ראיון עם אופיר טושה גפלה

לכבוד ספרו החדש 'רשימו מארץ הכביש' שאני נהנה ממנו הנאה גדולה ( במהלך הראיון אסיים לקרוא) כפי שתוכלו לראות מיד התחלתי לשאול את השאלות לקראת סוף הספר. קראתי גם את 'עולם הסוף', 'היום שהמוזיקה מתה' ו'האורחים' ואהבתי מאד את שכולם, יצא לי להכיר קצת את טושה כמו שכולם קוראים לו על שם הצב המצויר , הוא בא להופעה שלי בזמנו ואמרתי לעצמי שאשמח לשמוע קצת על איך הוא כותב ועל מאחרוי הקלעים של הספר הנוכחי.

[13:43, 31/5/2019] דן תורן: טושה מה נשמע? אני עומד לסיים לקרוא את הספר שלך ורציתי לראיין אותך לבלוג שלי עליו ראיון וואטסאפ, בא לך?

[14:50, 31/5/2019] touche gafla: היי יקירי. בכיף.

[15:51, 31/5/2019] דן תורן: נהדר ❤ אני אשלח שאלות לכאן בקרוב 🙏

[17:35, 1/6/2019] דן תורן: טושה עוד לא גמרתי אז אל תעשה לי ספויילר  אבל תלמידה שלי כתבה אתמול שיר  שמה אילנה בוגומלני  והנה השיר:

כשאתה רחוק מעבר לים \ או בתוך הקופסא \ איך אדע אם אתה עוד קיים \ משגשג או עמוק בקריסה? \ מרחוק אתה שניהם בו זמנית \ חי ושמח וגם מסכן ורוצה למות  \ איך אדע? אולי אכנס למכונית ואסע לבקר, \ אתקרב לחלון ואציץ, \ כמו שעושה חברה אמיצה \ אבל עצם ההצצה בחריץ \ תכריע בין חייך לבין מותך \ תקבע אם תצא אליי מחייך \ או תשכב שרוע במיתתך \ אז אני אשאר רחוק \ מטפחת מחשבה חיובית כמוסה \ ואתה תעשה לי טובה \ ותישאר בתוך הקופסא

[17:37, 1/6/2019] דן תורן: תאוריית היקומים המקבילים שמלווה את רשימות מארץ הכביש, ספר לי מה בא קודם התמה הנ"ל שאנינה אותך, או הסיפור? או שזה לא עבד ככה?:)

[18:03, 1/6/2019] touche gafla: שיר מקסים. למען האמת מה שעניין אותי הוא הדואליות שבקיום – העובדה שבכל רגע נתון אנחנו מתקיימים בכמה מישורים במקביל: על ציר הזמן, במחשבה ובתודעה. הסיפור נולד כתוצאה מהרצון לחקור את הדואליות, כך שלמעשה בכל פרק מפרקי העבר למשל יש סיפור שעוסק בהיבט הזה של הקיום: הפה והשם/ השחקנית שהיא גם אדם רגיל/ הצילום שמנציח רגע מול כל הרגעים שבאופן טבעי נעלמים/ הנוצה כסמל לאקראיות מחד גיסא ולאפשרות שלנו לשאוב נחמה ממה שלכאורה לא שייך לרגע הזה מאידך גיסא וכו׳. תמיר לכוד בתוך קליפה אבל מה שנמצא עמוק בתוכו – לא מה שמחוצה לו – זה מה שעוזר לו לנסות להיחלץ מהקליפה: הרוח שמניעה את החומר. ואחת קייט בוש אלוהינו אלוהינו שבשמים ובארץ. כולנו חיים אינספור חיים בכל רגע נתון: החיים הנראים לעין והחיים הבלתי נראים. יש לי קיום מקביל באנגליה וקיום מקביל עם מערכות יחסים אחרות ואפילו קיום מקביל במשלח יד אחר. העובדה שאני סופר מאפשרת לי לדור בכפיפה אחת ובשלום עם שלל קיומיי.

[18:05, 1/6/2019] דן תורן: שמע אני יוצא להופעה ואמשיך לשאול א"כ אבל אני לא יכול להתאפק בעניין תמיר, גיבור הספר, זה קצת שם כמו אופיר, יכולת להרחיק את השם ממך אבל דווקא חרזת … כלומר סליחה על החיטוט הסיפור הוא הסיפור שלך? המוזיקה אני יודע שהיא העולם שלך, מהספרים שלך ומהשיחות שלנו, אבל הצילום ואנגליה והמשפחה?

