בצד שמכירים

אני רוצה לשיר שיר הלל לחיים
שיר גם לאלו שכושלים
שלא יכולים ולא רוצים
או שנלקח מהם או נמנע
חיים זה הצד שאנחנו מכירים
צדדים אחרים זה רק מנחשים
איפה מוצאים נחמה לפגוע
רגיעה לייגע מנוחה לקרוע
נשמה הסתבכה ביער עבות של מחשבות
עד כדי שהפכה בעצמה לכזאת
להיות להיות
עדיף ציפור חופשיה מתוכי בגן חיות
כן צריך טובות
חברות הקשבה הקלה
לקבל את מה שלא ניתן להבין
להבין את מה שאי אפשר לקבל
להיות חופשי למצוא אלוהי בתוך ומחוץ לאנושי

שום דבר לא נשאר אותו דבר

עושה קפה ועולה על האוטו
שנת 2020
אני יותר בוגר והמוטו
שום דבר לא נשאר אותו דבר

זה משחק GTA או תכנית מציאות
נוסע צפונה למוזה
בים שלי עכשיו גאות
אבל
שום דבר לא נשאר אותו דבר

איפה אני בן הקיבוץ
איפה למדתי כל הזמן לרוץ
איפה אופניים בבן יהודה
כאילו שלא יודע
שום דבר לא נשאר אותו דבר

מכוניות באוויר לא קרה
מעברים בזמנים קרה
תחיית המתים לא קרה
מכשיר אחד להכל קרה

פרויקט האדמה לי היא שירים הגיע לסיומו

האדמה שלי היא שירים

הפרויקט "האדמה שלי היא שירים", הגיע לסיומו. ממש לפני שנה התחלנו לעבוד עליו ועכשיו עם העלאת הסקיצות שאיתן התחלנו, לפלטפורמות הדיגיטלית, אחרי ש 50 גרסאות שונות של 50 יוצרים עלו לפני כחודש , בשני חלקים, אנחנו מודים לכולכם.כן. זהו האלבום השיתופי הראשון ההופך את כל השירים שבו ליצירות משותפות. הוא כולל 11 שירים מקוריים שהגרסה הערומה שלהם הוקלטה ברמה הגבוהה ביותר, ערוצי הקלטה ניתנו לכל גולש/מתעניין בחינם. המשתף/משתתף, הוזמנו לבחור שיר ולעבוד עליו בדרך שלהם, כל אלמנט בשיר עצמו ו/או בהקלטות הותרו לשינוי. המשתתפים באלבום הפכו לשותפים (ליצירה ולתמלוגים), כל משתתף על פי הביצוע שלו.לה

אנחנו, מודים מכל הלב לכל מי שלקח חלק ביצירה תודה מיוחדת לערן ג'גו על צילום ועריכת הסרטון הקצר שמתעד את הקלטת הסקיצות. לאביעד זיסמן על הצילום והגרפיקה של הפרויקט ולירון סאפר על העזרה במיקסים, לאורן אבידור ולאיתמר שאול על הקליפים סופ"ש נעים לכולנו

באהבה דן ג'נגו ודורון

לינק לפרויקט כולו: https://open.spotify.com/artist/726DLhslq6YEKS7dWZ3GOv?si=Dhwo6KGxSCe8YVwDZT95Aw

ראיון עם אופיר טושה גפלה

לכבוד ספרו החדש 'רשימו מארץ הכביש' שאני נהנה ממנו הנאה גדולה ( במהלך הראיון אסיים לקרוא) כפי שתוכלו לראות מיד התחלתי לשאול את השאלות לקראת סוף הספר. קראתי גם את 'עולם הסוף', 'היום שהמוזיקה מתה' ו'האורחים' ואהבתי מאד את שכולם, יצא לי להכיר קצת את טושה כמו שכולם קוראים לו על שם הצב המצויר , הוא בא להופעה שלי בזמנו ואמרתי לעצמי שאשמח לשמוע קצת על איך הוא כותב ועל מאחרוי הקלעים של הספר הנוכחי.

[13:43, 31/5/2019] דן תורן: טושה מה נשמע? אני עומד לסיים לקרוא את הספר שלך ורציתי לראיין אותך לבלוג שלי עליו ראיון וואטסאפ, בא לך?

[14:50, 31/5/2019] touche gafla: היי יקירי. בכיף.

[15:51, 31/5/2019] דן תורן: נהדר ❤ אני אשלח שאלות לכאן בקרוב 🙏

[17:35, 1/6/2019] דן תורן: טושה עוד לא גמרתי אז אל תעשה לי ספויילר  אבל תלמידה שלי כתבה אתמול שיר  שמה אילנה בוגומלני  והנה השיר:

כשאתה רחוק מעבר לים \ או בתוך הקופסא \ איך אדע אם אתה עוד קיים \ משגשג או עמוק בקריסה? \ מרחוק אתה שניהם בו זמנית \ חי ושמח וגם מסכן ורוצה למות  \ איך אדע? אולי אכנס למכונית ואסע לבקר, \ אתקרב לחלון ואציץ, \ כמו שעושה חברה אמיצה \ אבל עצם ההצצה בחריץ \ תכריע בין חייך לבין מותך \ תקבע אם תצא אליי מחייך \ או תשכב שרוע במיתתך \ אז אני אשאר רחוק \ מטפחת מחשבה חיובית כמוסה \ ואתה תעשה לי טובה \ ותישאר בתוך הקופסא

[17:37, 1/6/2019] דן תורן: תאוריית היקומים המקבילים שמלווה את רשימות מארץ הכביש, ספר לי מה בא קודם התמה הנ"ל שאנינה אותך, או הסיפור? או שזה לא עבד ככה?:)

[18:03, 1/6/2019] touche gafla: שיר מקסים. למען האמת מה שעניין אותי הוא הדואליות שבקיום – העובדה שבכל רגע נתון אנחנו מתקיימים בכמה מישורים במקביל: על ציר הזמן, במחשבה ובתודעה. הסיפור נולד כתוצאה מהרצון לחקור את הדואליות, כך שלמעשה בכל פרק מפרקי העבר למשל יש סיפור שעוסק בהיבט הזה של הקיום: הפה והשם/ השחקנית שהיא גם אדם רגיל/ הצילום שמנציח רגע מול כל הרגעים שבאופן טבעי נעלמים/ הנוצה כסמל לאקראיות מחד גיסא ולאפשרות שלנו לשאוב נחמה ממה שלכאורה לא שייך לרגע הזה מאידך גיסא וכו׳. תמיר לכוד בתוך קליפה אבל מה שנמצא עמוק בתוכו – לא מה שמחוצה לו – זה מה שעוזר לו לנסות להיחלץ מהקליפה: הרוח שמניעה את החומר. ואחת קייט בוש אלוהינו אלוהינו שבשמים ובארץ. כולנו חיים אינספור חיים בכל רגע נתון: החיים הנראים לעין והחיים הבלתי נראים. יש לי קיום מקביל באנגליה וקיום מקביל עם מערכות יחסים אחרות ואפילו קיום מקביל במשלח יד אחר. העובדה שאני סופר מאפשרת לי לדור בכפיפה אחת ובשלום עם שלל קיומיי.

[18:05, 1/6/2019] דן תורן: שמע אני יוצא להופעה ואמשיך לשאול א"כ אבל אני לא יכול להתאפק בעניין תמיר, גיבור הספר, זה קצת שם כמו אופיר, יכולת להרחיק את השם ממך אבל דווקא חרזת … כלומר סליחה על החיטוט הסיפור הוא הסיפור שלך? המוזיקה אני יודע שהיא העולם שלך, מהספרים שלך ומהשיחות שלנו, אבל הצילום ואנגליה והמשפחה?

[18:11, 1/6/2019] דן תורן: ולפני שאני יוצא.. אני חייב עוד קטנה על נושא המולטי ורס… אתה קורא תאוריות מדעיות? זה מעניין אותך? או ששוב הכל בעיני המתבונן? כי גם בספרים הקודמים שקראתי שלך יש הקשה ברורה למד"ב או פנטזיה

[18:17, 1/6/2019] touche gafla: תודה יקירי. האמת שהשם הזה בא לי באופן אינטואיטיבי כמו רוב השמות של גיבוריי. מבחינתי, וזאת לא התחכמות, יש מרחק עצום בין תמיר ואופיר. או בין דן ורן למשל. אבל אולי זה רק אני. הסיפור של תמיר הוא לא הסיפור שלי. מאז ומעולם אהבתי לכתוב על אנשים אחרים ולהיעלם בתוך הספר. אתה צודק לגבי המוזיקה ואנגליה, שיש לי אהבה עזה אליה, במיוחד בשל התרבות המפעימה שלה (נו, איפה עוד מונרכיה ופאנק חיות בשלום?) והנופים המרהיבים שלה. וכן, כמו בספר ביקרתי בדורסט. ופה ושם יש נקודות דמיון (גם אני הייתי בהופעה של קייט בוש ב2014 בלונדון. לך תדע, אולי אפילו ישבתי בשורה של תמיר ולשנינו לא היה מושג). וגם באוסטין הייתי והתרשמתי מאד מהזירה המוזיקלית שם. וגם לצלם אני אוהב אבל רק כתחביב. אבל תמיר ואני שונים מאד ואני מניח שהייתי נוהג אחרת ממנו בכל מיני נסיבות שמופיעות בספר. נקודות הדמיון המעטות בינינו הן רק עוגני אוויר שמהם אפשר לדמיין אינספור התרחשויות ובמובן מסוים כל הדברים שקורים בספר שלא קרו בחיי (90 אחוז) שלי הם היקום המקביל שלי.

[18:25, 1/6/2019] touche gafla: למען האמת אני לא קורא הרבה תיאוריות מדעיות. ומבחינתי הסוגה הספרותית שאליה אני משתייך היא ריאליזם פנימי. כל מה שקורה לנו בפנים (שזה חלק הארי של קיומנו) מעניין אותי יותר מכל דבר אחר. אני יודע שאנשים חושבים על חלק מספריי במונחים של מד״ב או פנטזיה ואני בהחלט מבין מדוע אבל אני מעדיף את הריאליזם הפנימי כי זה מאפשר לי להישאר נאמן לחוויה האנושית (והספרותית) מבלי להיכנע לתכתיבים חיצוניים ממדרים (מלשון מידור). הדבר היחיד שלא מתיישן זאת השיטה שבשיגעון, אם לצטט את שייקספיר, שאותה אני מבקש לחקור בספריי. מה שעושה כל אחד מאיתנו למי שאנחנו הוא השיטה הספציפית בשיגעון הפרטי של כל אחד מאיתנו. תיהנה בהופעה!

[18:26, 1/6/2019] דן תורן: תודה רבה טושה מלך

[18:26, 1/6/2019] touche gafla: תודה רבה דן מלך!

[10:34, 2/6/2019] דן תורן: טושה אתה בכושר? יש לי ערימת שאלות…:)

 [10:38, 2/6/2019] touche gafla: אני יוצא עכשיו לסידורים. כשאשוב אשיב (עברית שפה מצחיקה).

[16:06, 2/6/2019] touche gafla: ( טושה שלח את התשובות, כדי להקל על הקריאה של הראיון, חיברתי את התשובות לשאלות כמוקבל ד.ת)

דן – אני נקרע בין לסיים את הסיפור ( 60 עמודי מהסוף) ואז, גם להיפרד ממנו או לשאול את השאלות עכשיו ולהמשיך להיות בספר ובתוך השיחה איתך שמרתקת אותי מאד. אז אני ארשום כמה שאלות לעצמי ואחזור לקורא. ספר לי על סם ודימטרי שתי דמויות משנה מרכזיות מאד בחייו של תמיר נראה לרגעים שאולי תפקידם חשוב יותר או מרכזי יותר עבורו מאשר ענבל והילדה

טושה: סם ודמיטרי אכן חשובים מאד בחייו של תמיר. אפשר אפילו לומר שהם שני צדדים של אותו המטבע בגלל הנסיבות המיוחדות שקושרות ביניהם מטאפורית. תמיר עוין כלפי סם בתחילה בגלל מה שקרה עם אביו בילדותו אבל ככל שהזמן חולף הוא מבין את האחריות שיש לו כלפיו ולמעשה הוא מבקש לתקן דרכו את מה שלא עשה עם דמיטרי. דמיטרי לעד יהיה פצע בחייו של תמיר וסם, אם להתפייט, הוא הגלד הפוטנציאלי. מעבר לזה, כסופר וכאדם הייתי סקרן לחקור את השאלה מה עושה אדם בסיטואציה כל כך מורכבת כמו זאת שתמיר נקלע אליה. דרך אגב, דן, אני שומר על עמימות מסוימת בתשובות מחמת הספוילרים. דמיטרי וסם לא חשובים יותר מענבל ושחר אבל בנסיבות שבהן תמיר פוגש אותם יש בהילות מסוימת בניגוד לשגרת הקיום האהובה עם אשתו ובתו. חברות מול מערכת יחסים: שתי טריטוריות שונות בתכלית.

דן -אני רוצה להבין יותר את המנגנון של הראליזם הפנימי

טושה – המנגנון של הריאליזם הפנימי (שזאת הגדרה שלי לסוגת הספרים שלי) מבקש לספר סיפור, כל סיפור, ללא התנצלות או הידרשות אל קיטלוג ספרותי חיצוני כי זה לא העיקר. אנשים לעתים נרתעים מסוג הספרות שאני כותב כי הם חושבים שהיא קיצונית אולי או קצת מוטרפת, וזה מצחיק אותי כי הספרים שאני כותב עוסקים בעולם הפנימי שלנו, וזה מעצם היותו נסתר ושוקק חיים יותר מכל עולם אחר, אכן קיצוני ומוטרף. זה כמו ללכת ברחוב או לשבת בבית קפה ולהתבונן באנשים: אין לנו מושג איזה טירוף רוחש בפנים אבל בחוץ הכל נראה נורמלי למדי. וברגע שקוראים יבינו שהטירוף הפנימי הוא הדבר הכי נורמלי אז לא תהיה שום בעיה לקרוא את ספריי מבלי להידרש אל סוגיות מיותרות. לסיכום: אני כותב על המקום האמיתי ביותר, מחוזות הדמיון של הנפש, שם קשה מאד לשקר. לדידי במציאות משקרים המון אבל בדמיון קשה עד כמעט בלתי אפשרי לשקר כי זה מקום הרבה יותר חשוף לתהליכי עיבוד אל-מודעים.

דן – ואני שואל בהשתאות איך ניגשים לעבודה כל כך רחבת יריעה, העולם שאתה פורס, כאן הוא כל כך רחב ומגוון שאני לא מבין איך אתה מסוגל לעשות את זה אתה לא פוחד שלא תדע מתי לסיים? ומה אם הספר היה נגמר ב 1500 עמודים

טושה – רוב ספריי רחבי יריעה באופן כזה או אחר, אבל אתה צודק בנוגע לספר הזה. זה הספר שלי בעל היריעה הרחבה ביותר ועבדתי עליו בסבלנות רבה כי היה חשוב לי להישאר נאמן לסיפור חייו של תמיר. במובן מסוים זאת האוטוביוגרפיה הלא רשמית שלו שנועדה להציל את חייו כדי שיהיו בהם עוד פרקים בהמשך. ידעתי מתי לסיים כי ידעתי איפה הסיפור אמור להסתיים אז זאת היתה מעין אלומת אור מנחה בעבורי. ואם הספר היה נגמר. ב1500 עמודים בטח היו מחלקים אותו למספר כרכים. נראה לי אל סביר והגיוני שסיפור חיים יימשך כמה שצריך.

