מה חדש בדן תורן.קום

אז ככה, האלבום דיבור בציבור שהוא פרויקט פתוח מיוחד שהקלטתי בשנת 2012, עלה לאתר וניתן להקשיב לו להוריד אותו ואף לשתתף בו

https://www.dantoren.com/he/music/dibur

עלה לאלבומים  פרויקט מיוחד שהקלטתי ב2012 במסגרת קול שני וחמישי

https://www.dantoren.com/he/music/178

סלון הפזמון של מאיר גולדברג ושלי עובר שינויים אנחנו מתרגשים מאד לקראת מרתון הכתיבה הראשון שלנו, הפרטים כאן

https://www.dantoren.com/he/home#!salonhapizmon

וחוץ מזה המוסך פתוח גם בשבת ובערבי חג

https://www.dantoren.com/he/home#!garage

שבוע טוב

דנ

רואים שלא רואים #19

אי שם בשנת 2000 ברי התחיל לעבוד על האחר, אלבום שהייתה לי הזכות לקחת בו חלק, אלבום שבא להגיד את המובן מאילו בשירים. הידיעה שהאחר הוא אתה שאין באמת הבדל ביננו לבינם יהיו אשר יהיו תהיינה אשר תהיינה. אחד השירים באלבום נקרא רואים שלא רואים ככה הוא נשמע באלבום  https://www.youtube.com/watch?v=iWH1AoSlhdM

ברי הוא אולי לא היוצר היחיד שעובד על אלבום במקביל, בית, כתיבה הקלטה, התחלות המשכים תיקונים החלפות של חלקים, אבל הוא היחיד שאני תמיד מרגיש שהוא יודע לאן הולכים גם אם אין מילים לתאר את המקום הזה, גם אם זאת רק הרגשה, כולנו הולכים איתו למסע הזה כי לא משנה מה תהיה התוצאה, הדרך פאקינג שווה את זה.

אז ככה, רואים שלא רואים לא רצה להסתיים על הנייר, במחשב ובענן יש לי 17-18 גרסאות שונות של הטקסט. בכמה מהם יש 8 בתים. ( אשים את האחת הגרסאות הארוכות בסוף הקטע).יום אחד על הספה של מומו (אורי ברק) באולפן ברי לוקח מיקרופון שמומו מושיט לו  ובאוויר בעוד הסרט רץ והכפתור לחוץ על אדום הוא מקצר את כל הטקסט, שכל אותם חדשים הוא קורא לו שיר ראפ, שצריכות להיות בו הרבה מילים, לשני בתים. מומו מריץ את הסרט אחורה אנחנו מקשיבים ועם ארבע ידיים ושני עטים עורכים את כל הטקסט שהיה לנו לשני הבתים שאתם שומעים. זה לא שיר של הופעות זה לא שיר של המונים ולכן גם פחות מוכר. זה שיר על תופעה שלא עברה מן העולם עד היום, וייקח זמן עד שמשהו בעניין זה ישתנה. אנחנו צורכים  את הכאב של אחרים כדי לא להרגיש את הכאב של עצמנו והחזקים כלומר האנשים עם הכוח והכסף מנצלים את זה כדי לשסות אותנו בקבוצות  אחרות של בני מיננו. זה אולי עלוב כתופעה אבל אנושי כמו לנשום ואני חושש שהדהרה העיוורת שלנו לתוך צינורות הניאון של האינטרנט על כל גווניה לא מקצרת את הדרך שעלינו לעבור כדי לראות שהאחר הוא אתה הוא אני הוא היא הם, זה הכל אותו דבר.

 

 

רואים שלא רואים #גרסה 9

רואים שלא  שרואים

ואלו הימים

לילות של שימורים

עוברים בלי להשאיר עקבות וסימנים

 

רואים שלא רואים

האישונים מורחבים

קונים בייסורים מוכרים בייסורים

דברים שלא ממש צריכים

רצים ורוצים

להגיע לפני שיוצאים

לדעת בלי להבין

להתפלל בלי להאמין

 

עולים כאילו עולים

ואז פתום נופלים

נופלים אל המקום

והמקום נעול המפתחות בפנים

 

באלו הכלים

עולים הניגונים

לשומר האמונים שסובל את הדברים

הכי הכי יפים

רואים שלא רואים

חזרתי ואמרתי לך אבל את החזרת

לי ישר בפנים

 

אשרי המאמין

נבואה היא לשוטים

בכל זאת הם חוזרים

ימים נהדרים עם שמש במרומים

איש תחת גפנו

חוזרים לעולמים

 

ללא געגועים

לטעם החיים

ללא המנצחים

ובלי המפסידים

 

קשה להאמין כאילו כבר יודעים

רצים ומסתכלים החוצה רואים מה שרואים.