[18:11, 1/6/2019] דן תורן: ולפני שאני יוצא.. אני חייב עוד קטנה על נושא המולטי ורס… אתה קורא תאוריות מדעיות? זה מעניין אותך? או ששוב הכל בעיני המתבונן? כי גם בספרים הקודמים שקראתי שלך יש הקשה ברורה למד"ב או פנטזיה

[18:17, 1/6/2019] touche gafla: תודה יקירי. האמת שהשם הזה בא לי באופן אינטואיטיבי כמו רוב השמות של גיבוריי. מבחינתי, וזאת לא התחכמות, יש מרחק עצום בין תמיר ואופיר. או בין דן ורן למשל. אבל אולי זה רק אני. הסיפור של תמיר הוא לא הסיפור שלי. מאז ומעולם אהבתי לכתוב על אנשים אחרים ולהיעלם בתוך הספר. אתה צודק לגבי המוזיקה ואנגליה, שיש לי אהבה עזה אליה, במיוחד בשל התרבות המפעימה שלה (נו, איפה עוד מונרכיה ופאנק חיות בשלום?) והנופים המרהיבים שלה. וכן, כמו בספר ביקרתי בדורסט. ופה ושם יש נקודות דמיון (גם אני הייתי בהופעה של קייט בוש ב2014 בלונדון. לך תדע, אולי אפילו ישבתי בשורה של תמיר ולשנינו לא היה מושג). וגם באוסטין הייתי והתרשמתי מאד מהזירה המוזיקלית שם. וגם לצלם אני אוהב אבל רק כתחביב. אבל תמיר ואני שונים מאד ואני מניח שהייתי נוהג אחרת ממנו בכל מיני נסיבות שמופיעות בספר. נקודות הדמיון המעטות בינינו הן רק עוגני אוויר שמהם אפשר לדמיין אינספור התרחשויות ובמובן מסוים כל הדברים שקורים בספר שלא קרו בחיי (90 אחוז) שלי הם היקום המקביל שלי.

[18:25, 1/6/2019] touche gafla: למען האמת אני לא קורא הרבה תיאוריות מדעיות. ומבחינתי הסוגה הספרותית שאליה אני משתייך היא ריאליזם פנימי. כל מה שקורה לנו בפנים (שזה חלק הארי של קיומנו) מעניין אותי יותר מכל דבר אחר. אני יודע שאנשים חושבים על חלק מספריי במונחים של מד״ב או פנטזיה ואני בהחלט מבין מדוע אבל אני מעדיף את הריאליזם הפנימי כי זה מאפשר לי להישאר נאמן לחוויה האנושית (והספרותית) מבלי להיכנע לתכתיבים חיצוניים ממדרים (מלשון מידור). הדבר היחיד שלא מתיישן זאת השיטה שבשיגעון, אם לצטט את שייקספיר, שאותה אני מבקש לחקור בספריי. מה שעושה כל אחד מאיתנו למי שאנחנו הוא השיטה הספציפית בשיגעון הפרטי של כל אחד מאיתנו. תיהנה בהופעה!

[18:26, 1/6/2019] דן תורן: תודה רבה טושה מלך

[18:26, 1/6/2019] touche gafla: תודה רבה דן מלך!

[10:34, 2/6/2019] דן תורן: טושה אתה בכושר? יש לי ערימת שאלות…:)

 [10:38, 2/6/2019] touche gafla: אני יוצא עכשיו לסידורים. כשאשוב אשיב (עברית שפה מצחיקה).

[16:06, 2/6/2019] touche gafla: ( טושה שלח את התשובות, כדי להקל על הקריאה של הראיון, חיברתי את התשובות לשאלות כמוקבל ד.ת)

דן – אני נקרע בין לסיים את הסיפור ( 60 עמודי מהסוף) ואז, גם להיפרד ממנו או לשאול את השאלות עכשיו ולהמשיך להיות בספר ובתוך השיחה איתך שמרתקת אותי מאד. אז אני ארשום כמה שאלות לעצמי ואחזור לקורא. ספר לי על סם ודימטרי שתי דמויות משנה מרכזיות מאד בחייו של תמיר נראה לרגעים שאולי תפקידם חשוב יותר או מרכזי יותר עבורו מאשר ענבל והילדה