דן -יש לי כמה דברים לדבר איתך על קייט בוש שגם אני מאד אוהב, קודם כל, איך הייתה ההופעה שלה

טושה – ההופעה שלה היתה נהדרת אבל כמו תמיר כל כך התרגשתי שהיא עברה ביעף ואני זוכר רק חלקים ממנה, במיוחד את העובדה שנדהמתי מהעוצמה של הקול שלה, או שהאישה שישבה לידי הוציאה אותי מדעתי כי היא בכתה שלוש שעות (!) או שבגלל שהייתי כל כך לחוץ מההופעה שלא אכלתי כלום באותו היום וכשיצאתי מההופעה גוועתי ברעב ומצאתי את עצמי מסתובב ברחובות קילברן עם מגש פיצה חצילים אחרי חצות שטרפתי כאילו אין מחר.

דן – ספר לי מתי הכרת את המוזיקה שלה מה היה השיר שלה שחיבר אותך אח המוזיקה שלה

טושה – הכרתי את המוזיקה שלה בגיל 17. זה היה יום ששי סתווי בספטמבר וקראתי ביקורת על  אלבומה החדש Hounds of Love שהכותרת שלה היתה ׳מסתורית׳. הייתי חייב לשמוע את זה. רצתי לחנות, רכשתי את התקליט ומאז הכל הסטוריה. עד היום היצירה המונומנטלית ביותר שלה בעינייי היא הגל התשיעי, מחזור של שבעה שירים שהוא הצד השני של האלבום מ1985, ושגם מוזכר בהקדשה שלי בספר.

דן -אני חוזר לעניין האנושי. בקריאה אני מרגיש שבני אדם והחיים הרגילים שלהם כביכול הם מה שמעניין אותך אבל נראה כאילו אתה מסתכל כם מעבר לכך על מה מפעיל אותנו שאלות כמו האם יש חיים אחרי המוות גלגולי נשמות למה אנחנו בעלי תודעה ומה נעשה איתה כדי להציל את כדור הארץ אם בכלל מעסיקות אותך?

טושה –  בכל הכנות הכל מעסיק ומעניין אותי כשזה נוגע לבני אדם. במיוחד פרק הזמן החטוף שלנו פה ומה זה אומר לגבי החיים שלנו וההתנהגות שלנו כבני אנוש בשאלת התודעה כמנוע להצלה עסקתי בספרי הקודם ׳האורחים׳.

דן -קריאת ספר זה הכי תובעני שיש מבין האומניות הנרטיביות אתה יכול רק לקרוא וזהו איך אתה עם ריבוי המסכים וכל החרא הזה

טושה – אין ספק שהעולם משתנה ולאנשים יש פחות סבלנות לקרוא, במיוחד כשהטלוויזיה מספרת סיפורים בכל מיני דרכים מרתקות. עם זאת, לספרים ולקריאה יש מעמד ייחודי בעיניי משום שמדובר בפעולה אינטימית של התכנסות שאין לה אח ורע. ולכל מי שחושב שהטלוויזיה תופסת את מקום הקריאה אני עונה שמדובר בשני צבעי יסוד שונים שלא יכולים לתפוס זה את מקומו של האחר. אי אפשר לדמיין עולם ללא ספרים: זה כמו עולם ללא עצים, ונדמה לי שאפילו אנשים שמעולם לא קראו ספר בחייהם גם לא רוצים לחיות בעולם כזה.

דן -אתה חושב על הקוראות קוראים שלך? אתה פוגש אותם? מתייחס לתגובות?

טושה – אני אוהב את הקוראים שלי ופוגש אותם בערבי סופר, בשבוע הספר ובעוד אירועים. אני מתייחס לתגובות אבל יודע לסנן מה שצריך.

דן -על מה הספר הבא?

טושה- יש עוד הרבה זמן עד הספר הבא אבל הוא יהיה משהו אחר לחלוטין…

[11:18, 2/6/2019] דן תורן: אל תשכח לספר לי על הלהקה מאוסטין טקסס, שאתה מרבה לתאר בספר, האם היא קיימת, אם לא, תוכל לשלוח לי רפרנסים למוזיקה שלה?

[11:28, 2/6/2019] touche gafla: אין להקה כזאת. בהמשך אשלח רפרנסים. יום כזה מטריד. מלא סידורים. אעשה זאת בהמשך. תדע לך שהשאלות שלך ובכלל הקריאה הכל כך מעורבת שלך ממש מרגשות. המשך יבוא

[11:34, 2/6/2019] דן תורן: אני איתך טושה

[12:17, 2/6/2019] דן תורן: דיווח מהמשך הקריאה בקפה בארלזורוב, לזקנים משמאלי יש בעיות ראיה, לגברים הצעירים לימיני יש אפליקציה שהם מפתחים ומולי מולי הקלה גדולה!!

יש חיים אחרי המוות!! 💕 אמרתי לך שאתה אוהב את הנסתר

[12:36, 2/6/2019] touche gafla: 😂😂😂

[17:28, 2/6/2019] דן תורן: וואו טושה איזה כיף, עוד לא קראתי הולך ללמד

[17:29, 2/6/2019] touche gafla: שיהיה לך אחלה שיעור.

[17:37, 2/6/2019] דן תורן: 🧡👉רגע, עוד לא סיימנו:) אני רק עוד שאלה שתיים ואתה רפרנסים תמונה שלך ותמונה של הספר בבקשה

[22:15, 2/6/2019] דן תורן: סיימתי לקרוא!!! וואו הסוף של הספר  מקסים כמו כל הספר, והכתיבה שלך נפלאה אבל אל תדאג אני לא מגלה..

[22:57, 2/6/2019] touche gafla: תודה יקירי. שלחתי לך תמונות למייל.

[22:58, 2/6/2019] דן תורן: תודה רבה טושה 🙏 לילה טוב בלי חלומות שמתעוררים מהם במקום אחר בבקשה, יש לי משהו בבוקר

[22:59, 2/6/2019] דן תורן: אני שולח עוד שתי שאלות אחרונות למחר, תמיר רותח מזעם על נציג הדור הצעיר בספר, תומס על האדישות שלו על האגוצנטריות,  מה דעתך בסוגיית מצב דור הקקי? ( נקראים ככה בגלל האימוג'י של הקקי 💩)

-נושא המוות, תקן אותי אם אני טועה מופיע ברוב הספרים שלך והוא חלק מהותי מהספר הזה, דבר איתי עליו קצת בבקשה:)

[22:59, 2/6/2019] touche gafla: לילה טוב יקירי. אענה מחר

[22:59, 2/6/2019] דן תורן: ❤👉

[11:41, 3/6/2019] touche gafla: תשובות: ככלל יש לי בעיה עם המילה דור כי היא מתייחסת לכולם כאל מקשה אחת. מי שיקרא את הספר ודאי יבין מדוע תמיר כל כך כועס על הנער אבל לי עצמי אין בעיה עם הדור הצעיר אלא עם הדור המבוגר שלא אחת מכתיב את צעדיו מטעמים כאלה ואחרים (כסף, כסף, כסף). אני לא מקנא בבני נוער כי הם נולדו לתוך צונאמי היסטרי של מידע וזה לא פשוט להתמודד עם כל הבלגן הזה. צר לי שגם חוויות נפלאות כמו ביקורים בחנויות תקליטים נשללו מהם אבל סביר להניח שמה שאתה לא מכיר לא ממש מטריד אותך. האגוצנטריות של תומס בספר היא הקצנה של סוגיית הפה והשם: אדם יושב בחדרו מול המחשב ומפעיל את המציאות הלכה למעשה כשמבחינתו מדובר במציאות וירטואלית. זה היבט נוסף של חוויית הקיום הדואלית שבה הספר עוסק.

המוות מעסיק אותי רק משום שהוא מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים. קשה לי להתעלם ממנו. אבל יותר מהמוות מה שמעסיק אותי זה מה שפרוסט כינה ׳הפער הבלתי נתפס שבין הזיכרון והאין׳. כל אדם הוא אימפריה של רגשות, מחשבות ומעשים. לאן כל זה הולך? והאם לזמניות ולארעיות של קיומנו אין השפעה על הבחירות שלנו בחיים? בספר החדש יש לא מעט התעסקות באנשים שקל לחשוב שהם לא רוצים לחיות. זה לא מדויק בכל המקרים. רובם פשוט לא רוצים לחיות כפי שהם חיים בהווה אבל לא מוצאים את תעצומות הנפש שנדרשות כדי לחיות אחרת.

רפרנסים מוזיקליים יש לי למכביר: ג׳רמי מקראקן מזכיר לי שילוב של ג׳ון גרנט ומארק לנגן. הלהקה מזכירה לי הרכבים נפלאים כמו The Old Ceremony, The Leisure Society ואת Wilco (במיוחד האלבום שלהם Shmilco, שאמנם יש לו שם מצחיק אבל הוא אלבום רציני).

[11:58, 3/6/2019] דן תורן: תודה רבה טושה אני מודה לך על הראיון המופרט והמרתק אפרסם אותו בקרוב ❣ דן 🤓

[11:58, 3/6/2019] touche gafla: בשמחה, יקירי. שלח לי לינק לכשיתפרסם. ותודה רבה בחזרה 👋

[11:59, 3/6/2019] דן תורן: ברור 💕

[11:59, 3/6/2019] touche gafla: 👍

היומן שעשה לי את זה אי אז בתחילת שנות ה 2000

כפי שאומרת התת כותר של הבלוג הזה: אני אוהב יומנים – היומן\ בלוג שפתח לי את הראש הוא של בריאן אינו ושמו A year with swollen appendices . הבלוג הזה פעיל באופן רציף מאפריל 2003

אז הנה הזדמנות להזיג לכם אותו, זה לא זול להשיג אבל שווה למי אוהב להבין מהיכן באים הרעיונות, איך לעבוד עם יומן למה זה טוב, וגם לשמוע קצת רכילות משבוף האלף הקודם https://www.wired.com/1996/12/enos-book-traces-a-year-with-swollen-appendices/

גם לי יש יומן והוא לא עולה כסף הוא כאן, ואתה מוזמנים לקרוא בו אחורה לדוגמה משהו שכתבתי ב 2004

הפרחה הגאה

הפרחה הגאה
מסמנת את הדרך בעיקר לעצמה
קדימה אני ולעזאזל המדינה

עצרי את הפן את הקניות בבוטיק
תקשיבי לי מותק
את לגמרי טועה
חושבת שאת מושלמת בבורות ושמלה
הפרחה הגאה
כלום היא לא למדה
מנשות בעלי השררה
בארגנטינה פרו ואיטליה היפה

חברים מפורסמים משקרים לכבודך
עם הכסף שלך והכישרון שלהם
מי יעצור אותך מכניסה אצבע לתןך הפצע ואז, מסניפה.
כאב של אחרים עושה לך את זה
אז מי אמר שאת בורה
את פשוט רואה רק את מה שאת רואה

בערב בטקס קיבלתי כרטיס מחבר במשבר
הלכתי לשמוע אותך נואמת
כמו כולם מחאתי בקצב כפיים כפיים
ובלילה במיטה נדמה לי שראיתי
כלבה רטובה עם כדור בפה
מנענעת את ראשה מצד לצד
מקשקשת בזנבה

לא יכול

יורד למכולת באחד הערוצים מדברים על מיתון אחרי  הבחירות כמו שהיה ב 83 ולא קל לבחור כשכל הלחמניות כל כך דומות     יש פרומו של נטע מסמפלת את ברקו ואופירה עושה את עצמה מקשיבה אני אומר לעצמי

אתה לא יכול לאבד את מה שאין לך/אתה לא יכול לאבד את מה שאין לך

חנות נוחות בדרך לקקטוס ישראל זוכה באוסקר על סרט  קצר על עונשו גזען ואנחנו חיים את הסרט המלא פוחדים  לדבר מצנזרים מחשבות אני לוחש לעצמי תתכונן לבאות

אתה לא יכול לאבד את מה שאין לי לך / אתה לא יכול לאבד את מה שאין  לך

בראשית עושה את דרכה בחלל עמוסה בספר תנך ובואו נתפלל שהיא תגיע בכלל אני חושב על  משפחת רמון המון המון

אני לא יכול לאבד את מה שאין לי כאן/ אתה לא יכול לאבד את מה שאין לך

כמ'שאני אוהב אותך

ברביעי האחרון התארחתי בהופעה של ברי סחרוף בשוני, זה  קרה במסגרת סבב ההופעות לכבוד 20 שנים ל'נגיעות' האלבום שהציב אותו המקום שהוא נמצא בו עד היום בעולם המוזיקה הישראלית.

עם מעט מאד דיבור על, והרבה מאד עשיה של ואמירה את הדברים עצמם, בשירים, בעבודה, בדרך החיים, בגישה המקסימה שלו לצוות שאתו כבר עשרות שנים. ברי הא  השראה לרבים מאתנו בעולם המוזיקה הישראלית וגם בחברה. לא פעם ניגש אלי משהו או משיהו שיודע שאנחנו חברים ומבקש ממני להגיד לברי כמה הוא השפיע על החיים שלהם ואיך ולמה וכמה השירים שלו מלווים את החיים שלהם. ואני יודע בדיוק על מה הם מדברים כי השירים של ברי משפיעים ומלווים את החיים שלי ולא רק ברמה הביוגרפית,  אלא גם במה שהם אומרים ונשמעים  ומגלים ומסתרים.

מבחינה טקסטואלית ברי הוא אחד האמנים הכי מסתוריים שעובדים במוזיקה כמו שלנו ( פופ רוק פולק ). נכון שכזמר ומלחין ברי גם עובד עם טקסטים מהמקורות וזה מקסים אבל אני מדבר כאן על ברי  כותב המילים . הוא מצליח  בהרבה שירים גם לדייק מאד את התמונה ואת המצב האנושי של הדובר עצמו כמו  למשל ב'עבדים' וגם לשאול באותו טקסט  ' אז מה נעשה עם הכעס הזה מה נשעה עם הקנאה? ותענו על זה בעצמכם, אני בכל שמיעה של השיר מקבל תשובה שונה. או להגיד משהו על יחסים שהוא גם מאד מובן מבחינה רגשית, ועדיין להשאיר הרבה מקום לדמיון  בו זמנית, כמו למשל בלב שלם – 'את רואה לתוכי אני רואה דרכך \ את רוצה נקודות אני רוצה רצוף'

בכל אופן  סדרת ההופעות של 'נגיעות' האלבום מנוגן לפי הסדר והחלק שאחריו השתנה במהלך הסיבוב, בהופעה ששמעתי בהאנגר 11  היו כמה שירים שלא היו בשוני ולהיפך.

היה קר ויפה במקום היפה הזה, והיה  סאונד נהדר. אמפי שוני גדול אבל קרוב, רואים כל אחד בקהל מהבמה, מהבחינה הזו הוא מזכיר את אמפי קיסריה אבל הוא יותר אינטימי. אז היה קר ואני הייתי צריך לעלות פעם ראשונה בשיר 'שתי פנים'  שיר שישי באלבום ובהופעה מיד אחרי 'החיים שממול' שגם בכתיבה שלו השתתפתי.  יכולתי לשבת בחדר האמנים שממקום מעל הבמה לפחות עד שיר ארבע ואז לרדת לצד הבמה והמתין לתורי.

