרי שלו עדיין נשמע טוב עדיין מהדהד. הוא עדיין מיטיב לאחיו ובאזור שלו יש ממש אוויר של חסד, ומעיין סתרים ישראלי בלתי מתחסד או מתייפף עדיין מפעפע שם.
היום כשעברתי ליד המצלמה ועשיתי את הטקס הקבוע שלי, מתבונן במראה האחורית על הרכבים האחרים וכך אומד את המרחק מהצלמה, כדי לנסוע במהירות המותרת עד שאני רחוק מספיק וטככה ולא לחטוף קנס, הבנתי ששיש משהו בחיים שלי ב-13 בשנים האחרונות כמעט יום יומי קבוע, אבל לא סתם דבר קבוע, אלא רגע של קשב-לב, רגע שבו אני זוכר את עצמי שאני נוכח במלואי, ושרשרת הרגעים הזו חוצה מצבי רוח ומצבי חיים והיא תמיד שם איתי. 
שתדע קרל שהסיפור על זה שכשהקמת את בית הספר ולא בא אף תלמיד , אז הלכת לשדרות ירושלים ביפו ומצאת ברחוב ילד שישב בשדרה והתעסק בעניינים שלו, ושכנעת אותו לבוא ללמוד אצלך והפכת אותו לתלמיד הראשון בבית הספר, שלא היה סגור ליום אחד עד היום, זה קטע חזק, חזק לאללה.

פרדקוס הגרושים

 את רוצה להתגרש, כבר החלטת,  מגיע לך יותר טוב!
כל החברות אומרת לך את זה. הוא לא מגיע לקרסוליים שלך
הוא נוחר ומפליץ וחושב רק על עצמו
הוא משחק בטלפון כשאתם אצל ההורים שלך,  הוא סבבה עם הילדים,  אבל אפשר יותר
והכי חשוב הוא לא מפנק אותך מספיק,  הוא לא רואה אותך!
והסקס?
היה טוב כשהיה
אבל עכשיו
את רוצה מישהו שיאהב אותך
אותך שירצה ויפנטז
וינשק
ויחבק ולא יסריח לו מהפה בבוקר.  נמאס לך לקפל את החולצות שלו
ולהזכיר לו את היומולדת של אבא שלו
ונמאס לך שהוא לא מפרגן לידידות שלך עם גדי או דני או אבי או סמי
והוא לא נחמד לחברות שלך חוץ מלזו עם הציצי הגדולים הזונה,  אז את מתרגשים סוף פרק א. 


פרק ב

את יוצאת,  את נפגשת,  את אפילו שוכבת עם אחד או שניים
אבל הם לא מתקרבים לקרסוליים של הגרוש שלך
את מתחילה להיזכר גם בדברים שאהבת בו  איך שהוא היה מצחיק אותך, ומתרגש ממך,  איך שהוא היה יורד לך ואומר שהוא מכור לריח שלך
אז את מחליטה לחפש יותר ברצינות,  ואז בא מישהו ויש לו המון תכונות טובות. הוא שווה
ואת יוצאת איתו ובאה איתו ובסוף אחרי שסידרת את העניין מול הילדים ששונאים אותו
את גם גרה איתו
אבל נחשי מה, הוא גם לא מקשיב מי יודע מה וגם לא קונה ולא מי יודע מה מפנק, הוא גם מפליץ במיטה וגם לא יורד לך, גם מסריח לו מהפה, אבל לא רק בבוקר כשקמים. ואת לא אוהבת איך שהוא מנשק אותך, את לא אוהבת אותו כמו שאהבת את ההוא
אבל זה מאוחר מידי לחזור אחורה
והגרוש שלך בא לאסוף את הילדים ויש לו ריח של קרואסון חמים
והוא נראה טוב בטי-שירט הקרועה ששנאת
אבל אין מה לעשות הוא נראה ככה כי הוא כבר נוחר למישהי אחרת באוזן
ומצחיק אותה בלילה ובבוקר
ויורד לה ולפעמים גם מפנק אותה כמו שהיא חולמת
כי הוא למד משהו את זה ממך. את לימדת אותו, את.  