טושה: סם ודמיטרי אכן חשובים מאד בחייו של תמיר. אפשר אפילו לומר שהם שני צדדים של אותו המטבע בגלל הנסיבות המיוחדות שקושרות ביניהם מטאפורית. תמיר עוין כלפי סם בתחילה בגלל מה שקרה עם אביו בילדותו אבל ככל שהזמן חולף הוא מבין את האחריות שיש לו כלפיו ולמעשה הוא מבקש לתקן דרכו את מה שלא עשה עם דמיטרי. דמיטרי לעד יהיה פצע בחייו של תמיר וסם, אם להתפייט, הוא הגלד הפוטנציאלי. מעבר לזה, כסופר וכאדם הייתי סקרן לחקור את השאלה מה עושה אדם בסיטואציה כל כך מורכבת כמו זאת שתמיר נקלע אליה. דרך אגב, דן, אני שומר על עמימות מסוימת בתשובות מחמת הספוילרים. דמיטרי וסם לא חשובים יותר מענבל ושחר אבל בנסיבות שבהן תמיר פוגש אותם יש בהילות מסוימת בניגוד לשגרת הקיום האהובה עם אשתו ובתו. חברות מול מערכת יחסים: שתי טריטוריות שונות בתכלית.

דן -אני רוצה להבין יותר את המנגנון של הראליזם הפנימי

טושה – המנגנון של הריאליזם הפנימי (שזאת הגדרה שלי לסוגת הספרים שלי) מבקש לספר סיפור, כל סיפור, ללא התנצלות או הידרשות אל קיטלוג ספרותי חיצוני כי זה לא העיקר. אנשים לעתים נרתעים מסוג הספרות שאני כותב כי הם חושבים שהיא קיצונית אולי או קצת מוטרפת, וזה מצחיק אותי כי הספרים שאני כותב עוסקים בעולם הפנימי שלנו, וזה מעצם היותו נסתר ושוקק חיים יותר מכל עולם אחר, אכן קיצוני ומוטרף. זה כמו ללכת ברחוב או לשבת בבית קפה ולהתבונן באנשים: אין לנו מושג איזה טירוף רוחש בפנים אבל בחוץ הכל נראה נורמלי למדי. וברגע שקוראים יבינו שהטירוף הפנימי הוא הדבר הכי נורמלי אז לא תהיה שום בעיה לקרוא את ספריי מבלי להידרש אל סוגיות מיותרות. לסיכום: אני כותב על המקום האמיתי ביותר, מחוזות הדמיון של הנפש, שם קשה מאד לשקר. לדידי במציאות משקרים המון אבל בדמיון קשה עד כמעט בלתי אפשרי לשקר כי זה מקום הרבה יותר חשוף לתהליכי עיבוד אל-מודעים.

דן – ואני שואל בהשתאות איך ניגשים לעבודה כל כך רחבת יריעה, העולם שאתה פורס, כאן הוא כל כך רחב ומגוון שאני לא מבין איך אתה מסוגל לעשות את זה אתה לא פוחד שלא תדע מתי לסיים? ומה אם הספר היה נגמר ב 1500 עמודים

טושה – רוב ספריי רחבי יריעה באופן כזה או אחר, אבל אתה צודק בנוגע לספר הזה. זה הספר שלי בעל היריעה הרחבה ביותר ועבדתי עליו בסבלנות רבה כי היה חשוב לי להישאר נאמן לסיפור חייו של תמיר. במובן מסוים זאת האוטוביוגרפיה הלא רשמית שלו שנועדה להציל את חייו כדי שיהיו בהם עוד פרקים בהמשך. ידעתי מתי לסיים כי ידעתי איפה הסיפור אמור להסתיים אז זאת היתה מעין אלומת אור מנחה בעבורי. ואם הספר היה נגמר. ב1500 עמודים בטח היו מחלקים אותו למספר כרכים. נראה לי אל סביר והגיוני שסיפור חיים יימשך כמה שצריך.

דן -יש לי כמה דברים לדבר איתך על קייט בוש שגם אני מאד אוהב, קודם כל, איך הייתה ההופעה שלה

טושה – ההופעה שלה היתה נהדרת אבל כמו תמיר כל כך התרגשתי שהיא עברה ביעף ואני זוכר רק חלקים ממנה, במיוחד את העובדה שנדהמתי מהעוצמה של הקול שלה, או שהאישה שישבה לידי הוציאה אותי מדעתי כי היא בכתה שלוש שעות (!) או שבגלל שהייתי כל כך לחוץ מההופעה שלא אכלתי כלום באותו היום וכשיצאתי מההופעה גוועתי ברעב ומצאתי את עצמי מסתובב ברחובות קילברן עם מגש פיצה חצילים אחרי חצות שטרפתי כאילו אין מחר.