אבל  כשהשיר הראשון 'ככה זה' התחיל שמעתי בית אחד מלמעלה ועפתי למטה לצד השמאלי של הבמה ליד עמדת הסאונד מוניטר ועמדת הבקליין של רותם ויונתי. ופשוט התחלתי לרקוד.  רקדתי עד שאבדתי את האוויר בסוף השיר 'נגיעות' ועצרתי לרגע לשתות מים ולהבין שעוד שיר אחד ואני עולה. אני חושב שבאופן חצי מודע הבנתי שאני לא יכול לעלות קר לחללית של ברי והלהקה שלו. זאת מעבורת שטסה מאד מהר ומאד ביעילות וזה לא משהו מובן מאילו לקפוץ על כלי רכב בזמן נסיעה לקחת את ההגה לכמה דקות ושוב לרדת . כשירדתי הייתי בהיי . עליתי לחדר ירדתי עליתי ירדתי ואז הבנתי אני ממשיך את ההופעה זו בריקוד עד שאני עולה לשני שירים כעבור עוד 7 שירים ואז נשאר עד הסוף בכנף שמאל רוקד מקשיב סופג.

התנענעתי  ליד יונתי כשהתחיל 'בסוף של יום' ויונתי אמר לי 'שים לסולו האימים של ברי בשיר הזה'

זה שיר שאני מאד אוהב, והוא חשוב בשבילי מהרבה בחינות, העיבוד שנוגן  בערב הזה שונה מאד מגרסת האלבום. הרבה יותר קצב, ברי ניגן את הליין גיטרה המוכר של הפתיחה והשיר על המילים הכל כך ברורות של פורטיסחרוף  עפות ישר לתוך הפרצוף,  72 הבתולות שירודות על המסך הנעליים על הספה, המיטה המשותפת, העובדים עלינו בעיניים הזה בבית השני, ואז הסולו שאין לי מילים מספיק מדויקת לתאר אותו אני יכול להגיד שמאז רביעי אני מחכה שמישהו  יעלה ווידאו מההופעה הזאת שאוכל לשמוע אותו שוב. שמעתי מאז את כל ביצועי ההופעה של השיר ויש טובים ומיוחדים אבל אני רוצה את האחד המסוים הזה כי באמת שהרגשתי שאני טס על המלודיה של הגיטרה המנסרת של ברי ולא ברור לי אם חזרתי עד עכשיו

ועכשיו כמה מחשבות על השיר , ברי סיפר לי פעם שהוא אוהב באלבומים להשאיר מקום לשיר אחרון שיכול להיכנס באולפן אחרי שכולם עייפים ועבדו ביחד זמן יכול לקרות משהו חדש, ( עכשיו כשאני חושב על זה זהקצת כמו להשאיר כוסמף לאליהו ענבים). כזה הוא 'בצהרי היום' הלהיט הענק שחתם את ההופעה בשוני וכזה הוא 'בסוף של יום' שיר שבמקור אין בו ממש תופים, שהתחיל כג'אם של סינטים באולפן של על המשמרת המפואר שזכה בפרס אקו"ם אלבום בשנה שיצא. הנה המילים שנכתבו אם כן מהר כמו מצה ולא כלחם

בסוף של יום אחרי הכול נאמר שלום ובינתיים

על המסך נופלות שבעים ושתיים בתולות מהשמיים

בחוץ סופה שואגת אבל בבית שקט

שולחן ערום כסא עקום ובטן מתהפכת

כמה שאני אוהב אותך, כמה שאני אוהב אותך

כמה שאני אוהב אותך, כמה שאני אוהב אותך

בסוף של יום על הספה בלי להוריד ת'נעליים

והמסך שוב מהבהב עובדים עלינו בעיניים

בחוץ שוקעת ארץ, ואת לא ממהרת

בסוף של יום תופס מקום על המיטה המשותפת

כמה שאני אוהב אותך, כמה שאני אוהב אותך

כמה שאני אוהב אותך, כמה שאני אוהב אותך

כמה שאני אוהב אותך, כמה שאני אוהב אותך

אני כאן להישאר

כמה שאני אוהב אותך, כמה שאני אוהב אותך

טקסט ברור מאד ולא מתחבא מאחורי כלום בלב תקופת פיגועים אכזרית של שנת 2006 השיר הוא פורטיסחרוף קלאסי ,פורטיס בקרדיטים על סינטי וגניחות ( מוזיקליות להפליא בחלק האחרון של השיר) זה באמת יותר שיר ברי, אבל ברי של פורטיסחרוף סיבוב 2. בסוף השיר ברי אומר פעם אחת אני כאן להישאר. ואיך שהוא נשאר. אוהב אותך ברי אתה מורה דרך אמיתי.. חג חופש טוב לך ולכולם.

ראיון ווטסאפ עם פיטר רוט המנהל האמנותי של 'מגבירים את הלילה'

לכבוד 'מגבירים את הלילה' הסופר מסקרן ערכתי ראיון ווטסאפ קצר עם אח שלי פיטר רוט שהוא המנהל האמנותי של הלילה, כדי שאם אתם כמו שאני הייתי בשנה שעברה ואח"כ התחרטתי לא הלכתי, שאננים, או שעוד לא בחרתם לבוא תוכלו להציץ לתוך הראש של האיש שלכל הדעות הוא מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית ועושה את זה מאהבה ובאהבה

פיטר: "ליינאפ לפנים"

הנה הראיון המלא

[14:43, 9/4/2019] דן תורן: פיט

[14:43, 9/4/2019] דן תורן: דנקה פה

[14:45, 9/4/2019] דן תורן: אני יודע שאתה עסוק טילים אבל אני רוצה לשאול אותך ארבע שאלות בעניין מגבירים את הלילה שאתה המנהל האמנותי שלו. נותן לי חמש דקות מזמנך? 🙏🌹

[14:59, 9/4/2019] פיטר רוט: הי אחונה, זה בוואטס??

[15:04, 9/4/2019] דן תורן: ברור

[15:06, 9/4/2019] פיטר רוט: אז יאללה בכיף, אני אענה

[15:15, 9/4/2019] דן תורן: אוקי תודה אח אז ככה שאלה מספר 1 - מה זה בשבילך רוק אנד רול ישראלי

2- מה המקום של הרוק הישראלי במפת המוזיקה בארץ בימינו ( שאלה ששאל אותי סטטיק ולא ידעתי להשיב אמרתי לו
שאברר.. 😊)

3- אורלי ואני באים למגבירים את הלילה מתי אסור לי בשום אופן ללכת להשתין אל תשכח שבשנה הבאה אני בן 60, אבא

4- כיף לנהל אמנותית את הערב הזה? השואל שואל מתוך קנאה ולא של סופרים

6 דקות אחרי השאלות הגיעו התשובות.

[15:21, 9/4/2019] פיטר רוט: 1. אמר בזמנו יוסי אלפנט ז"ל, שלהיות רוקר ישראלי זה באד לאק.. נכון שבארץ פחות הורסים חדרי מלון ועברית פחות מתגלגלת על הלשון, אבל לרוק הישראלי יש את החספוס הייחודי שמערב בתוכו את החיים כאן, הצבא, החומוס, והים.
[15:22, 9/4/2019] פיטר רוט: והוא רק שלנו

[15:25, 9/4/2019] פיטר רוט: 2. אני חושב שהרוק חזר למקום הטבעי שלו. בעצם, רק לפרק זמן קצר מאוד הרוק פרח בארץ, באיחור אופנתי כרגיל. מי שאוהב רוק נשאר נאמן וממשיך להגיע להופעות בלי קשר למה שהולך כרגע.

[15:26, 9/4/2019] פיטר רוט: 3. לא הייתי מרשה לעצמי לפספס את ההופעה של פוליקר עם ויגן פרנדלי. הסט יכלול הרבה שירים של בנזין, משהו שלא קורה כל יום

[15:28, 9/4/2019] פיטר רוט: 4. כיף גדול. הרבה בגלל שהאומנים וכל הצוות שמפיק את הארוע נותנים את כל הלב.

[15:28, 9/4/2019] פיטר רוט: ומעבר לכך, מדובר בערימת שירים ממש טובה, וליינאפ לפנים

[15:30, 9/4/2019] דן תורן: תודה רבה פיט יופי של תשובות שלח לי תמונה לפה שאוכל לשים, נתראה שם 💓

[15:31, 9/4/2019] פיטר רוט: יסס

[15:33, 9/4/2019] דן תורן: 🙏✊🎸


[15:35, 9/4/2019] דן תורן: פששש איזה חחיך
[15:45, 9/4/2019] פיטר רוט: חפיף
[15:45, 9/4/2019] דן תורן: נתראה במוצש 👌 💝
פיטר רוט




כרטיסים: http://tinyurl.com/yydko6a7

ראיון עם דניאלה ספקטור נו פילטר על 'בהתחלה'

השיר 'בהתחלה' של דניאלה ספקטור עשה לי את זה ביג טיים כמו שאומרים אני כל הזמן רוצה לחזור לשמוע אותו והוא עורר אצלי כמה שאלות ואמרתי לעצמי שאני מנגן עם ג'נגו הקינג והבסיסט שלה ושאלתי אותו אם היא תסכים להתראיין לבלוג שלי על השיר והיא הסכימה אז הנה הראיון שנערך בווטסאפ בימים האחרונים אנפילטרד אנבריג'ד אנסנסורד

הנה השיר https://www.youtube.com/watch?v=-A2et4xwfHI המילים בקרדיטים

[19:21, 23/3/2019] דן תורן: דני אם מותר לקרוא לך בשם של בחורה שאני מכיר רק מהחלומות שלי, שמח שהסכמת להתראיין לבלוג שלי חח אז אני רוצה לשאול כמה שאלות על הטקסט של בהתחלה

שלי, שמח שהסכמת להתראיין לבלוג שלי חח אז אני רוצה לשאול כמה שאלות על הטקסט של בהתחלה

[19:21, 23/3/2019] דן תורן: אפשר כאן?

תעני כשיהיה לך זמן וחשק.. לא בוער

 [21:20, 23/3/2019] דניאלה ספקטור: הי הי, בכיף גדול(:

שלח

אוכל רק מחר להתפנות לזה

אז בטח אחזיר לך מחר או מחרתיים

 [21:21, 23/3/2019] דניאלה ספקטור: כיף שאתה כותב על השיר, תודה!

[21:21, 23/3/2019] דן תורן: כן השיר נשאר איתי הרבה זמן

[21:21, 23/3/2019] דן תורן: זה קורה לי בזמן האחרון עם שירים… מחול.. 😊

[21:21, 23/3/2019] דן תורן: פיבי בריג'רז

[21:21, 23/3/2019] דן תורן: קורט וייל

[21:22, 23/3/2019] דן תורן: קונן אוברסט

[21:22, 23/3/2019] דן תורן: ואת..

[21:22, 23/3/2019] דניאלה ספקטור: מחמאה גדולה 🙌

[21:22, 23/3/2019] דן תורן: 🎯❤

[21:22, 23/3/2019] דן תורן: תכף אנסח

[21:22, 23/3/2019] דן תורן: אני מקליט כמה סקיצות למחר

[22:01, 23/3/2019] דן תורן: ובכן דני

הבית הראשון הוא תיאור ויזיאולי ברור ויפה של זוג בלידה

מנקודת מבטה של הדוברת

מאוחר בערב בחדר יולדות

על הרצפה בחושך בין המכונות

אתה אחזת בי ניסיתי להרפות

ולא עזבת גם בתוך הצעקות

האם הבית הזה נכתב ראשון?

למה אני שואל…..כי הבית הבא

כבר הרבה פחות ברור

אני יודעת שבסוף זה ייגמר

הבוקר יחזור השער ייסגר

אבל עכשיו אני בתוך המעגל

אתה הולך איתי אבל אני לבד

הוא נראה המשך של הסיפור של חדר  החידה

אבל זה הרבה יותר מעורפל ומעלה כמה שאלות

למשל

מה יגמר? הכאבים? האהבה? החיים?

איזה שער ייסגר?

אם זה דימוי אז מה הוא מסתיר?

והשאלה העיקרית- איך החלטת לעבור מהקונקרטי למופשט ולמה?

המבנה של השיר נהדר לקח לי זמן להבין שיש כאן רק שני בתים

ופזמון סטייל גוספל שהולך ומתגבר

תדבר אליי, אל תניח לי לשקוע

יש אחיזה, יש אדם ויש כאן יד

היית שם כשאיבדתי את הכוח

בהתחלה, אני ראיתי את הסוף

שוב איזה סוף היא ראתה בהתחלה?

זה מסתורי ומסקרן וזה מעלה שאלות

הפזמון מרגש טילים גם אם אני לא מבין את המשפט על הסוף

תודה על השיר

למחרת

[22:33, 23/3/2019] דניאלה ספקטור: קיבלתי! ערב טוב

[22:33, 23/3/2019] דן תורן: 🤘💜

[22:57, 26/3/2019] דניאלה ספקטור: האם הבית הזה נכתב ראשון?

כן, השיר נכתב כמו שהוא מושר, מההתחלה לסוף (:

מה יגמר? הכאבים? האהבה? החיים?

השיר קורה בחדר לידה, ההתמודדות היא עם כאב וחושך גדול,

אני יודעת שזה זמני, אבל כשאתה בתוך חווייה גדולה ומטלטלת,

הידיעה שהיא תחלוף ושהבוקר יפציע, מרגישה רחוקה וחסרת משמעות.

בהתקרבות ללידה או למוות, נפתח שער, הצצה למשהו שהוא מעבר לסדר הרגיל של הדברים.

מעבר לכוחותינו, או לשליטתנו. אנחנו חוזרים למימדים האמיתיים שלנו בטבע.

השער הזה הוא זכות והזדמנות להציץ דרכו. בחיי היום יום הוא נשאר רחוק מאיתנו, סגור,

אנחנו שוכחים.

והשאלה העיקרית- איך החלטת לעבור מהקונקרטי למופשט ולמה?

באופן אינטואיטיבי. לא מתוך החלטה.

בשירים ובחיים אני נעה בין הקונקרטי למופשט במחשבה כל הזמן,

הדברים הם גם הם עצמם, קונקרטיים, אבל הם גם דימוי למשהו אחר, כל הזמן.

שוב איזה סוף היא ראתה בהתחלה?

אני מדברת על החיבור בין ההתחלה של החיים לסופם.

יש שם חוקיות דומה, אותו השער ואותה התמסרות לכוח גדול מאיתנו.

תודה על השאלות הטובות!

כיף

[23:12, 26/3/2019] דן תורן: יססס 👌 כבוד ותודה

[23:13, 26/3/2019] דן תורן: משינה בארבי שרים b sides יצאתי לעשן.. 😊

מחשבות על אתיקה- בעקבות 'האדמה שלי היא שירים' מאת ד"ר עדי אוריאן

עדי היא דוקטור לספרות השוואית באוניברסיטה העברית בירושלים, תחום המחקר שלה הוא תרגום, כמו כן היא עובדת עם נוער בסיכון, אל האדמה שלי היא שירים היא התוודעה בזמן שלקחה קורס באתיקה והמאמר שלה נכתב בלי יעד פרסומי ספציפי ככה שאם תרצו הוא מפורסם  כאן בפעם הראשונה.