קוראים לי דן ואני חולה מוזיקה

המאמר החשוב  מהיום של אלון
עידן  ב'הארץ'   בנושא מוזיקה ככדור שינה,

https://www.haaretz.co.il/magazine/blacklist/.premium-1.4255964

 התחבר למשהו שאני כותב
בראש כבר שבוע, מאין דיבור קטן משלי על Music Lovers

'חולי מוזיקה בעברית בהעדר ביטוי טוב יותר.

את ההגדרה הטובה ביותר לביוטי הנ"ל מצאתי בUrban Directory , מדריך לביטויים  חוץ  מילוניים ממלאים את חיינו . 

 

Music Lover

person who
not only loves their favorite music,
but accepts all music, and does not insult other bands, singers, etc. If you
truely love music, then you love all music,
not just your favorite band or singer.

“Never underestimate a girl's love for
her favorite band. Never think even for a minute, that she won't defend them to
her death. Because it's not just the musicthat
makes that band her favorite. It's the guys, the gals. It's the fans. People
whom of which she has interacted with thanks to the band. That band might of
saved her life, or just made her smile everyday.
That band has never broke her heart and has yet to leave her. No wonder she
finds such joy in her music.”

― Alex Gaskarth

This from a fellow music lover. 

 

מעכשיו
אתייחס לMusic Lovers   כאל חולי מוזיקה שזה ביטוי מקומי והאמת שאולי
נכון יותר מהביטוי באנגלי, למה? כי בשביל 'חולי מוזיקה' מוזיקה היא גם המחלה וגם התרופה.
חולי מוזיקה רוצים להיות בקו הראשון של מה שקורה, וגם זה לא מספיק להם ( אולי עדיף
שאגיד לנו), אנחנו רוצים לעשות את ההקשר, לחבר את מה שאנחנו שומעים כרגע אם מה ששמענו
 בעבר, ליצור את ההקשר התרבותי פוליטי חברתי
של הסאבטקסט של השיר שאנחנו שומעים למה שאנחנו תופסים כ'העולם'. 

 

היטיב
להסביר את הנקודה קוואמי היקר בשיר שעיברת , גם המקור של אל סי די סאונדסיסטם
נפלא,
אבל אני חושב שקוואמי עשה עבודה מעולה פה  ומעניין בהקשר של הדיון שלנו לראות את השם של
מנהל גלגצ הנוכחי, נדב רביד בעמדת הפיק המוזיקלי של היצירה הנהדרת הזו שמנסה לפרק
את החשיבות של דברים הקיצוניים יותר בסצנות המוזיקליות השונות ואת ההשפעה שלהם על
התרבות

https://www.youtube.com/watch?v=ZBa4YOFQk-M

דוגמה לא פחות טובה
אפשר למצוא בסרט המצוין 24 hous party  people   הדמות של טוני וילסון מסבירה מה החשיבות של
הקהל המצומצם שהיה באחת מהופעות בראשונות של   Gang of Four   , האגדית, שאגב השפיעה לדבריו גם על ברי סחרוף כגיטריסט, פשוט מאד, כל אחד מ 42 האנשים שהיו בהופעות האלה הקים להקה או נהיה אדם משמעותי בעולם המוזיקה. לינק לקטע זה:

 https://www.youtube.com/watch?v=q2PYyvGFHD8

אני חושב שאלו תאוריות נכונות. אנחנו חולי מוזיקה נעשים עם
הזמן  או מוזיקאים ( כריסי היינד, אני ועוד
הרבה דוגמאות) או מבקרים או עורכי מוזיקה, או מנהלי תחנות או מפיקים מוזיקלים או
עורכי עיתוני מוזיקה, בקיצור כל דבר שיוכל להמשיך להזרים לעורקינו עוד מוזיקה חדשה
שנוכל להתפעל ממנה, לקטלג ,להעריך את חשיבותה, או סתם לזמזם איתה.

