קוראים לי דן ואני חולה מוזיקה

המאמר החשוב  מהיום של אלון
עידן  ב'הארץ'   בנושא מוזיקה ככדור שינה,

https://www.haaretz.co.il/magazine/blacklist/.premium-1.4255964

 התחבר למשהו שאני כותב
בראש כבר שבוע, מאין דיבור קטן משלי על Music Lovers

'חולי מוזיקה בעברית בהעדר ביטוי טוב יותר.

את ההגדרה הטובה ביותר לביוטי הנ"ל מצאתי בUrban Directory , מדריך לביטויים  חוץ  מילוניים ממלאים את חיינו . 

 

Music Lover

person who
not only loves their favorite music,
but accepts all music, and does not insult other bands, singers, etc. If you
truely love music, then you love all music,
not just your favorite band or singer.

“Never underestimate a girl's love for
her favorite band. Never think even for a minute, that she won't defend them to
her death. Because it's not just the musicthat
makes that band her favorite. It's the guys, the gals. It's the fans. People
whom of which she has interacted with thanks to the band. That band might of
saved her life, or just made her smile everyday.
That band has never broke her heart and has yet to leave her. No wonder she
finds such joy in her music.”

― Alex Gaskarth

This from a fellow music lover. 

 

מעכשיו
אתייחס לMusic Lovers   כאל חולי מוזיקה שזה ביטוי מקומי והאמת שאולי
נכון יותר מהביטוי באנגלי, למה? כי בשביל 'חולי מוזיקה' מוזיקה היא גם המחלה וגם התרופה.
חולי מוזיקה רוצים להיות בקו הראשון של מה שקורה, וגם זה לא מספיק להם ( אולי עדיף
שאגיד לנו), אנחנו רוצים לעשות את ההקשר, לחבר את מה שאנחנו שומעים כרגע אם מה ששמענו
 בעבר, ליצור את ההקשר התרבותי פוליטי חברתי
של הסאבטקסט של השיר שאנחנו שומעים למה שאנחנו תופסים כ'העולם'. 

 

היטיב
להסביר את הנקודה קוואמי היקר בשיר שעיברת , גם המקור של אל סי די סאונדסיסטם
נפלא,
אבל אני חושב שקוואמי עשה עבודה מעולה פה  ומעניין בהקשר של הדיון שלנו לראות את השם של
מנהל גלגצ הנוכחי, נדב רביד בעמדת הפיק המוזיקלי של היצירה הנהדרת הזו שמנסה לפרק
את החשיבות של דברים הקיצוניים יותר בסצנות המוזיקליות השונות ואת ההשפעה שלהם על
התרבות

https://www.youtube.com/watch?v=ZBa4YOFQk-M

דוגמה לא פחות טובה
אפשר למצוא בסרט המצוין 24 hous party  people   הדמות של טוני וילסון מסבירה מה החשיבות של
הקהל המצומצם שהיה באחת מהופעות בראשונות של   Gang of Four   , האגדית, שאגב השפיעה לדבריו גם על ברי סחרוף כגיטריסט, פשוט מאד, כל אחד מ 42 האנשים שהיו בהופעות האלה הקים להקה או נהיה אדם משמעותי בעולם המוזיקה. לינק לקטע זה:

 https://www.youtube.com/watch?v=q2PYyvGFHD8

אני חושב שאלו תאוריות נכונות. אנחנו חולי מוזיקה נעשים עם
הזמן  או מוזיקאים ( כריסי היינד, אני ועוד
הרבה דוגמאות) או מבקרים או עורכי מוזיקה, או מנהלי תחנות או מפיקים מוזיקלים או
עורכי עיתוני מוזיקה, בקיצור כל דבר שיוכל להמשיך להזרים לעורקינו עוד מוזיקה חדשה
שנוכל להתפעל ממנה, לקטלג ,להעריך את חשיבותה, או סתם לזמזם איתה.

 

צדק חברי וחולה מוזיקה בזכות עצמו דויד פרץ, כשתכתב על הדיון
על הנעשה  ב88 מאז עלית 'כאן' לאוויר. "
אין ואקום ביקום מר קובלנץ. אם תתעקש להרוג את הרוח
החופשית של 88, אנחנו כאוהבי מוזיקה נמצא לעצמנו תחנות אחרות. תחנות שמשדרות
מוזיקה שנבחרה על ידי בני אדם, עם מגוון, עם טעם ובעיקר עם הגיון פנימי. בעוד שאתה
תשאר עם תחנה ממושמעת של רובוטי פלייליסט שמנגנים את "טראש" של סואד כל
היום, למקלטי רדיו עצובים מיואשים ובעיקר סגורים
    

אתה מבין מר קובלנץ, אתה
יכול להתעקש ולגרש את רוח החופש מ88, אבל יחד איתה אתה תגרש את כל מי שאי פעם
הקשיב לה ואהב אותה בזכות מה שהייתה, אתה תגרש אותנו, נציגי קהל המאזינים של 88
שנמצאים כאן היום ואומרים לך שוב ושוב
     לא
לכפיית הפלייליסט על 88 החופשית
  ."