מחשבות על אתיקה \ ד"ר עדי אוריאן, ינואר 2019

"האדם נולד חופשי; ובכל מקום הוא שרוי בכבלים"[1] – על שיתוף, אמנות, ואדמה.

הטופוגרפיה של היצירה האמנותית, הפצתה, צריכתה, שיתופיה, כל זה ועוד השתנה בעידן הדיגיטלי[2]. תגובתה של התעשייה וגם של חלק לא קטן מהאמנים לשינויים אלו שהביאו לשחרור הידע והיצירה, הייתה אגרסיבית ולדעת רבים בלתי ואף אנטי אמנותית. הם בעצם הגיבו במחשבה ואמצעים פרה-דיגיטליים, שאינם מתאימים לתקופה ולמתרחש[3]. ב1984, תבעו אולפני יוניברסל וולט דיסני את סוני על טכנולוגיה חדשה של קלטות הבטאמקס (Betamax) המאפשרות להקליט תכניות טלוויזיה ולצפות בהן בווידאו. יוניברסל הפסידו בטיעונים, בין השאר, שהם לא הוכיחו הפסדים כלכליים ושממילא מדובר ב"שימוש הוגן". אולם, בשנת 2000 הופיעה התביעה הראשונה הישירה מצד אמן, מטליקה, ואחריה הגיעו אחרים. התביעה הייתה נגד נפסטר (Napster) ובמקרה זה ולמרות התקדים כביכול עליו סמכה, הנתבעת הפסידה. ב2005, MGM  (שייצגו עוד 28 חברות על העיקרון המושחת, חונטאי, ביסודו של the enemy of my enemy is my friend) תבעו עוד טכנולוגית שיתוף של גרוקסטר (Grokster) – גרוקסטר הפסידה. כך גם ב2009 בתביעה של אריסטה (ואחרות) מול usenet.com. המגמה ברורה, אמנות היא עסק ואם תיגע (לאו דווקא תפגע) לנו בעסק – תיפגע. השאלה המהותית בעידן זה היא, מהי אמנות, מהי מוזיקה – האם היא מוצר, שירות, חוויה, זכות בסיסית או קניין פרטי? רוסו המצוטט בכותרת ממשיך וטוען שמה שנכון הוא טבעי; מה שטבעי הוא נכון, והקונבנציות או החוק האנושי לא ישנו אמת זאת, ויתרה מכך, כי מסחור האמנות משחית אותה ובהתאמה משחית את האדם והחברה. לפיכך, אני רואה בשיתוף ושיתוף קבצים בפרט אקט של מרי חברתי (civil disobedience) המבקש לחזור למקום אנושי טבעי יותר בו האמנות היא תוצר וכלי ואימפרטיב של רגש, הנאה, קהילתיות וערכיות (ובכ"ז שכרו יכול להיות בצדו). הפרויקט "האדמה שלי היא שירים" (2018-2019) בו אתרכז בעבודה קצרה זו, מייצג שינוי מתבקש זה.

במאמרו מ1994 על העידן הדיגיטלי, מצטט ברלו (Barlow, 1994) את תומס ג'פרסון, שיזם, למשל, את רעיון ויישום הספרייה הציבורית: That ideas should freely spread from one to another around the globe, for the moral and mutual instruction of man, and improvement of his condition, seems to have been… designed by nature… Invention then cannot, in nature, be a subject of property."

התפיסה של ברלו היא אוטופית (ומתבטאת כריאקציה לכלכלת הרכוש, הקפיטליסטית הנתפסת בעיניו כמיליטנטית) וטענתו שעד היום החברות והחוק שמרו על הבקבוק ולא על היין (כלומר על העטיפה ולא על היצירה עצמה) מה שלא יכול יותר להתקיים בעידן הדיגיטלי בו… אין בקבוק. הוא ממשיך ומזכיר שג'פרסון ואחרים המציאו בעצם את חוקי הקניין/זכויות היוצרים מתוך שאיפה להפיץ ולהנגיש את הידע והמחשבה, לא להרוויח מהם; כוונתם עוותה.  הוא מדבר על המידע – הטקסט, היצירה, השיר, כאורגניזם חי שמבקש להיות מופץ וככל שיופץ כך יישאר בגוף/מוח המארח. ברלו ראה את הנולד ודיבר בהרחבה תוך מתן הצעות אופרטיביות על הפורמט הדיגיטלי והצורך להתאים את החקיקה ואת המחשבה למעשה לעידן זה[4]. כמעט 20 שנים לאחר מכן, בהקדמה לספר על ה"גרייטפול דד" (הוא היה מכותבי השירים המרכזיים של הלהקה) טוען ברלו שבעידן הנוכחי בו תאוות הבצע עולה על כל תמריץ והיגיון, ובהיעדר חקיקה אפקטיבית, אפשר שאין ברירה אלא לחזור לתפיסה המבוססת על עקרונות אתיים ונאורים של תועלת משותפת, של צדק חברתי (common good) שידריכו אותנו אל עבר העתיד[5]. אל מול הטיעון הכלכלי הנפוץ והשגוי שלא לומר שקרי, כנראה, ניתן לצטט את בארנס, מעריץ שרוף של הלהקה ("דד הד" גאה), בין השאר, שקורא לגישה של ה"גרייטפול דד" enlightened self-interest, כלומר נאורות קהילתית-חברתית שממילא ובאופן אגבי או מכוון, מביאה גם לרווחיות[6].

בשנה שעברה כתבתי עבודה סמינריונית על פרויקט שעניין אותי מזה זמן מה להנגשת חומרים תיעודיים על ילדים בשואה המופעל כבר כמה שנים, בהתנדבות, על ידי עמיקם סלנט, מידען ותיק עם חזון ומשימה (וולטר בניימינית, נראה בהמשך) להנגיש ולקרב את העולם. דרכו הכרתי את האתר קריאייטיב קומונס, את המשימה, את מנוע החיפוש שהוא מציע, ואת החזון. וכך כתוב באתר:

קריאטיב קומנס (כך במקור Creative Commons) הוא ארגון שמטרתו "להעניק אלטרנטיבה ראויה למבנה הקיים של דיני זכויות יוצרים באופן שיאפשר ליוצרים לשתף יצירותיהם עם אחרים ולהעניק להם הרשאות רחבות יותר מאלו שמתאפשרות דרך דיני זכויות היוצרים, בצורה קלה, ברורה ובעיקר ללא עלויות.[7]" האתר הוקם ופועל מתוך ההבנה שהפורמט העיקרי היום ושיהיה בעתיד הוא הדיגיטלי, שיש להתרגל לכך, להבין את זה, ולהתאים את עולם היצירה לזה. האתר מציע, בין השאר, רשיונות מסוגים שונים תוך התאמתם למציאות המשפטית במדינה בה האמן יוצר/נמצא, רשיונות שהאמן שולט בהם ולא פורמט רישיון אחיד שאינו מאפשר גמישות. בנוסף, פועל הארגון בהתאם לחזון, לשחרר את החומר האקדמי בארץ וכל סוג פריט ה'מוגן' אך בעצם כבול על ידי חוק זכויות יוצרים.   

דן תורן, האמן היוצר המוערך, הוא מעריץ ומשתמש של האתר ומציין אותו כמשפיע מזה שנים על הלוך רוחו ועבודתו. הוא מגדיר את האתר כמאפשר לאחרים להשתמש, לשנות, לסמפל ולהעתיק את המוזיקה, עם הסימן המסחרי של CC דווקא במקום ולהיפך מC ששומר על זכויות היוצרים. דן תורן, שאינו דורש הצגה, עסק ועוסק בתחומי אמנות שונים ושיתף פעולה במשך שנות פעילותו עם עשרות ומאות אמנים אחרים. גישתו האינטואיטיבית לאמנות היא שהיא שייכת לכולם, ולטיעון הכלכלי הידוע לפיו שיתוף קבצים ושיתופים אחרים פוגעים בהכנסות הוא מגיב בפשטות, כמו למשל ה"גרייטפול דד" לפניו (בשנות ה60), שצריך לתת כדי לקבל[8] ובמילותיו של בארנס do good to do well[9]. כבר ב2002, דן העלה להורדה חופשית את אלבומו (שלא הושלם בעצם ולא הופץ בפורמט אחר) "כפתור לא גמור", זאת מספר שנים לפני רדיוהד  (סוף 2007) שחוזה ההקלטות שלהם הסתיים והם העלו את האלבום שלהם להורדה מהאתר שלהם במחיר שהמאזין/רוכש יבחר, אקט חברתי-מוסרי כמו גם שיווקי-מסחרי ממדרגה ראשונה, ולא שגרתי באותו זמן.

לפי הנס אגברכט (Eggebrecht) מוזיקה ראויה היא אוטופית בהגדרתה ומבקשת עולם שאינו מציאותי עדיין, כך היא ממלאת את השאיפה להתעלות[10]. סטרווינסקי הצהיר שמבחינתו ההקשבה ליצירתו של בטהובן היא "זכות אנושית בסיסית" a human right,  ומי יעז למנוע אותה[11]. לפני זמן מה, הגיע דן עם הרעיון לדורון פלסקוב, מפיק מוזיקה וסאונד[12] שאז הציע לצרף את ג'נגו[13] לפרויקט שהגיע זמנו – אלבום שיתופי, כנראה הראשון מסוגו בעולם וככזה ובהמשך לנאמר בעבודה זו מהווה פריצת דרך בחשיבה האמנותית האתית, הערכית, החוקית ואף העסקית המותאמת לעולם הדיגיטלי, ואולי פתרון תפיסתי ואף חקיקתי לאלו שמחפשים אותו. האלבום/הפרויקט נקרא "האדמה שלי היא שירים", שם שמציג  ומסמל את הטבעיות שמזכירים רוסו בכותרת העבודה וג'פרסון בגוף העבודה שבמעשה האמנות והיצירה. האדמה היא הטבע, שממנה היוצר בא ואליה הוא הולך, ומבחינה ערכית-אתית, לא יכול להיות בעצם מצב בו תימנע היצירה מאנשים באשר הם. הפרויקט לוקח את התפיסה הזאת צעד אחד משמעותי קדימה והופך את כל השירים ליצירות משותפות. הוא כולל עשרה שירים מקוריים שהגרסה הערומה שלהם הוקלטה ברמה הגבוהה ביותר, ערוצי הקלטה שניתנים לכל גולש/מתעניין בחינם. המשתף/משתתף, מפורסם[14] או אנונימי, מוזמן לבחור שיר ולעבוד עליו בדרך בה יבחר, כל אלמנט בשיר עצמו ו/או בהקלטות יכול לעבור שינויים. המשתתפים באלבום יהפכו לשותפים (ליצירה ולתמלוגים), כל משתתף על פי הביצוע שלו. בסיום הפרויקט, הביצועים באיכות הקלטה שתאושר על ידי דורון, המפיק, ילוקטו לאלבום בהפצה דיגיטלית (דרך   Lirit Records, בבעלותו של דורון).

דן רואה בעתיד לא רק אלבומים אלא עולם – עולם בו המידע עובר בקלות בין אנשים ומדינות, בו שיתופי הפעולה יחצו גבולות גיאוגרפיים, תרבותיים ואחרים, הוא רואה מאגר שיתופי שמגן על זכויות היוצרים מצד אחד ויחד עם זאת מאפשר מרחב פעולה בלתי נדלה לשיתופים. דן, ג'נגו ודורון בטוחים שהעתיד נמצא בשיתוף. ברלו (1994) מגדיר את אותו עיקרון בצורה מעניינת שעדיין לא התממשה: soon most information will be generated collaboratively by the cyber-tribal hunters gatherers of cyberspace.  והתפיסה המודרנית הפטרונית שאינה רואה למשל זכויות יוצרים או קניין ביצירות שבטיות, מסורתיות או עתיקות, תגלה שהחזרה לאדמת השירים, לטבע האמיתי של היצירה, לשיתוף האמיתי, מקבלת פורמט דיגיטלי.

החברות והאמנים שהיו רגילים עד היום לשלוט ביצירה וברווחים בעיקר על ידי הגבלת הגישה, הייצור וההפצה, צריכים לשנות את המודל העסקי הזה לפיו הם עובדים ועל פיו, לטענתם, הם מפסידים כסף (באופן יחסי כמובן). הפרויקט "האדמה שלי היא שירים" מדגים וריאציה למודל עסקי חדש אפשרי, אחד מני רבים[15]. בפרפרזה-הרחבה על דבריו של וולטר בנימין שהתבונן ב1968 על השכפול של יצירת האמנות ובפרט היצירה הספרותית, ניתן להתבונן על הדיגיטציה והשיתוף של המוזיקה, כשאיפה ומאמץ טבעי לקרב דברים, מבחינה מרחבית כמו גם אנושית[16].

 בספרו על הערך העסקי של ההתנהלות הערכית של ה"גרייטפול דד", בארנס מעיד שכשחברי הלהקה ראו את המקליטים של הופעותיהם בהמוניהם וקיבלו עצות למנוע את הקלטות ואף לתבוע את המקליטים, הם אמרו בינם לבין עצמם שאם בכלל המקליטים גונבים משהו, אף אחד לא ממש יודע מה הם גונבים[17]. לפיכך, הורשו המקליטים להישאר (ובהמשך קיבלו אזור הקלטה מיוחד) כל עוד לא יעשו שימוש בהקלטות למטרות רווח, כלומר מתוך אותה נאורות ערכית לאו דווקא בלתי פופולרית שמזכיר האקטיביסט/פזמונאי ברלו.  יוצרים, כותבים, אמנים, וכיו"ב לא יפסיקו ליצור, כפי שרואי השחורות האינטרסנטים טוענים[18], היצירה לא תפסיק בגלל שלא משלמים על הכל, מכל וכל, ובסכומי עתק בלתי פרופורציונאליים. אם בכלל, אם תורשה לי אמירה אמנותית אישית, חקיקה הגיונית ומעודכנת ומודלים עסקיים יצירתיים, ויותר מכך, גישה שיתופית ונאורה כפי שהוגדרה בקצרה כאן מצד האמנים, תביא לאמנות טובה באמת ותסנן את מי שנכנס ל'עסק' רק כדי לעשות כסף.

מקורות

יוניברסל נגד סוני (Betamax Case) – 1984

https://en.wikipedia.org/wiki/Sony_Corp._of_America_v._Universal_City_Studios,_Inc.

https://www.copyright.gov/fair-use/summaries/sonycorp-universal-1984.pdf

מטליקה נגד נפסטר – 2000

https://en.wikipedia.org/wiki/Metallica_v._Napster,_Inc.

MGM נגד גרוקסטר – 2005

https://www.law.cornell.edu/supct/html/04-480.ZO.html
https://en.wikisource.org/wiki/MGM_Studios,_Inc._v._Grokster,_Ltd.

אריסטה נגד Usenet.com – 2009

https://h2o.law.harvard.edu/cases/4560

Barlow, J. P. (1994) The Economy of Ideas. Wired. Retrieved from: https://www.wired.com/1994/03/economy-ideas/

Barnes, B. (2011) Everything I Know about Business I Learned from the Grateful Dead: The Ten, Most Innovative Lessons from a Long, Strange Trip. New York & Boston: Business Plus. (on Kindle)

Benjamin, W. (1968) The Work of Art in the Age of Mechanical Reproduction. Illuminations. Translated by Harry Zohn. New York: Schoken, 217-264.