דן – ספר לי מתי הכרת את המוזיקה שלה מה היה השיר שלה שחיבר אותך אח המוזיקה שלה

טושה – הכרתי את המוזיקה שלה בגיל 17. זה היה יום ששי סתווי בספטמבר וקראתי ביקורת על  אלבומה החדש Hounds of Love שהכותרת שלה היתה ׳מסתורית׳. הייתי חייב לשמוע את זה. רצתי לחנות, רכשתי את התקליט ומאז הכל הסטוריה. עד היום היצירה המונומנטלית ביותר שלה בעינייי היא הגל התשיעי, מחזור של שבעה שירים שהוא הצד השני של האלבום מ1985, ושגם מוזכר בהקדשה שלי בספר.

דן -אני חוזר לעניין האנושי. בקריאה אני מרגיש שבני אדם והחיים הרגילים שלהם כביכול הם מה שמעניין אותך אבל נראה כאילו אתה מסתכל כם מעבר לכך על מה מפעיל אותנו שאלות כמו האם יש חיים אחרי המוות גלגולי נשמות למה אנחנו בעלי תודעה ומה נעשה איתה כדי להציל את כדור הארץ אם בכלל מעסיקות אותך?

טושה –  בכל הכנות הכל מעסיק ומעניין אותי כשזה נוגע לבני אדם. במיוחד פרק הזמן החטוף שלנו פה ומה זה אומר לגבי החיים שלנו וההתנהגות שלנו כבני אנוש בשאלת התודעה כמנוע להצלה עסקתי בספרי הקודם ׳האורחים׳.

דן -קריאת ספר זה הכי תובעני שיש מבין האומניות הנרטיביות אתה יכול רק לקרוא וזהו איך אתה עם ריבוי המסכים וכל החרא הזה

טושה – אין ספק שהעולם משתנה ולאנשים יש פחות סבלנות לקרוא, במיוחד כשהטלוויזיה מספרת סיפורים בכל מיני דרכים מרתקות. עם זאת, לספרים ולקריאה יש מעמד ייחודי בעיניי משום שמדובר בפעולה אינטימית של התכנסות שאין לה אח ורע. ולכל מי שחושב שהטלוויזיה תופסת את מקום הקריאה אני עונה שמדובר בשני צבעי יסוד שונים שלא יכולים לתפוס זה את מקומו של האחר. אי אפשר לדמיין עולם ללא ספרים: זה כמו עולם ללא עצים, ונדמה לי שאפילו אנשים שמעולם לא קראו ספר בחייהם גם לא רוצים לחיות בעולם כזה.

דן -אתה חושב על הקוראות קוראים שלך? אתה פוגש אותם? מתייחס לתגובות?

טושה – אני אוהב את הקוראים שלי ופוגש אותם בערבי סופר, בשבוע הספר ובעוד אירועים. אני מתייחס לתגובות אבל יודע לסנן מה שצריך.

דן -על מה הספר הבא?

טושה- יש עוד הרבה זמן עד הספר הבא אבל הוא יהיה משהו אחר לחלוטין…

[11:18, 2/6/2019] דן תורן: אל תשכח לספר לי על הלהקה מאוסטין טקסס, שאתה מרבה לתאר בספר, האם היא קיימת, אם לא, תוכל לשלוח לי רפרנסים למוזיקה שלה?

[11:28, 2/6/2019] touche gafla: אין להקה כזאת. בהמשך אשלח רפרנסים. יום כזה מטריד. מלא סידורים. אעשה זאת בהמשך. תדע לך שהשאלות שלך ובכלל הקריאה הכל כך מעורבת שלך ממש מרגשות. המשך יבוא

[11:34, 2/6/2019] דן תורן: אני איתך טושה

[12:17, 2/6/2019] דן תורן: דיווח מהמשך הקריאה בקפה בארלזורוב, לזקנים משמאלי יש בעיות ראיה, לגברים הצעירים לימיני יש אפליקציה שהם מפתחים ומולי מולי הקלה גדולה!!

יש חיים אחרי המוות!! 💕 אמרתי לך שאתה אוהב את הנסתר

[12:36, 2/6/2019] touche gafla: 😂😂😂

[17:28, 2/6/2019] דן תורן: וואו טושה איזה כיף, עוד לא קראתי הולך ללמד

[17:29, 2/6/2019] touche gafla: שיהיה לך אחלה שיעור.