 

צדק חברי וחולה מוזיקה בזכות עצמו דויד פרץ, כשתכתב על הדיון
על הנעשה  ב88 מאז עלית 'כאן' לאוויר. "
אין ואקום ביקום מר קובלנץ. אם תתעקש להרוג את הרוח
החופשית של 88, אנחנו כאוהבי מוזיקה נמצא לעצמנו תחנות אחרות. תחנות שמשדרות
מוזיקה שנבחרה על ידי בני אדם, עם מגוון, עם טעם ובעיקר עם הגיון פנימי. בעוד שאתה
תשאר עם תחנה ממושמעת של רובוטי פלייליסט שמנגנים את "טראש" של סואד כל
היום, למקלטי רדיו עצובים מיואשים ובעיקר סגורים
    

אתה מבין מר קובלנץ, אתה
יכול להתעקש ולגרש את רוח החופש מ88, אבל יחד איתה אתה תגרש את כל מי שאי פעם
הקשיב לה ואהב אותה בזכות מה שהייתה, אתה תגרש אותנו, נציגי קהל המאזינים של 88
שנמצאים כאן היום ואומרים לך שוב ושוב
     לא
לכפיית הפלייליסט על 88 החופשית
  ."

 

דויד כותב
יפה גם על מה שקובלץ עשה טוב בתחילת שנות ה-90 בגלגלצ ולמה זה לא עובד כיום ושוב
הוא צודק ( המאמר המלא פה:  https://www.facebook.com/Mishmar88/posts/1416767965047023 )

 

אין לי
הרבה מה לתרום לדיון על גורל 88, והאמת שזה לא עד כדי כך חשוב לי, אומר רק שאני
באופן טבעי עושה יותר כמו דויד פרץ  ופחות כמו
אלון עידן , אני פשוט עובר תחנה או עובר לאפליקציה של אפל מיוזיק או לדיסק או תקליט  או לגיטרה זה לא משנה. אני חולה ואני  צורך הרבה מוזיקה, ככה זה היה מאז ומעולם ואני
מקווה שככה זה גם ימשיך להיות. השאלה לגבי מה יעשו חולי מוזיקה אחרים לא נראית לי
חסרת תשובה- הם פשוט ימשיכו לשמוע מוזיקה, וזה לא משנה באיזו פלטפורמה.

 

אני כן
יכול לתרום סיפור אחד אישי קטן על אלדד שלנו. בשנות ה- 90 חלקתי דירה עם שרון
קנטור בשדרות רוטשילד, הימים היו ימי הטלפון הקווי, כשערב אחד הטלפון צלצל ואני
הרמתי וזה היה אלדד שחיפש את שרון. ניצלתי את ההזדמנות ( זה היה ממש סמוך לכניסתו
לתפקיד מנהל גלגלצ), ברכתי אותו על התפקיד, ואמרתי כמה מילים טובות על חברי עוזי
פרויס ( מנהל
 ב NMC בימנו) שהיה אז
עורך בכיר בתחנה שקובלנץ  בדיוק פיטר.
כשגמרתי את דברי,  אלדד התנפל עלי, פשוטו
כמשמעו, צרח עלי שלא אתערב, שהוא יעשה מה שהוא רוצה שזה לא עניין שלי וביקש את
שרון שוב. אני לא יודע מה זה אומר עליו, ואם הוא למד שלוט בהתקפי הזעם שלו מאז או
לא, אבל השיחה זהו נשארה איתי, אני זוכר שחשבתי אז שמדובר ב"פרדיטור",
ואני עדיין חושב ככה.

 

חולי
מוזיקה הם חלק קטן מהאוכלוסייה, אני לא חושב שמספרו עולה על חולי כדורגל או חולי
קניות או חולי חדשות, ההבדל בנינו לבין החולים  האחרים שאנחנו בקלות יכולים להתערב ולהשפיע על
מושא המחלה שלנו, אנחנו יכולים ללמוד כמה אקורדים ולהקים להקה, או לפתוח תחנת רדיו
פירטית או בלוג מוזיקה ולהשפיע. ואם להאמין להיסטוריה של המוזיקה החופשי , גם
הילדים של הילדים שלנו עוד יעשו את זה בעוד שרדיו מפורמט יישאר נחלתם של הישנים
כמו שקורא להם בחכמה אלון עידן. סוף שבוע מלא מוזיקה לכולנו.