Myrthianos, V. et al. (2016) How does Music as a Digital Service Affect Consumer Attitude and Behavior? Universia Business Review, 182-199.

Olufunmilayo, B. A. (2016) Copyright and Cognition: Musical Practice and Music Perception. St. John's Law Review, 90, 565-578.

Rousseau, J. J. (1762) The Social Contract, or Principles of Political Right. Translated by G. D. H. Cole. Retrieved from: https://www.marxists.org/reference/subject/economics/rousseau/social-contract/

Saffle, M. & Yang, H. (2010) Aesthetic and Social Aspects of Emerging Utopian Musical Communities. IRASM, 41:2, 319-341.

Singer, J. W. (2014) Justice Breyer, Grokster, and the Four Chord Song. Harvard Law Review, 128:416, 483-487.


[1] Rousseau, 1762, Book I.1 .בתרגום שלי

[2] Olufunmilayo, 2016, 566.

[3] Ibid., 568.

[4] כך גם מדגיש סינגר (Singer, 2014) במאמרו המתאר את גישתו של השופט ברייאר בתביעה מ2005.

[5] Barnes, 2011, Location 196-199 (מפה ואילך ציטוטים מספר זה יובאו על ידי "מיקום" בספר הדיגיטלי)

[6] Ibid., 589.

[7] http://creativecommons.org.il/index.php?option=com_content&view=article&id=30&Itemid=130&lang=he

[8] המידע והציטוטים באשר לדן תורן והפרויקט עליו אדבר מובאים מראיונות אישיים עם שלושת יוצריו ובעיקר מתוך דבריו של דן תורן עצמו ועל שיתוף הפעולה המרגש הזה, תודתי הנצחית להם. לפרויקט שעודו בהתהוות: https://www.youtube.com/channel/UCFjgSUNxKznZpQgk-SjYt4Q

[9] Barnes, 2011, 222, 469.

[10] Saffle, 2010, 322.

[11] Ibid. 2010, 322.

[12] זוכה פרס משרד התרבות למוזיקה לשנת 2013, שעובד עם אמנים ישראליים ובינלאומיים רבים.

[13] לשעבר "תערובת אסקוט", זמר, נגן, מלחין, ויוצר.

[14] הפרויקט צבר תאוצה מראשיתו, כך לאחרונה ארכדי דוכין הוציא גרסה לאחד השירים "גוסס עליה" שמתנגן בכל מקום ומצליח מאוד.

[15] Olufunmilayo, 2016, 569.

[16] Benjamin, 1968, 221.

[17] Barnes, 2011, 113.

[18] ראה, למשל, אצל Singer, 2014, טיעון מוסרי, משפטי וכלכלי. הוא בכ"ז מדגיש את גישתו הנאורה של השופט ברייאר שהבין שההתפתחות הטכנולוגית תיפגע אם יתבעו את ממציאיה שוב ושוב. ראה גם אצל Myrthianos, 2016 טיעון מוסרי, כלכלי, חברתי. ועוד.

איך נולד פרויקט האדמה שלי היא שירים

עיצוב: אביעד זיסמן

אפשר להתחיל ככה,
כשהייתי ילד קטן לפני גיל עשר אני חושב, ברחוב גורדון 79, בקומת קרקע מתחתנו (אנחנו גרנו בשלישית) גרה אישה שנראתה לי אז מאד זקנה אבל יתכן שהייתה בגיל שלי עכשיו (58) שאירחה בביתה כל שבוע רבעיה של אנשים בערך בני גילה ואולי טיפה יותר מבוגרים שניגנו מוסיקה קאמרית, אולי באופן תחביבי ואולי הם עשו חזרות להופעות, , אין לי דרך לברר. בכל אופן הייתי מעביר שם שעה שעתיים אחה"צ מידי פעם, מקשיב לצ'לו ,שתי ויולות וכינור את או יותר סביר שני כינורות ויולה וצלו, ואהבתי את המוזיקה אבל לגם את השיחות בין קטעי הנגינה, על דברים של מבוגרים. זה היה מסקרן. ככה גם הרגשתי כשהייתי יושב בחושך בתאטרון חיפה בקיץ מקשיב ורואה שעות של חזרות, אבא שלי שיחק בתאטרון חיפה הרבה מאד שנים…
אבל אולי גם אפשר להתחיל את הסיפור על ששת הכלבים של דנה ועמיר בכפר בגליל המערבי…

בסוכות לפני שנה חברים שלי דנה ועמיר נסעו לאיטליה עם הילדים לעשרה ימים ואני באתי לשמור על הבית על החיות ולטפל בצמחיה וגם לקבל עשרה ימים של שקט ולחשוב ולכתוב. מדובר בהרבה חיות והרבה צמחיה, מאין חווה קטנה. באתי ללא ניסיון מוקדם אבל דנה הסבירה לי הכל טוב טוב שבוע לפני כשבאתי לסיור, וציידה אותי ברשימות ופתקים ורשת של חברות וחברים מהכפר למקרה שאסתבך.
ביום השני, אחרי שהאכלתי את החמורים ראיתי את ששת הכלבים, עומדים שוב לידי וחצי מתחילים ללכת במעלה ההר, ממש מסמנים לי עם הראש להמשיך לכיוון ההוא. אז קלטתי את הרמז והלכתי איתם לטיול הזה. במעלה ההר הם חתכו שמאלה ונכנסו לבית הקברות הקטן שהסתתר בין העצים. אפשר להגיד שכמעט שכחתי שיש שם אחד כזה וכמעט שכחתי שחבר נעורי האהוב דני קבור שם. נכנסתי לאזור הקברים המועטים חיפשתי קצת מצאתי את הקבר שלו, התיישבתי עליו, עצמתי עיניים ועפתי לתוך הזיכרונות שלנו יחד ולאיך שהוא צייר נפלא, התחלתי לבכות בכי פתוח ומשחרר. והבטחתי לו שאצייר לו ציור למרות שאני ממש לא יודע לצייר, ולמחרת כשהכלבים סימנו לי עם הראש אחרי החמורים לעלות כבר לא היססתי עליתי ושמתי את הציור של הפנים הזורחות שלו שציירתי בצבעים שמצאתי בחדר הילדים בבית.
אני תמיד כותב שירים גם כשקשה לי וגם כשקל. ואם אין לי שירים כי אני מוצף מידי רגשית אני כותב מאין כתיבת רצץ יומנית כזו. בימים האלה בסוכות בגליל לבד כתבתי קטעי יומן וגם שני שירים והלחנתי אותם. אחד מהם הוא 'האדמה שלי היא שירים'. כשהדגש כמובן על שירים. השיר מספר על הימים האלה בכפר ובפזמון אני אומר שבסוף אני חוזר ( הביתה , לעצמי לחיי העיר ) ואני אומר שתמיד זה מסתדר ומתחבר כי אני מאמין בתפילות בתוך השירים, זה עושה טוב לאורך זמן.

אפשר גם להתחיל ככה,
מישהו ברכב כל שהוא העיף את יניב חבר שלי, סאנודמן מעולה שעובד בדנים האחרונות בעיקר בעולם הפרסומות מהאופנוע. הידיים שלו נפגעו והוא נאלץ להית בבית כמה חודשים . בזמן הזה ביקרתי אותו כמה פעמים, והוא אמר שישמח לבוא אלי לסטודיו לחולון עם המחשב הנייד והכרטיס קול להקליט אותי אם מתאים לי. וכך יצא שהקלטנו כמה שירים ביניהם את מה זה משנה ואת האדמה שלי היא שירים על קליק, בצורה טובה. שלחתי לדורון פלסקוב לשמוע כי זכרתי שעשינו יחד עבודה מצוינת ב'למה באת', אחד משני השירים החדשים שהקלטנו לאוסף שלי 'לא ארזתי לבד' . דורון הציע שאבוא להקליט אצלו באולפני אלסקה מיוזיק את מה זה משנה הוא האט את הטמפו המקורי שלי כמעט בחצי צרף את שופתו בן שופן ולקח את ההפקה למקום אחר לגמרי ממה שאני הרגשתי כלפי השיר באופן אינסטינקטיבי.
במקביל ג'נגו ואני המשכנו את מה שהתחלנו לעשות בקיץ 2017 במופע לכבוד 20 שנה לזבובים, וזה לכתוב שירים יחד. אני שולח לו טקסטים הוא מלחין וממשיכים משם לשנות את הטקסט בהתאם ללחן שנוצר. ואז בגלל שאני מחפש דרכים להקליט שירים ובגלל שאני תמיד חושב שמוזיקה זה אנשים, באחד הסשנים אצל דורון השמעתי לו את הסקיצות של ג'נגו , העליתי את הרעיון שנקליט כמה שירים בגרסה ערומה, וניתן אותם בחינם לכל מי שירצה ל עבוד עליהם, דורון נדלק יצאנו לדרך של מה שהפך לאלבום השיתופי הראשון.
אני רוצה לתת כאן קרדיט לאח שלי עופר קורן שלפני ארבע חמש שנים רצה לעשות פרויקט דומה עם הלהקה שלו The Dead Cowboys , עופר סיפר לי על זה אז והרעיון נשכח אצלו וכנראה באופן לא מודע נטמע אצלי, אז אני מרגיש שהוא מאבות הפרויקט. ג'נגו דורון ואני הבאנו את ערן ג'גו ( צלם במאי עורך וידאו) לתעד את הסשנים הראשונים, וכשמסתכלים על מה שדיברנו בהתחלה אפשר להרגיש שלא ידענו בדיוק לאן אנחנו הולכים עם זה. למעשה המצאנו את השביל תוך כדי הליכה. אנחנו עדיין נמצאים בדרך עם 25 ביצועים שונים לחלק מ11 השירים שהקלטנו. זה מרגש ויפה לראות ולשמוע את מה שקורה, עם הביצועים בסגנונות השונים, מטראפ והיפ הופ, פופ , רוק וסול, זה חדש לכולם וגם לנו ואנחנו מרוגשים מזה מאד.
תודה לכל מי שלוקחים ולוקחות חלק בזה. יש עוד חודש וחצי לאיסוף החומרים אז מי שרוצה מוזמנ.ת להיכנס לערוצים ששיתפנו לאחד מהשירים ( מומלץ לדעתי לאלו שפחות זכו לביצועים- ילד רגיל, מה זה משנה וחוף גורדון) ולהקליט גרסה ולשלוח לנו תודה לכולם שאתם חולמים והולכים איתנו למקום חדש ולא נודע.
באהבה
דן

האדמה שלי היא שירים ההכרזה

השירים, המילים והערוצים של הפרויקט

סיפור הטור עם יותם בן-חורין לארה"ב ספטמבר 2018 – יומן מסע הופעות

https://i0.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG_20180903_075856_169.jpg?w=660

החלום
""Driver here! קורא בקול רם יותם ומחייך אל מצלמת הסוני החצי שבורה שלו. נכנסים לרכב, הנסיעה ללאס וגאס מתחילה אך הסיפור הזה מתחיל עוד הרבה קודם. אולי כשעופר נסע לטורים עם ה"ג'נדרס", או כשאורן הצטרף ל"גוגל בורדלו" והם לא הפסיקו לנסוע, או בזמן ש"רוקפור" נסעו כמה שנים טובות לטורים ברחבי ארה"ב, אולי כששרון נסעה במשך שלושה חודשים ברכב שכור ממוטל למוטל בשנות התשעים, אולי כבר אז נבט רעיון הסיפור הזה.
יותם (yotambenhorin# ) חבר להקת Useless ID”" מנעוריו. להקת פאנק רוק שהוציאה לא מעט אלבומים בארה"ב ועשתה עשרות טורים. בארבעת השנים האחרונות, עם התעוררות הזרם הפאנק-אקוסטי, מסתובב יותם בעולם עם גיטרת המרטין הישנה שלו, עם מיתרים עבים במיוחד הוא מנגן בקצב וברצף ביפן רוסיה ואירופה, אך בעיקר ארה"ב. כבר ארבע שנים שאין לו דירה בארץ, הוא מגיע לכאן לביקורים חפוזים וקצרים בעיקר כדי לפגוש את המשפחה והחברים. אחד החברים ברי המזל האלה שלו, זה אני ! מידי פעם הוא קופץ אלי, שותים קפה ומדברים מוזיקה. משמיעים אחד לשני שירים, מדברים על אהבה, על החיים ועל החופש לבחור. בעצם מדברים על כל דבר.

ביוני 2018 יותם ואני יושבים אצלי בסלון בחולון, המקום בו אני חי, יוצר וכותב עכשיו, בשיחה קולחת אני שואל אין סוף שאלות על סיבוב ההופעות האחרון שלו, אומר לי יותם: אחרי " דן, מה הסיפור? מה אתה מסתכל עלי בעיניים כאלו בורקות? בוא איתי, תצטרף אלי פעם אחת ותממש כבר את החלום שלך. ספטמבר מתאים לך ?" מיד השבתי "כן" והרגשתי איך אני קופץ אל תוך החלום של עצמי . באלבום של "שונרא – נופל על ארבע" שאת רוב שיריו כתבתי בשנות העשרים שלי, כתבתי שיר בדיוק על זה.

דרך החלום. שונרא
מילים ולחן: דן תורן

זרוק את עצמך דרך החלום החוצה
זרוק את עצמך, רק את עצמך, החוצה
זאת לא זכוכית נשברת ולא מדף נופל
זה רק הצליל הראשון – לישון
קח את עצמך, רק מאהבה הביתה
קח את עצמך, רק את עצמך, הביתה
זאת לא זכוכית נשברת… and I said on and on לישון
שלח את עצמך כמו מעטפה על מים
שלח את עצמך, שלח לשנת אלפיים
ומעל הבית, צוחקים האלים
תסתכל למטה ילדים ישנים
לפני הצבא, לפני בית הספר
ומעל הכל, לפני החיים
and I said on and on לישון.