 

דויד כותב
יפה גם על מה שקובלץ עשה טוב בתחילת שנות ה-90 בגלגלצ ולמה זה לא עובד כיום ושוב
הוא צודק ( המאמר המלא פה:  https://www.facebook.com/Mishmar88/posts/1416767965047023 )

 

אין לי
הרבה מה לתרום לדיון על גורל 88, והאמת שזה לא עד כדי כך חשוב לי, אומר רק שאני
באופן טבעי עושה יותר כמו דויד פרץ  ופחות כמו
אלון עידן , אני פשוט עובר תחנה או עובר לאפליקציה של אפל מיוזיק או לדיסק או תקליט  או לגיטרה זה לא משנה. אני חולה ואני  צורך הרבה מוזיקה, ככה זה היה מאז ומעולם ואני
מקווה שככה זה גם ימשיך להיות. השאלה לגבי מה יעשו חולי מוזיקה אחרים לא נראית לי
חסרת תשובה- הם פשוט ימשיכו לשמוע מוזיקה, וזה לא משנה באיזו פלטפורמה.

 

אני כן
יכול לתרום סיפור אחד אישי קטן על אלדד שלנו. בשנות ה- 90 חלקתי דירה עם שרון
קנטור בשדרות רוטשילד, הימים היו ימי הטלפון הקווי, כשערב אחד הטלפון צלצל ואני
הרמתי וזה היה אלדד שחיפש את שרון. ניצלתי את ההזדמנות ( זה היה ממש סמוך לכניסתו
לתפקיד מנהל גלגלצ), ברכתי אותו על התפקיד, ואמרתי כמה מילים טובות על חברי עוזי
פרויס ( מנהל
 ב NMC בימנו) שהיה אז
עורך בכיר בתחנה שקובלנץ  בדיוק פיטר.
כשגמרתי את דברי,  אלדד התנפל עלי, פשוטו
כמשמעו, צרח עלי שלא אתערב, שהוא יעשה מה שהוא רוצה שזה לא עניין שלי וביקש את
שרון שוב. אני לא יודע מה זה אומר עליו, ואם הוא למד שלוט בהתקפי הזעם שלו מאז או
לא, אבל השיחה זהו נשארה איתי, אני זוכר שחשבתי אז שמדובר ב"פרדיטור",
ואני עדיין חושב ככה.

 

חולי
מוזיקה הם חלק קטן מהאוכלוסייה, אני לא חושב שמספרו עולה על חולי כדורגל או חולי
קניות או חולי חדשות, ההבדל בנינו לבין החולים  האחרים שאנחנו בקלות יכולים להתערב ולהשפיע על
מושא המחלה שלנו, אנחנו יכולים ללמוד כמה אקורדים ולהקים להקה, או לפתוח תחנת רדיו
פירטית או בלוג מוזיקה ולהשפיע. ואם להאמין להיסטוריה של המוזיקה החופשי , גם
הילדים של הילדים שלנו עוד יעשו את זה בעוד שרדיו מפורמט יישאר נחלתם של הישנים
כמו שקורא להם בחכמה אלון עידן. סוף שבוע מלא מוזיקה לכולנו.

מאת

דן תורן

דן הוא זמר רוק (שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן) וכותב שירים לאחרים ( בך לא נוגע- יהודית רביץ, מפנה מקום ברי סחרוף, גידי שרון ליפשיץ, ביום של הפצצה רמי קליינשטיין ,ועוד רבים אחרים), תורן הוא גם שחקן ( אחד משלנו, שנת אפס, משחק החיים ועוד) מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן כאלה שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים.

0 thoughts on “קוראים לי דן ואני חולה מוזיקה”

  1. יופי של כתיבה, וטוב שהעלת את העניין של 88 לפה, אני מרגיש שהאתר הזה במקרה או שלא מאכלס הרבה חולי מוזיקה שחשוב שתהיה להם המודעות לתהליך שקורה ב88 ובשאר הפלטפורומות (אולי אני מגזים?)

    סופש נעים דן תודה על שנים של מוזיקה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.