[17:37, 2/6/2019] דן תורן: 🧡👉רגע, עוד לא סיימנו:) אני רק עוד שאלה שתיים ואתה רפרנסים תמונה שלך ותמונה של הספר בבקשה

[22:15, 2/6/2019] דן תורן: סיימתי לקרוא!!! וואו הסוף של הספר  מקסים כמו כל הספר, והכתיבה שלך נפלאה אבל אל תדאג אני לא מגלה..

[22:57, 2/6/2019] touche gafla: תודה יקירי. שלחתי לך תמונות למייל.

[22:58, 2/6/2019] דן תורן: תודה רבה טושה 🙏 לילה טוב בלי חלומות שמתעוררים מהם במקום אחר בבקשה, יש לי משהו בבוקר

[22:59, 2/6/2019] דן תורן: אני שולח עוד שתי שאלות אחרונות למחר, תמיר רותח מזעם על נציג הדור הצעיר בספר, תומס על האדישות שלו על האגוצנטריות,  מה דעתך בסוגיית מצב דור הקקי? ( נקראים ככה בגלל האימוג'י של הקקי 💩)

-נושא המוות, תקן אותי אם אני טועה מופיע ברוב הספרים שלך והוא חלק מהותי מהספר הזה, דבר איתי עליו קצת בבקשה:)

[22:59, 2/6/2019] touche gafla: לילה טוב יקירי. אענה מחר

[22:59, 2/6/2019] דן תורן: ❤👉

[11:41, 3/6/2019] touche gafla: תשובות: ככלל יש לי בעיה עם המילה דור כי היא מתייחסת לכולם כאל מקשה אחת. מי שיקרא את הספר ודאי יבין מדוע תמיר כל כך כועס על הנער אבל לי עצמי אין בעיה עם הדור הצעיר אלא עם הדור המבוגר שלא אחת מכתיב את צעדיו מטעמים כאלה ואחרים (כסף, כסף, כסף). אני לא מקנא בבני נוער כי הם נולדו לתוך צונאמי היסטרי של מידע וזה לא פשוט להתמודד עם כל הבלגן הזה. צר לי שגם חוויות נפלאות כמו ביקורים בחנויות תקליטים נשללו מהם אבל סביר להניח שמה שאתה לא מכיר לא ממש מטריד אותך. האגוצנטריות של תומס בספר היא הקצנה של סוגיית הפה והשם: אדם יושב בחדרו מול המחשב ומפעיל את המציאות הלכה למעשה כשמבחינתו מדובר במציאות וירטואלית. זה היבט נוסף של חוויית הקיום הדואלית שבה הספר עוסק.

המוות מעסיק אותי רק משום שהוא מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים. קשה לי להתעלם ממנו. אבל יותר מהמוות מה שמעסיק אותי זה מה שפרוסט כינה ׳הפער הבלתי נתפס שבין הזיכרון והאין׳. כל אדם הוא אימפריה של רגשות, מחשבות ומעשים. לאן כל זה הולך? והאם לזמניות ולארעיות של קיומנו אין השפעה על הבחירות שלנו בחיים? בספר החדש יש לא מעט התעסקות באנשים שקל לחשוב שהם לא רוצים לחיות. זה לא מדויק בכל המקרים. רובם פשוט לא רוצים לחיות כפי שהם חיים בהווה אבל לא מוצאים את תעצומות הנפש שנדרשות כדי לחיות אחרת.

רפרנסים מוזיקליים יש לי למכביר: ג׳רמי מקראקן מזכיר לי שילוב של ג׳ון גרנט ומארק לנגן. הלהקה מזכירה לי הרכבים נפלאים כמו The Old Ceremony, The Leisure Society ואת Wilco (במיוחד האלבום שלהם Shmilco, שאמנם יש לו שם מצחיק אבל הוא אלבום רציני).

[11:58, 3/6/2019] דן תורן: תודה רבה טושה אני מודה לך על הראיון המופרט והמרתק אפרסם אותו בקרוב ❣ דן 🤓

[11:58, 3/6/2019] touche gafla: בשמחה, יקירי. שלח לי לינק לכשיתפרסם. ותודה רבה בחזרה 👋

[11:59, 3/6/2019] דן תורן: ברור 💕

[11:59, 3/6/2019] touche gafla: 👍