הכל כן!
בעזרתו של אמיר צורי, מ San Diego, חבר שלי, מתופף, סטארטפיסט, ואוהב רוק ישראלי בכלל, אנחנו קובעים הופעה לישראלים ב Palo Alto קליפורניה. הופעתי שם פעמיים בעבר, עם השירים שלי בעברית. יותם קובע עשר הופעות נוספות בבארים אמריקאים. ההכנות, ההתרגשות המהולה בפחד מהחדש והלא מוכר, אני הולך לשיר באנגלית לקהל שלא מכיר אותי בכלל.
ב 27.08.2018 הגיטרה ואני על המטוס, ממריא ללוס אנג'לס דרך פרנקפורט, יום למחרת נחיתה ב LAX. אולי זה שהטיסה לארה"ב לוקחת כל כך הרבה זמן משפיעה גם היא על התחושה שאתה מגיע למקום כל כך שונה ואחר מישראל., כאן הכל רחב וגדול יותר ובעל קודים וחוקים אחרים. שם את המחשבות האלו בצד ומתקדם לאסוף את ה"כבודה". אני המזוודה והגיטרה יוצאים מ LAX, לא מספיק להדליק סיגריה ויותם צופר משברולט משפחתית בצבע אפור-שחור ששכר ממש חצי שעה קודם לכן. אנחנו נוסעים אל ג'וני ואנני חברים של יותם, שאירחו אותנו נהדר בתחילת הטור וגם בסופו. הם גרים בבית קרקע צבעוני מלא בכלבים ותוכי בשם קשיו.

https://i2.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG_20180827_215734.jpg?w=660
יותם וקשיו
ג'וני ויותם עובדים יחד על שירים לאלבום שיוזם פאט מייק ( מייק השמן) מ "פאט רקוקדס". מייק חיבר בין יותם לג'וני לפני חודש וחצי והם רק התחילו לעבוד על השירים. אז בזמן שהם הלכו לאולפן להקשיב לסקיצות שלהם ולחשוב מה יש לעשות, אני שוקע חצי מעולף על ספה אדומה ונוחה בסלון שלהם ונרדם.
https://i2.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG-20180827-WA0010.jpg?w=660
ישנתי כמה שעות מה שלא הפריע לי לישון גם בלילה… למחרת בבוקר הרגשתי שהג'ט לג מאחורי. נכנסתי למוד של "כן", הכל כן, נלך לקנות פירות וחטיפים לדרך ? כן! לאכול טבעוני כמו יותם בדרכים ? כן! נישן בכיף על ספות מזרונים כריות או מה שיש ? כן כן וכן!

בשבוע שלפני הטור למדתי מלא שירים באנגלית כל יום הייתי שולח ליותם איזה רעיון לקאוור אחר, וכל פעם הוא היה מחזיר אותה תשובה: " גבר אל תתכנן כל כך הרבה, תגיע ותבין לבד". אבל אני בכל זאת התכוננתי. גם כתבתי והלחנתי שיר במיוחד לכבוד הטור, שיר המתאר את הרצון שלי להגיע לשם ולשיר אל קהל זר, קהל לא ישראלי כאומן שהם לא מכירים

I really came here with almost nothing at all
Just This guitar a few songs
And a dream to play here on my own
I know it's not my home

I come from a deferment zone
South of Tel Aviv holon
And maybe I'm to old for rock and roll
But I still I have the itch to just to play along

On and on
On and on
You see I had this dream for much to long
And if I hadn't come here I'd have to stop
but it's much too heavy to carry this load
S0 I'd Ruther take my chance and play along

On and on
On and on

בנוסף ביקשתי מג'ו, יוסף אל דרור שכתב את המילים של לבן על לבן והאנגלית והשירה שלו הן שפיץ שיתרגם לי את השיר שלי "יורד נמוך" לאנגלית. בכלל התאמנתי הרבה לפני הנסיעה.

לאס וגאס – הופעה ראשונה

כביש מספר 15, חמש שעות נסיעה דרך מדבר מוהאבי, יותם ואני התחלקנו בנהיגה לא רק בדרך הזו מלוס אנג'לס ללאס וגאס, אלא בכל הנסיעות. אחד נוהג ולשני יש הזדמנות לכתוב, להתעדכן ולנמנם. אבל ברוב הנסיעות דיברנו בנינו המון. על מוזיקה, אהבה, עתיד, עבר, מוזיקה ומוזיקה, שמענו שירים ועוד שירים ועוד קצת שירים. הצחקנו אחד את השני בלי סוף. יותם חקיין מעולה וכל פעם בדרך לאחד האנשים שעמדו לארח אותנו הוא היה מחכה אותו, כאילו מכין אותי לקראת הפגישה. אומרים שלנסיעות בסיבוב הופעות ישנה השפעה על ההופעה עצמה, הנסיעות שלנו היו כיפיות, זורמות ונעימות. כך גם ההופעות.
הגענו ללאס ואגס אחה"צ למארח שלנו ג'ארד הבסיסט של "מרסי מיוזיק" בני העיר. ברנדן הכותב והזמר בא לבקר. את החיקוי שלו כבר הכרתי, "היי יותם מה שלומך ? אני ? אני רוצה להרוג את עצמי כרגיל…" אבל ברנדן היה פחות דכאוני ממה שיותם תאר לי, הוא היה פשוט רגיש.
https://i2.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG_20180828_233642_724.jpg?w=660
בערב אחרי ההופעה הראשונה שלי אי פעם לקהל אמריקאי, ברנדן חיבק אותי חזק ואמר לי "אתה מצוין דן", הבנתי ממנו שהזזתי לו איזה מיתר ,והרגשתיי גם שהטור שלי הולך להיות טוב. רגשות הפחד של לפני ההופעה התחלפו לתחושת התרגשות במהלכה. סקרתי את פני הקהל המצומצם שהגיע במיוחד להקשיב ליותם. כמו בכל בר שהיינו בו, הגיע קהל שכבר שמע אותו ו/או שמע עליו, קהל שמכיר את השירים הכל-כך יפים כל כך שלו. יותם ניגן הרבה שירים חדשים בערב הזה, כמו ברוב הטור, כדי לבדוק אותם ולהכיר אותם טוב יותר. כשהוא דיבר אל הקהל וסיפר להם על השירים הוא עשה זאת ללא מיקרופון כדי ליצור אינטימיות עם הקהל וזה באמת עובד.
חזרנו אל המארחים שלנו ג'ראד וקורין. קיבלתי את מיטת הקינג סייז הענקית בחדר האורחים, יותם את הספה בסלון. למחרת בבוקר יותם הכין שייק פירות עם חלבונים והתנצל שחסרים לו מצרכים כדאי שייצא טעים כמו שהוא רגיל. שחינו יחד בבריכה הביתית, שיחקנו עם הכלב שלהם, ויצאנו דרך הגרא'ג לסולט לייק סיטי.

הופעה לאור נאון
הנסיעה דרך המדבר הייתה ארוכה ומונוטונית, שש שעות של מדבר והרים. באחת העצירות באזור מנוחה של משאיות, הציצו אלינו שני כלבים קטנטנים מחלון של משאית שחורה ענקית. חוסר הפרופורציה הצחיק אותנו וצילמנו אותם. הם גרמו לי לחשוב עלינו, שני מוזיקאים ישראלים נודדים במכונית שכורה ברחבי ארצות הברית הענקית.
https://i2.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG_20180829_154812.jpg?w=660
כלבים קטנים במשאית הגדולה
הגענו לסולט לייק סיטי לחנות התקליטים The Heavy Metal Record Shop שבה התקיימה ההופעה הראשונה באותו ערב. הגענו ממש על הדקה, למעשה האומן הראשון כבר הופיע, הורדתי את יותם וחיפשתי חנייה. כשהגעתי פנימה הופתעתי מהאווירה, הכי הפוך מאווירת מטאל שיכולתי לדמיין. אמא אחת הניקה, כמה ילדים קטנים התרוצצו בחנות ואנשים נעימים וקורנים חיוכים מסביב. הבעלים, Kevin Kirk איש מתוק, דאג לנו. קווין איבד את הבן שלו ג'ואי לפני כמה שנים, הבן שלו היה מכור לשעבר שעבד על מסילת הרכבת עם אוזניות ונדרס למוות על המסילה. ככה סיפר לי יותם. בחדר האומנים מאחורי החנות הוא הכין לכבודנו חומוס, אבל כזה חריף שלא יכולתי לגעת בו. הסתפקתי בחטיפים ושתיה. ההופעה שם הייתה מצוינת, יותם מכר כמה תקליטים ודיסקים, כמעט כל מי שהיה בחנות ניגש אל יותם או אלי והחמיאו לנו, קווין נתן לי חולצה במתנה.
בסיום ההופעה הזאת הזדרזנו להופעה בספייס- האנגר באותה העיר. יותם נכנס ראשון לבדוק ועדכן שאיחרנו מאד והלהקה האחרונה כבר מופיעה, אבל הבעלים אמר לו שאם אנחנו רוצים אנחנו יכולים בכל זאת לנגן. נכנסו, על הבמה ניגנה להקת שלושה נערים שזייפו קאברים בהתלהבות. כשהם סיימו הבעלים הדליק את הנאונים בהאנגר העצום. יותם שאל אותי: " ננגן בכל מקרה אהה? מקסימום נעשה לעצמנו חזרה". מאחר ומראש הייתי במצב נפשי של הכל כן, אמרתי לו "בטח".
https://i0.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG_20180829_231527_692.jpg?w=660
יותם בנאון
בהופעה הזו בהאנגר המוצף אור הנאון, השתחררתי לגמרי. קהל של שלושה אנשים הקשיבו לנו וזזו עם הקצב, אנחנו ניגנו כאילו המקום מלא ב 300 איש, היה בזה משהו משחרר ומחייה. נכון שמוזיקה אומנים יוצרים עבור אנשים אחרים ורוצים בהכרה ובהקשבה אבל אני מאמין כי קודם כל אומן יוצר בשביל עצמו ורק אחר כך עבור חברים, ככה זה מתחיל בגיל הנעורים ונראה לי שמשהו מזה נשאר עם האומן לתמיד. קוראים לזה רוק&רול.
בלילה נסענו ארבעים דקות לישון אצל משפחה שהייתה בהופעה בחנות תקליטים. יותם לא הכיר אותם לפני ובטח שגם אל אני. זה הטריפ שלהם, לארח להקות שעוברות בעיר. לפני שהלכנו לישון המארח הג'ינג'י אמר לי: "תרגישו בנוח תתקלחו ותנוחו, בבוקר כשתקומו כבר לא נהיה כאן, אז תצאו דרך הגארג' סעו בזהירות ושיהיה לכם המשך טור מוצלח"

איידהו שלי
בויסי היא עיר הבירה של מדינת איידהו, העיר הגדולה במדינה, וכן בירת מחוז אדה. מקור השם הוא מהמילה הצרפתית boisé, שמשמעה "מיוער". העיר נקראה כך על ידי המתיישבים הראשונים באזור שהיו צרפתים-קנדיים.
כותבים בויסי אבל מבטאים את זה בואיזי. זאת העיר עם הבדלי העונות הגדולים ביותר בארה"ב בקיץ חם מאד בחורף קר מאד ויש הרבה סתיו והרבה אביב. למארח שלנו שם קוראים ליוואי Levi . גבר גדול עם פאות לחיים ענקיות כמו של ימאי גר בווילה רחבה בת שלוש קומות, יש לו בריכת שחייה מתוחזקת וגדולה בקומת המרתף ויש לו חברת תקליטים קטנה שלדבריו היא התחביב שלו, הוא אח בבית חולים במקצועו, או nurse אחות במילים שלו. הוא מתגורר עם חמישה חתולים יפיפיים.
https://i1.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG-20180831-WA0006-e1537690566144.jpeg?w=660
עם ליוואי
ליוואי ויותם מכירים כבר כמה שנים. יותם חיקה אותו בדרך לשם וגם משם כי ליוואי שנראה בן 40-45 מדבר כמו זקן ויש לו ככל הנראה קשיים בתפקוד חברתי. הוא היה מקסים אלינו, ואירח אותנו נהדר כולל שחייה לילית בבריכה, אבל למשל כשביקשתי שמיכה בלילה הוא נתן לי איזו פיסת בד פצפונת. רוב הזמן הוא מקשיב לחדשות הבורסה. יתכן שהמשחק בבורסה מאפשר לו את אורך החיים הנוח שלו. בבויסי הופענו בבר גדול ויפה בין הקהל האמריקאי מקומי שהגיע במיוחד, בלטה בחורה ישראלית בשם רויטל, היא ד"ר לחינוך שהגיעה להופעה בעקבות ציוץ שלי בטוויטר. היא מלמדת באוניברסיטה המקומית ונהנתה מאד מההופעה שלנו, לכבודה הוספתי שיר בעברית לסט שלי ומאותו ערב שרתי אחד מהשירים שלי בעברית בכל הופעה, מה שכמובן התקבל מעולה ע"י הקהל המקומי הלא דובר עברית. אחרי ההופעה היא סיפרה לנו על אופה ישראלית בשם מושית שיש לה קפה ממש טעים ושאנחנו חייבים ללכת אליה בבוקר.
בית הקפה של מושית היה מלא בלקוחות, מושית הייתה במטבח, שאלנו אליה את הבאריסטה הגבוה בעל השיער האפור, אמרנו שאנחנו ישראלים, והוא אמר שהיא תתפנה עוד כמה דקות. כשמושית יצאה לקח לה איזה רגע, אבל היא זיהתה אותי והתיישבה איתנו בהתרגשות. היא נפתחה ושיתפה כי תמונת הילד התלויה מעל הבר, היא של הבן שלה שטבע בבריכה כשפרד בעלה, הבאריסטה הגבוה היה אתו . היא סיפרה ש95% מהזוגות שעוברים משבר עצום כזה נפרדים, אבל הם נשארו ביחד כי האהבה שלהם חזקה מאסונות החיים. הקפה שלה היה מעולה, מושית התעקשה שניקח איתנו לדרך מאפים שנתנה לנו במתנה. היא באמת שמחה שבאנו, לא נראתה עצובה ביקשה להצטלם איתי. היא חזרה למטבח ואנחנו לשברולט.
https://i1.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG-20180831-WA0016.jpg?w=660
עם מושית

איפה צ'יץ
הנסיעה לסיאטל ארוכה ויפה, החלק האחרון של הנסיעה זו ירידה ארוכה מאד מאד שלוקחת כשעה וחצי עד לעיר עצמה. צבע הנוף מתחלף אט אט לחמישים גוונים של ירוק הנושקים לאגמים. יותם חושב שקורט (קוביין) בטח נסע באזורים האלה. ואני חושב עליו ונזכר שהוא מספר באחד מהסרטים הרבים שנעשו עליו לאחר מותו, איך הוא נוסע שלושים ק"מ מהבית בסיאטל למרחק שבו יוכל להקשיב לסינגל הראשון של נירוונה משודר בתחנה מקומית.
הגענו לבר ה Victory Lounge סמוך להופעה, פטפטתי עם שני הזמרים שהופיעו איתנו באותו הערב. הרגשתי מוכן להופעה. אמיר צורי, חבר שלי, שלנו, עזר לארגן את ההופעה בפאלו אלטו (בעוד כמה ימים) לקהל ישראלי. אמיר הצטרף אלינו לכמה ימים ושמחתי לראות אותו שוב. אמיר ארגן את שני הטורים הקודמים שלי לקהל ישראלי בשנת 2012 ובשנת 2016 . יצאנו החוצה לסיגריה, בחוץ עמד בחור שנראה לא שייך לסצנת הבארים התחלתי לדבר איתו, היות ואני במצב נפשי של הכל כן, הכל מעניין. מסתבר ששמו ארג'ון הוא מצפון הודו, עובד באחד הסטרטאפים בעיר וגר כמה רחובות מהבר. הערב הוא החליט לבוא ולבדוק מה הולך בבר. סיפרתי לו על עצמי ועל ההופעה, אמיר ואני ממש משכנו אותו פנימה להופעה, הוא נשאר עד הסוף ואמר שנהנה מההופעה ושמח מאוד להכיר. הייתה לי הופעה מצוינת באותו ערב אבל יותם סבל מתקלות טכניות והיה עייף מאשר בדרך כלל. הוא אמר שהיה לו יותר קשה הערב אבל בכל זאת מכר כמה חולצות ותקליטים. הלכנו לישון בבית של בחורה שהשאירה לנו את הדירה כדי שנשמור על החתול שלה, ג'ינג'י מסתורי בשם צ'יץ במשך שלושת הימים הבאים ראינו אותו רק בלילות כשבא לבקר אותי במיטה ואת יותם בספה, במשך הימים הוא התחבא איפה שהוא. הדירה הייתה קטנה אבל מקסימה מסודרת בטעם נשי עדין ויפה, והבית שלה גרם לי לכתוב באנגלית שיר באנגלית בלשון נקבה מנקודת המבט שלה

https://i2.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG_20180902_065650.jpg?w=660
צ'יץ