 

עץ הדעת תפוחים עם רעל

ונסיכה שמנשקת צפרדע

איש הפח, אריה, דחליל ביחד

אבנים, צהובות הן לרגליך

סוכריות וממתקים בשפע

ודג זהב מדבר פתאום אליך

זיכרונות צפים בדרך קבע

מנגינה שמלווה את צעדיך

 

 

 

צליל האזעקה

קמתי הבוקר אחרי שבלילה ירדנו כל השכנים למדרגות

 הילדים ואני הלומי שינה, לתוך פוסט טראומה שכבר הכרנו מהפעם הקודמת

ואז נזכרתי שכתבתי על זה משהו אז ב2014 כהייתי בלואי מרשל ( הלהקה) ובארץ השתוללה מלחמה

הנה הטקסט מהימים ההם

 

צליל האזעקה חרט עמוק בנשמות הילדים

הם שומעים אותה עדיין בכל מנוע אופנוע

בכל אוטובוס עובר

בכל ידיעה בynet

בכל מבט מבוהל של אמא

הם זוכרים את זה בגוף

ואנחנו מה עושים, להשקיט  ת'מהומה ?

מתכננים את המלחמה הבאה

 

מתמכרים לכאב

נסחפים בסופה האלקטרונית הגדולה

הכל עובר, נשטף בפיד

כאילו אין יותר מה להפסיד

המינון עולה

רודף אחרי הסימפטומים

הצלילים מתפרקים לאטומים

מי זוכר מי סופר

מתי זה היה כששרון עלה

על אל-עקצה?

צלמת מלחמות יפה

רצה רצה רצה

 

בכל רגע נתון יש מי שמנסה

להדליק את האש

שמעולם לא כבתה

התסכול של אחד

הוא כאב האחר

והכאב אף פעם לא עובר

שיחה עם ג'נגו יום לפני או אחרי הופעת ההשקה לאלבום החדש!

-ג'נגו מה שלומך? כמו שאמרתי לך אני אשמח לראיין אותך. לבלוג שלי לקראת הופעת הבכורה בבארבי לכבוד התקליט החדש שלך, סבבה?

כן דנוך

-רגע מתי ההופעה?

אתמול בבארבי

 

-מה?אתה מתרגש?-

אני בריגושים מטורפים, לנגן שירים חדשים עם להקה כזאת מטורפת וכל זה בזמן שההקלטות הסתיימו וכל תהליך הכנת התקליט ליציאה וההופעה ועוד בבארבי

 

-רגע.. אלו שאלות שאלתי לפני ההופעה בבארבי שהייתה כאמור אתמול, אבל מסיבות שונות אי אפשר היה לפרסם את הראיון הזה לפני ההופעה אבל גם עכשיו זה טוב.

ספוילר – היה מדהים, נהנתי בטירוף, ולא רק אני, הבארבי היה מלא אנשים מהשבט של הרוק אנד רול וזה

היה מלא רגש וזיכרונות של אהבה ותקווה לעוד מזה.

ג'נגו עם עוד שישה נגנים מדהים שרפו את הבארבי, ככה שיכולתי לדמיין שזה קורה לו כל רגע בחייו, ואני יודע שזה לא קורה כל יום ואולי בגלל זה אני מרוגש עוד יותר.

אז אני אשאל כמה שאלות ואם יהיה לנו מזל ג'נגו יתן עוד הופעה כזו ואתם ואני ניפגש שם.

 

-רגע איזה תקליט שלך זה?-

זה תקליט מספר 8 שלי , 6 תקליט שירים ו 2 תקליטים אינסטרומנטליים

 

-אומרים עליך שיכולת לעשות יותר תקליטים, כמה אתה מרגיש ככה?

אני מרגיש שבין ״לב״ שיצא ב 2007 וב״בתוך רגע״ שיוצא השנה עברו 10 שנים שבהם הייתי צריך להוציא לפחות עוד 4 תקליטים

אבל אין דבר רע בחיים רק טוב

 

-וואלה, איזה תקליטים לא עשית?