Today I'm a girl from Seattle
I have a ginger cat his name is Red
I had to go my brother's wedding
So two boys are staying in my flat
taking care of Chad

Leaving in city
Post nirvana days
Music is cheap again
But not the rent

But I like it here when the sky turns gray
Rains most of the time
But a small price to pay

These days are good for traveling
It's safer than ever
And a traveling stranger in your bad
Is not a bed deal
If he cleans the litter and feeds your cat

באותו היום התחלתי לכתוב ולהלחין שיר באנגלית על היחסים שלי עם הבן שלי שלא היו במיטבם. איתי רק עזב את הבית, אבל עזב בכעס בעקבות מריבה שהייתה לנו חודש קודם לכן. השלמתי אותו במהלך הטור, ואפילו הספקתי הופעתי איתו בשתי ההופעות האחרונות. .
למחרת היה לנו יום חופשי שהעברנו את רובו במול ענקי בניסיונות מוצלחים יותר ופחות לקנות מתנות. כמובן שהיינו גם בגיטר סנטר, מחדשים את מלאי המפרטים והמיתרים שלנו. אמיר שהוא גם מתופף קנה קחון שייקר וטמבורין כדי ללוות אותנו בהופעות הקרובות . השיא של היום, היה בערב. נסענו בשעה חמש לפגוש את אירן ושון חברים של יותם שקנו לנו כרטיסים להופעה של פו פייטרס. אכלנו איתם ארוחת ערב טבעונית טעימה לאללה בבר מקומי והלכנו לשמוע את ההצגה הגדולה של הרוק אנד רול בניצוחו של הדייב, הלו הוא דייב גרול.. ההופעה הייתה באצטדיון בייסבול שנקרא Safeco שהתכולה לו היא 50000 איש אבל בהופעות יש קהל גם על הדשא אז יש להניח שהיו שם קרוב יותר ל 55000 מעריצים.
https://i1.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG-20180901-WA0031.jpg?w=660
בין יותם לאמיר לפני ההופעה של הפו
הדייב אמר לנו או יותר נכון צעק לנו שמהמקום שהוא עומד הרוק אנד רול עדיין חי, ערב ערב הוא רואה את זה ופצח יחד עם הפו במחרוזת רוק & רול מכל התקופות. ההופעה כללה סולואים ארוכים של גיטרות תופים קלידים, צלילות נוסח פינק פלויד ואת הצרחות של הדייב שהיה ברור שהוא צרוד מאד, הוא אמר לנו פעמיים שהתקררות קלה היא לא סיבה בשבילו לבטל הופעה ועוד בעיר הולדתו. הוא ביקש מטיילור המתופף לעזור לו בשני שירים לקראת סוף ההופעה. שעתיים וארבעים של קרקס רוק ענקי. שמחתי שבאתי לשמוע, אני אוהב את הפו אוהב קרקסים ואוהב רוק & רול, אבל זה היה נראה בגדול שהדייב מרגיש שהוא עומד לאבד משהו, אולי את הכתר הדמיוני שעל ראשו ושהוא נלחם עליו בחירוף נפש.
https://i0.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG-20180901-WA0037.jpeg?w=660
הדייב
למחרת נסענו להופיע בטאקומה עיירה קרובה לסיאטל שיש בה רחוב בארים אחד שגם נירוונה הופיעו בו בזמנו. כאן הייתה לנו את אחת ההופעות הטובות ביותר. הופענו ב Airport Tavern בחדר מצויד להפליא מאחורי הבאר עם סאונד-מן מעולה לכ40-50 איש שבאו לשמוע אותנו ואת כריס שהופיע איתנו גם בסיאטל. היינו באמצע הטור חמים ודלוקים לנגן, הקהל הרגיש את זה! בלילה חזרנו לצ'יץ ולמחרת השלמתי את כתיבת השיר על הבן שלי.
https://i2.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG_20180903_102532_619-1.jpg?w=660
פינבול לפני ההופעה בטאקומה

באותו ערב תוכננה לנו הופעה בפורטלנד עיר ההיפסטרים הגדולה ביותר בעולם. את פורטלנד הכרתי דרך שתי סדרות שראיתי בשנה האחרונה- פורטלנדיה וYou Me HER. גם בפרק אחד של סיינפלד בתכנית שלו "קומיקאים במכונית שותים קפה". אז הייתה לי סוג של הכנה לאן אנחנו מגיעים. לפני ההופעה יותם קבע לנו סשן של צילום בCity Bridgw Sessions. זו תכנית מוזיקה אינטרנטית שהבעלים שלה ניק, מעריץ את יותם ושמח מאד שהוא בא לנגן שוב. היה מרגש לראות אנשים דלוקים על מה שהם עושים, צלמים, נתב, עורך, וכמובן ניק אח שמנצח על כולם. ביצעתי שם את יורד נמוך בגרסה משולבת של עברית ואנגלית, עד סוף הטור ניגנתי בגרסה הזאת את השיר. בערב העיר הייתה כמעט סגורה, זה היה לייבור די, חופש לכולם בהמשך ליום ראשון. פורטלנד אמריקה אבל אי אפשר היה למצוא שום מקום פתוח לקנות בו קפה מלבד בבר עצמו שבו הופענו שנקרא Twilight. הופענו עם כריס ועם לינדסי, בחורה גדולה ויפה שהתרגשה מאד , היא יותר רגילה לנגן על החשמלית שלה בלהקה ולבד היה לה לא פשוט. הקהל היה מועט אבל קשוב מאד ואני אמרתי להם לפני Below The Word = יורד נמוך, "שבתור הבחור המבוגר ביותר אני חושב שזכותי להגיד לכם שאם יורדים למטה, כמה שלא יורדים אין שם כלום וכל מה שיש זה לעלות חזרה ואני באמת מאמין בזה".

פאלו אלטו, מגרש ביתי
מיד אחרי ההופעה נכנסו למכונית אמיר יותם ואני לקראת הנסיעה הארוכה ביותר של הטור הזה, 11 שעות עד לפאלו אלטו. זאת נסיעה שלא יכולנו לעשות בנהיגה אחת והחלטנו לעצור במוטל 6, מלון רשת סטנדרטי. אחרי משמרות של שעות נהיגה שהתחלקנו שלשותינו הגענו למלון וכמו חיילים במשמרת כיוונו שעון לשלוש שעות אחר כך. בשמונה הינו שוב ברכב, עם הפנים לקליפורניה הגענו לסאונד צ'ק בחמש.
מדובר באולם גדול של הJCC עם סאונד מעולה, אחרי הסאונד צ'ק הוזמנו למועדון הספורט שלהם, יותם למכשירים ואני לשחייה. התאוששנו והתקלחנו, ממתינים להופעה שהייתה שונה מכל ההופעות בטור הזה. קהל ישראלי של כ 200 איש שהכיר אותי אך לא הכיר את יותם ציפו לנו וקיבלנו אותנו נפלא. אני מצטט את נטע מהJCC שכתבתה לנו למחרת המופע:

The first part of their show was dedicated entirely to Yotam, an Israeli musician best known for his work as the lead singer and bassist for Israeli punk rock band Useless ID. He is also a solo artist in the indie/alternative rock scene. Yotam told stories about his songs, all performed in English.

Then it was Dan Toren's turn. The famous composer, writer and musician came out, approaching the edge of the stage, with only his acoustic guitar. The cheering audience immediately felt his incredible energy. During his hour-long show, Dan played most of his fans’ favorites.

Before closing the show, Yotam joined Dan on stage and together they played three more songs in English.

It was my privilege to work with them and I truly believe any audience will benefit greatly from the opportunity to see them perform live.

Sincerely,
Neta Shacham ' g._ k Sr. Adults Program Mana erg Israeli Cultural Connection
Oshman Family JCC, Palo Alto

מלך הפאנק
למחרת יצאנו לחלק האחרון של הטור, סן פרנסיסקו ו לוס אנג'לס.
ההופעה בסן פרנסיסקו האפורה הייתה במקום שנקרא 540 club והייתה מלאה אנשים ואנחנו היינו במיטבנו.
https://i0.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG-20180906-WA0013.jpg?w=660
היו בה יחסית הרבה ישראלים, שבאו לשמוע אותנו, הם נהנו מאד לדבריהם והזמינו אותנו לחזור בקרוב. במהלך היום נסענו לבקר בחברת התקליטים FAT RECORDS שיותם חתום בה, בלילה הלכנו לישון אצל Fat Mike חבר להקת NOFX האגדית. איש עשיר מאד מעסקי הפאנק רוק, וגם איש אקסצנטרי ביותר. לא אתאר כאן את הלילה אצלו, למרות שזה היה לילה קולנועי במיוחד, אבל נראה לי שהדברים שקורים אצל פאט מייק צריכים להישאר אצלו. אני רק יכול להגיד לכם שאגו כל כך גדול לא יצא לי פגוש בימי חיי, אבל מאחר וזה האיש שעומד להוציא האלבום הבא של יותם וג'וני, אני מעדיף לא לרדת לפרטים. רק אספר שפול, מנהל הבית, הכניס אותנו בלילה והוציא אותנו בבוקר ומסר לנו שמייק בטח יקום בצהריים ושאין טעם לחכות לו. חיפשתי לנו קפה טעים במרחק סביר ומצאתי קפה נהדר בתוך מכבסה בשרות עצמי. סאן פרנסיסקו הייתה אפורה כהרגלה בימי הקיץ ומיד אחרי הקפה המפתיע בטעמו נסענו חזרה לLA. געגועים גדולים ליעל הבת שלי, והרבה שיחות איתה בווטס אפ.

מסיבת סוף הטור

הגענו ישר למסיבת הפתעה שאנני אשתו של ג'וני אירגנה לחברה טובה שלה. המסיבה הייתה פרועה ונמשכה עמוק לתוך הלילה, בשלב מסוים יותם ואני שלפנו גיטרות ג'וני את הב'נגו וניגנו כמה שירים.
https://i0.wp.com/dantorenblog.com/wp-content/uploads/2018/09/IMG_4139.jpg?w=660
אנני וג'וני
למחרת המסיבה ג'וני הקליט את השיר שלי שכתבתי לאיתי בן שלי. ההקלטה נעשתה בכיף פשוט מתוך רצון טוב. יותם ניגן כלי הקשה, ג'וני בנג'ו ואני שרתי וניגנתי אקוסטית.
https://soundcloud.com/dan-toren/my-son
אחה"צ ניגנו בבר מלא חברים כולל את השיר המוקלט החדש, זאת הייתה ההופעה האחרונה שלנו בטור. למחרת אכלנו ראמן טבעוני גדול עם ג'וני, בזמן שדיברתי ארוכות עם אנני יותם וג'וני המשיכו להקליט. התחלנו במסע הארוך חזרה הביתה. אני עוד לא יודע איך לעכל את כל מה שקרה לי שם אבל היה חשוב לי להוריד את הזיכרונות האלו לדף, לעשות בהם מעין סדר ראשוני ולזכור שחלום שחלמתי שנים ארוכות הפך למציאות. יותם ואמיר מדברים איתי על טור נוסף במרץ 2019 בחוף המזרחי ויתכן בהחלט שזאת התחלה של משהו חדש בחיי. בינתיים יותם הנווד האמיתי, הספיק לטוס לטור כפול ברוסיה, להיעצר בשדה התעופה ל 17 שעות בגלל טעות של רישום ברכון ביציאה מבלרוס לפני שנה וחצי ולהמשיך משם לאיטליה.
אם אתם רוצים לקרוא את הסיפור על המעצר המוזר הזה אפשר כאן
המעצר של יותם ברוסיה

ראיון עם יותם בן חורין באמצע הטור חוף המערבי

יצאתי עם יותם לטור של שבועיים מלס וגאס עד פורטלנד וחזרה , 11 הופעות ורק אחת מהן לקהל ישראלי(הערב באפלו אלטו) בהופעות לקהל האמריקאי אני פותח לו בחמישה שירים ו מצטרף אליו לחמישה בסוף ההופעה, זאת חוויה שאני עוד לא מעכל, חלום של שנים שפוגש מציאות אלטרנטיבית של אנשים כמונו חולי מוזיקה שבאים להפועות ומפרגנים ומחבקים ומתרגשים
אנשים נהדרים בכל מקום . ישנים מעט נוהגים הרבה צוחקים מלא ,אני עוד לא בטוח שאני מקיף את גוגל החוויה הזאת. אז בסיאטל אתמול ישבנו במטבח של הבחורה ששמרנו לה על החתול ליומיים לדבר
ראיון עם יותם

עמיר לב *חשמל מהשמש*עמיר לב*חשמל מהשמש*עמיר לב*חשמל

עמיר לב מוציא את האלבום התשיעי שלו 'חשמל מהשמש' ספוילר *** האלבום נפלא. אנחנו חברים כבר למעלה מעשור, הלכתי להופעה שמעתי את האלבום כמה פעמים וצלצלתי לעמיר

הנה השיחה –

https://soundcloud.com/dan-toren/amir-lev

אני באופן אישי רוצה שתלכו להופעה שלו, כדאי לכם מאוד

עמיר לב -גיטרה, שירה / נווה קורן – תופים / נתן זהר – עוּד / היתאם בשארה – כלי הקשה / סאונד:שלומי גוילי

צילום: תומר גילת    

 

מופעים במופע חגיגי לכבוד צאת האלבום בבארבי תל אביב ב 30.6 כרטיסים https://www.barby.co.il/showcat.aspx?id2=2067

הפייסבוק הרשמי של עמיר https://www.facebook.com/amirlevofficial/

 

צילום: יואב רודה

 

לכתוב שירים

הייתי כבן 14 כשהתחלתי לכתוב שירים ללא לחן. שנתיים אחר כך הוצאתי ספר שירים ראשון עם שלשה חברים, בשם 'ארבעה אגני חמצון'. הספר זכה לביקורות טובות, ואני לא הפסקתי לכתוב מאז. במקביל, התחלתי לנגן בגיטרה ולהקשיב באדיקות למוזיקה חדשה של שנות ה-60-70:  ביטלס, מתי כספי, פינק פלויד, להקת תמוז, אריק איינשטיין, האבנים המתגלגלות, שלמה גרוניך ועוד. האזנה לתקליטים, תוך כדי קריאת המילים על גב העטיפה, הביאה אותי בסופו של דבר לנסיונות ראשונים של כתיבת שירים והלחנתם.

הנסיון המקצועי הראשון שלי בתחום המוזיקה היה  בעת שירותי הצבאי. הופעתי כשחקן בתיאטרון צה"ל.  לפני ההצגה שבה השתתפתי הופיעה זמרת צעירה בשם שרון ליפשיץ. שרון שרה שירים מוכרים לחיילים, אבל מאחורי הקלעים השמיעה לי את השירים, שבסופו של דבר הפכו לאלבומה הראשון המצליח  – 'קולנוע'. תוך כדי נסיעות משותפות להופעות כתבתי את המילים עבור שישה משירי האלבום, שהידועים מביניהם הפכו ללהיטי-עד: 'קולנוע' ו'גידי'. בלהקה של שרון ניגן קלידן צעיר בשם רמי קלינשטיין. ההכרות איתו הניבה שני שירים מצליחים מאוד מאלבומו הראשון, שלהם כתבתי את המילים: 'את שרה ברדיו' ו'ביום של הפצצה'.

הצלחת האלבומים של ליפשיץ וקלינשטיין הציפה אותי בהצעות לכתוב לטובי הזמרים בארץ בימים ההם של ראשית שנות השמונים, אבל אני הרגשתי שאני לא יכול להפוך את עצמי לעט להשכיר וסירבתי לכל ההצעות ההן. אחרי שלוש שנים של משחק בתיאטרון הבימה  ובבית לסין והשתתפות במספר סרטים, הלכתי ב-1984  ללמוד משחק בסטודיו של ניסן נתיב. צעד, שהביא אותי בסופו של דבר להיות מה שאני היום – זמר-יוצר, שכותב שירים עם אמנים אחרים, ולימים גם מורה לכתיבת שירים.

בבית הספר למשחק התחברתי עם יוסף אל דרור, שולי רנד, ושמוליק לוי, ויחד איתם התחלתי לכתוב שירים, שבסופו של דבר הפכו להיות אלבומי הראשון, כשהמפורסם שבהם, 'לבן על לבן', הפך לשיר שאני שר ומנגן לבקשת הקהל מאז ועד יום. נדמה לי שכבר מהאלבום הראשון החיבור בין היכולת שלי כשחקן והיכולת  כזמר מבצע, באו לידי ביטוי. למעשה גיליתי, שהתשוקה הגדולה ביותר שלי באמנות, היא כניסה לדמות וגילומה, במילים ובמנגינה. המשכתי ללמוד מוזיקה אצל מורים פרטיים, והקמתי את להקתי הראשונה, 'שונרא'. הבנתי אז, שאם אני רוצה להתקדם בתחום המוזיקה, עלי לוותר לחלוטין על תחום המשחק. במשך תשע שנים סירבתי להצעות משחק שונות, והתרכזתי במוזיקה, כשאני  מתחבר אל פורטיס וסחרוף שחזרו אז, בסוף שנות השמונים,  מאירופה לארץ.  עד שבשנת 1991, באלבום הסולו השני של ברי סחרוף, "סימנים של חולשה",  מצאתי את עצמי מלמד אותו לכתוב מילים לשירים של עצמו, וכותב אתו חמישה משירי האלבום המוערך שלו,  כפי שסחרוף עצמו מעיד בסדרה 'האלבומים' בהנחיית יואב קוטנר, בפרק שמוקדש ל"סימנים של חולשה".

נקודת ציון זו פתחה לי את הדלת להתחיל לכתוב שירים עם אמנים חברים נוספים מעולם הרוק, איתם מצאתי שפה משותפת,  ביניהם אסף אמדורסקי ומאור כהן, שאיתו הקמתי בשנת 1995 את להקת הרוק המצליחה שלנו 'הזבובים". החיבור עם מאור, שגם הוא שחקן ומוזיקאי, חיזק אצלי את הביטחון שאני יכול למזג את שני הכישרונות של המשחק והמוזיקה, ובהדרגה חזרתי לשחק והמשכתי לכתוב עם יוצרים אחרים. הרגשתי שהעבודה שאני עובד בשיתוף פעולה עם אמנים יוצרים אחרים מוציאה ממני יצירות טובות יותר. וכך הלך והתחזק הקשר שלי עם כותב נוסף, מאיר גולדברג, שלימים הפך לשותפי להוראת כתיבת שירים. בימים אלה חגגנו עשר שנים לסדנת הכתיבה המשותפת שלנו  – 'סלון הפזמון'. בסדנה שלנו עברו מאות כותבים, וזמרים יוצרים ביניהם קורין אלאל, דנה ברגר, דודי לוי, אניה בוקשטיין – שאת כל שירי אלבומה הראשון כתבה בסדנה שלנו – אביגיל קובארי, איתי פרל, אביגיל רוז, אמיר ברנט, סהר ליבן, ועוד רבים וטובים.

תוך כדי עבודה על המוזיקה שלי ושל אמנים אחרים, מצאתי את עצמי משלב את הידע שלי בתיאטרון, במוזיקה, ובאמנות הבמה בכלל – ביעוץ אמנותי בהפקות מוזיקה בעלות היקף רחב. היכולת לראות את התמונה הגדולה, הביאה אותי לעבוד עם להקת 'משינה' על הקאמבק המוצלח שלה בשנת 2000, ואח"כ במופע של האלבום 'בתשובה'. מאוחר יותר עשיתי את הייעוץ האמנותי למופע המצליח של יהודית רביץ 'באה מאהבה  2009',  למופע קיסריה של ברי סחרוף  ב- 2010, ולמופע הגדול של דיויד ברוזה, 'האישה שאיתי -2011 '.

בשנים האחרונות, דרך עבודתי בבית ספר רימון, ותוך שאני מוצא סיפוק רב ביכולת שלי ללמד אנשים לבטא את עצמם בשירים, הבנתי שיכולת זו יש בה גם מן העזרה הנפשית, והתחלתי לעבוד עם  אנשים בעלי קשיי למידה וקשיים נפשיים. הגעתי להישגים גדולים בעמותת 'עמיתים' בעבודה עם פגועי נפש, ובתיכון 'רוטברג' ברמה"ש בעבודה עם כיתה מיוחדת של קשיי למידה. כתיבת שירים היא אכן כלי חזק לעזרה נפשית. בנוסף אני ממשיך ללמד כתיבת שירים בבית ספר 'רימון' ובבצלאל במסלול הרב מחלקתי, שם אני מלמד כבר 13 שנים.

כל זאת לא היה יכול להתקיים אלמלא הייתי ממשיך להקליט ולהופיע. כפי שכתוב באתר שלי dantoren.com, אני מקליט ומופיע ברציפות משנת 1987. הקשר הישיר עם הקהל, המגע האנושי, היכולת לספר את הסיפור  שלי לקהל  שמקשיב לי בזמן אמת, הם הדלק האמיתי ליצירה שלי.

בימים אלה אני ממשיך להופיע בהופעת סולו שלי. רק בחודש האחרון הופעתי בצפון הארץ, בתל אביב, בקיבוצים ובדרום הארץ בפני חיילים, פצועים ומשפחותיהם. בקרוב יוצא אלבום ראשון של להקתי החדשה, 'לואי מרשל',  בה שותפים יובל מנדלסון, שכתב איתי את כל שירי האלבום, וחבריי הוותיקים – יובל שפריר, עופר קורן, ורועי הדס. האלבום הופק בעזרת מימון המונים, ויקרא 'כל הסימנים מראים'.

 

וכל הדרך שר שירים- ספר שירים במתנה

 

לפני כך וכך שנים הוצאתי ספר של המילים של השירים שלי שהולחנו עד לאותו זמן

אני מציע לכם אותו בעותק דיגטלי בחינם ללא התחיבות וללא בלה בלה

אם בא לכן.כם להלחין מחדש תרגישו חופשי

דן תורן- וכל הדרך שר שירים

הספר להורדה:  כל הדרך

תהנו, דן.

מה חדש בדן תורן.קום

אז ככה, האלבום דיבור בציבור שהוא פרויקט פתוח מיוחד שהקלטתי בשנת 2012, עלה לאתר וניתן להקשיב לו להוריד אותו ואף לשתתף בו

https://www.dantoren.com/he/music/dibur

עלה לאלבומים  פרויקט מיוחד שהקלטתי ב2012 במסגרת קול שני וחמישי

https://www.dantoren.com/he/music/178

סלון הפזמון של מאיר גולדברג ושלי עובר שינויים אנחנו מתרגשים מאד לקראת מרתון הכתיבה הראשון שלנו, הפרטים כאן

https://www.dantoren.com/he/home#!salonhapizmon

וחוץ מזה המוסך פתוח גם בשבת ובערבי חג

https://www.dantoren.com/he/home#!garage

שבוע טוב

דנ

לפעמים לפני החג

לפעמים לפני החג

כל נקודות הזמן נאספות לאחד

הבוקר ההוא שחתכנו לים

שרנו קרוסבי סטילס נש ובעיקר יאנג

 

הגענו למכולת בציר הצפוני

מתחת לאוררה בוראליס וקנינו

מיץ תפוזים ששכב ליד טבעי

אפשר היה לחתוך את המתח בינינו

 

בסכין נושקת סכין

עשן כחול מיתמר במטבח

תרמיז

תרמיזי בננה מכוכב מרוחק

 

ואז בקולנוע תכלת

לשמוע שוב שאין לבחור כמוני

מה לחפש בקהלת

פרסומת לסכין של מאיר אדוני

 

עוד  פעם במורד בן יהודה מול שצ'ופק

מישהו כתב העבודה משחררת

מתי למדנו להגיד על מה שלא הולך פאק

אוף את אומרת מתי כבר יתחיל הסרט

איתי פרל מלון ערבה ראיון עם אחי

צילום: אוהד רומנו

איתי  ואני מכירים דרך דנה ברגר, איתי הפיק ב2012 את האלבום שלי קפטן דנימו ונערי הסיפון הלו הם, הוא והדר שכטר.  אם אתם רוצי םלדעת האלבום ההוא ומה עשינו יש דרך, סרט ווידאו של כרבע שעה מספר את הסיפור שלנו מאז, כאן

אבל הפעם אנחנו כאן בעניין שלו, אז בואו נתחיל.

היי איתי אז ככה שמעתי את האלבום החדש רק פעם אחת עד עכשיו וישר התאהבתי בכמה שירים-אפשר לשאול אותך כמה שאלות?

-היי היי קפטן , בטח

איזה אלבום זה שלך?
-חמישי (!!!!!)אבל גם תלוי איך סופרים… "בנות" (2005), "מים מתחת לגשר" (2008),היה את האלבום עם דנה ברגר "הנה באתי הביתה" (2010) שאת רובו כתבתי ושרתי ועיבדתי אז אני מחשיב אותו בספירה.
ואז "מסע בלוז" (2012)
ואם פותחים את זה אז אני מכניס את "קפטן דנימו ונערי הסיפון" (2012) שעשינו יחד – אתה (דן תורן) והדר שכטר ואני,
ואת "העיקר זה המוסיקה" (2013) אלבום הופעה חיה של יוני רכטר שאני משתתף בו, האוסף הבארשבעי "08" (2015)
 ויש עוד כל מיני אלבומים שהייתי מעורב בהם בשנים האחרונות כמפיק/נגן/כותב/יועץ שנכנסים אצלי לקורות החיים המוסיקליים.
אתה מתעסק בשירים שלך הרבה ברגשות…  זה משהו שתפוס הרבה מקום בחיים שלך?
-מכיוון שידוע שאין לי מוח (מכיר תופעת בריחת המוחות ? אז זה עליי) אז יוצא שהיצר מביא ליצירה.
וככל שאתה בתוך חיים של יצירה אתה קשוב יותר ליצרים ולרגש אז כן זה מעסיק אותך הרבה לטוב ולרע.
בינתיים שמעתי שוב…
ואני מתאהב באלבום
כיף לשמוע
בתור כלכלן או מוזיקאי מה ההבדל בין כסף גדול לכסף קטן
 –בתור ארכיאולוג של התת מודע וחקלאי של חלומות בהקיץ –כסף קטן זה משהו שבזבזת בלי       לחשוב.וכסף גדול זה משהו שאף פעם לא יהיה לך.
 מה הנשק הסודי שלך? ומה בשיר?
-הנשק בשיר הוא תיאור מקרה של נשיקה שנאלצה להישמר בסוד למשך תקופה 
כדי לא לחשוף את שמות המתנשקים מחשש להתנקשות.
יש בשירים בחורה או בחורות אתה פונה אליה או אליהן לפעמים בגוף שני ולפעמים בגוף שלישי מספר לנו עליכם מי זאת? מי אלה? עד כמה אתה נאמן לאמת? למה אתה כן נאמן?
-אני נאמן לאמת כפי שהיא משתקפת דרך התודעה המתעתעת. נאמן למציאות שלפעמים עולה על כל דמיון (ולפעמים המציאות של היום אינה אלא פרי הדמיון של אתמול)
אני נאמן לאמת בזמן אמת – כלומר האמת הנתונה לפרשנות הטריה של הרגע הזה.
נאמן לאמת המתגלה לי עכשיו.
ולזו שאני לא מגלה עדיין.
בברכה האקו לוגית יש הרבה משחקי מילים משובחים
אבל זה נמצא בכל האלבום כמה עבדת על המילים באלבום ואיך?
-יש שירים באלבום שהעבודה עליהם נמשכה כמה שנים.
לאחרונה אני כותב לאט וממשיך לכתוב את השיר ולשכתב עד לרגע האחרון לפני ההקלטה
ורגע לפני ששולחים את האלבום למאסטרינג אני עוד נכנס ומשנה מילה כי לפעמים הכל
מאבד צורה ומשפטים מתערבבים, זה יכול להתחיל ממשחק מילים או רצף תודעה ורק שנים אחר כך בנסיעה באוטו
עולה לי משפט ואני מבין שזו התחלה או המשך של שיר, קצה של חוט. ולפעמים רק אחרי תקופה אתה מבין
על מה השיר הזה בעצם ואז לפעמים יש רצון להוסיף משהו או למחוק את המיותר.
אני עובד על זה כל הזמן וגם כשאני לא חושב על זה ועסוק במשהו אחר, זה שם באיזה חלק בראש מחכה להפעלה.
איזה חלק אתה הכי אוהב לכתוב להלחין להקליט להופיע, למה?
-קשה לומר. בכל אחד מהשלבים יש טוב ויש קושי.
העבודה על האלבום האחרון טלטלה אותי ברכבת הרים של פחד ואופוריה
מהכתיבה להקלטות ולהופעות ולקחתי את זה קצת קשה הפעם. לא ברור לי למה.
אני עדיין חושב שלהיות מוזיקאי זה המקצוע הטוב בעולם (בשבילי)
ואני חושב להמשיך עם זה
מה יהיה בהופעות?
-אווירה של בורדל, חגיגת בלוז
הרכב גדול ומפואר של 8 נגני על ואני ואורחים
בהפקה מוסיקלית של נדב אזולאי (שגם הפיק את האלבום)
תופים – מתן אפרת, בס – גיל נמט, חשמלית – נדב אזולאי, קלידים – דודו חמד
סקסופון – גל דהן, טרומבון – יאיר סלוצקי,טרומבון – ירון אוזנה, חצוצרה – ארתור קרסנובייב.

27/3/18 – היכל התרבות ת"א – אורח : יוני רכטר >> https://goo.gl/tbW7bZ

27/4/18 – אולם מופעים קיבוץ כברי- אורח : אריק ברמן >>https://goo.gl/pEZkRJ

24/5/18 – צוללת צהובה י"ם – אורחת : תמר אייזנמן >> https://goo.gl/CCUiQU

אני בפייסבוק – https://www.facebook.com/Itaypearl/

אוהב אותך איתי