רציתי לעשות עוד תקליט אינסטרומנטלי כדי להשלים את 3 התקליטים האינסטרומנטליים שתיכננתי מראש

וגם עוד כמה תקליטי שירים

1.אלקטרוני

2. ברומנית

3. ועולם

 

 

 

-מותר לשאול למה לא עשית אותם?-

לא עשיתי אותם כי נירדמתי ,כי פחדתי ,כי נמאס לי מהמאבק

עכשיו התעוררתי ,אני מסתכל לפחד בפנים וחזרתי להאבק

 

-תודה והאם מותר לשאול בעניין יותר אישי, מותר לשאול איפה אתה והמשפחה שלך גרים?

אני והמשפחה שלי גרים בעיר האורות (גבעתיים)

לי ולעינב יש 3 ילדים ,עמית בת 12 ,עומר בן 8 ובילי (קורגן) הכלבה בת 4

 

-ספר עליהם קצת, רק אם מותר ואם בא לך

אני ועינב ביחד קרוב ל 20 שנה והיא מושלמת וגם משתתפת בקליפ לסינגל הראשון ״בלי כוונה״

 

-תודה, בוא נדבר קצת על איתן(רז) , איך נוצר הקשר איתו?

את איתן אני מכיר הרבה שנים, הוא מתופף בכיר ויצא לי לנגן איתו בתקופה שהייתי מנגן עם עברי לידר

ותמיד היה בינינו משהו מיוחד ואהבנו אחד את השני

הרבה זמן הוא אמר לי שאנחנו חייבים לעשות תקליט ביחד

אבל הביטחון שלי לא היה בשיאו ולא רציתי

עד שנמאס לי מעצמי, נפגשנו ומאז עברנו חויה מטורפת של הקלטות ,שיחות וכתיבה משותפת שהתנקזה לתוך התקליט הזה ששנינו מאוד אוהבים

 

-יש לי שאלה קצת מתבקשת מאליה, אבל זה מסקרן בכל זאת, במה התקליט הזה שונה מהקודם?

ב״לב״ התקליט הקודם חשבתי על איך להנגיש את השירים שלי ליותר אנשים בדיעבד זאת היתה מחשבה מצחיקה

למרות שאני מאוד אוהב את התקליט ואפילו שיר הנושא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהכנס לפייליסט לילה של גלגלצ

בתקליט הזה הקוים המנחים היו –,אנרגיה גבוהה ואוירה חותכת

 

-אחלה! מה הולך לקרות בהופעה

אחרי שנים של נגינה בשלישיות איתן אמר לי ״בוא נעשה הופעה עם מלא נגנים״

אירגנו להקה של 7 אנשים ,2 מתופפים ,3 גיטריסטים ,בס וקלידים

איתן רוצה עוד אבל קשה לקבוע חזרות לכל כך הרבה אנשים

אנחנו ננגן 7 שירים מתוך 9 השירים של התקליט החדש ועוד מלא שירים ישנים (מיטב הלהיטים) לפנינו ינגנו trust a lady

ואני מקווה שהרבה אנשים יעלו לבמה לרקוד איתנו

 

-בהצלחה תנו בראש אני אהיה שם. לסיום, אתה תמיד שומע מוזיקה חדשה אפשר לקבל טיפ על שלשה דברים שאתה מקשיב לאחרונה באפל מיוזיק?

לתת 3 תקליטים מכל התקליטים שאני שומע זה דבר קשה מאוד אבל אני אנסה לתת 3 תקליטים מעניינים לדעתי מ 2017

 

1. The Cribs- 24-7 Rock Star Shit

 

Dälek – Endangered Philosophies .2

 

3. oh sees -Orc

 

תודן מלך!! ג'נגו תעשה לי תקליט!!!

 

ד. ת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ספר שירים שלי שהולחנו שהוצאתי לפני כעשור

וכל הדרך שר שירים

דן תורן

 

 

 

הופק עבור:

 

פה גדול הפקות

 

 

 

 

 

כל הזכיות שמורות © & (P)

 

להתקשרות: dan.toren@gmail.com

 

www.dantoren.com

 

 

 

 

 

 

 

בתים בתים

 

 

 

אין הכרח להגיע

 

אין אונס לראות

 

לא חובה לשמוע

 

לא צריך לבכות

 

 

 

בתים בתים בתים בתים

 

ערים ערים למגורים

 

בנות בנים גרות גרים

 

בחדרים חורים הורים

 

 

 

אין טיפש כמוני

 

אין שוטה אוויל

 

משחית זמנו לזבל

 

baby & זרקי לי חבל

 

It's die or kill

 

 

 

בתים בתים בתים בתים

 

ערים ערים למגורים

 

בנות בנים גרות גרים

 

בחדרים חורים הורים

 

 

 

מה שיהיה היה

 

אין מוסר בחוק

 

המלך יחזיק שניה

 

גם אותך, גם אותך נזרוק

 

 

 

בתים בתים בתים בתים

 

ערים ערים למגורים

 

בנות בנים גרות גרים

 

בחדרים חורים הורים

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1991

 

מתוך " חופשה בעליי" – דן תורן

 

קיצור תולדות הילדות

 

 

 

בסנדלי אילת ידיים בכיסים

 

חולמים, חולמים אבל עוד לא עושים

 

היינו הולכים לטייל על צלע ההר

 

מחכים שהיום יהפוך למחר

 

 

 

אופניים ישנים ושעון צלילה

 

מחכים כל השבוע לאיזו מסיבה

 

נפגשים מתרגשים גונבים מבטים

 

אבל ברוב המקרים סתם מתביישים

 

 

 

קיצור תולדות הילדות

 

מסתורי האוכל הכחול

 

רגעים שהשארתי בגן הנשיקות

 

 

 

(איפה השארתי את האלבום של ה- Doors

 

ואת התמונה שמסתירה יותר משהיא מגלה

 

לילה אחד נישקתי ילדה

 

ואני זוכר משם רק את הנשיקה)

 

 

 

כינרת, כינרת מה את אומרת

 

תגידי גברת, האם את זוכרת

 

שטים אל הירח בסירת משוטים

 

אומרים האהבה היא רק לשוטים

 

 

 

מילים: דן תורן 2003

 

לחן: שי להב 2003

 

מתוך "אדוני הממון"- שי להב

 

בך לא נוגע

 

 

 

יש דובים גדולים ביער

 

ופחד מורגש

 

ריקודים מול האש, יש

 

ינשופים ונחש

 

 

 

יש מפלצת בתוך הנהר

 

רעבה וערה

 

אבל החדר חמים ונעים

 

ואת ישנה

 

 

 

הבל פיך התמים

 

שקט ורוגע

 

שוב דבר לא מפחיד

 

בך לא נוגע

 

 

 

יש מלחמה באמצע אירופה

 

הימים שחורים

 

שיירה בורחת בלי בית

 

מפני הרעים

 

 

 

יש חיידק משוגע שפוגע

 

חסר הבחנה

 

אבל החדר חמים ונעים

 

ואת ישנה

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 2001

 

מתוך "געגוע"- יהודית רביץ

 

וגם "עוד סיבוב" , "מבריח מכס" – דן תורן

 

ילדת פעמון

 

 

 

שכבי לישון

 

ילדת פעמון

 

 

 

כבר זמן לשכוח

 

זמן לברוח

 

מהעולם החיצון

 

ממה שעתיד לקרות

 

ממה שיש עוד לראות

 

יש עוד הרבה הפתעות

 

בשנים הבאות

 

אז לכי לישון

 

 

 

ילדת פעמון

 

שכבי לישון

 

ילדת פעמון

 

 

 

אני אשמור את ניקיון חלומך

 

ותמיד אדאג לשלומך

 

אז קפלי את יומך

 

אל בין השמיכות,

 

פזרי מחשבות

 

פזרי שערך

 

האדום כרימון

 

ולכי לישון

 

 

 

ילדת פעמון

 

שכבי לישון

 

ילדת פעמון

 

 

 

יש עוד זמן בתוך השעון

 

כל דבר בזמן הנכון

 

יש צלילים בתוך הפעמון

 

המון, המון

 

אז לכי לישון…

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1990

 

מתוך "חופשה בעליי" – דן תורן

 

בובה מדברת אנגלית

 

 

 

היא יודעת כל כך הרבה פרטים

 

שלא נותנים תמונה

 

כמו כלום היא קוראת מסך מכ"מ

 

אבל שום דבר על עצמה

 

 

 

בשישים ושבע בזמן המלחמה

 

היא היתה בדיוק בת שבע

 

ואבא קנה לה ברבי במתנה

 

בובה מדברת אנגלית

 

Ho daddy, talk to me

 

Daddy do you love me

 

 

 

בממוצע כל בחורה שנייה

 

עברה ניסיון לאונס

 

לפחות בעיר

 

וכל גבר מזכיר לה

 

לפחות במשהו

 

את זה שדחף אותה לקיר

 

 

 

בשישים ושבע…

 

 

 

מחפשת מישהו שייתן לה משהו

 

שאפשר לקחת

 

"אם לא יקרה מחר דבר חדש

 

אני משתגעת"

 

 

 

בשישים ושבע…

 

 

 

(ראיתי סרט בטלוויזיה על

 

שחקנית שמתגרשת מבעלה השחקן.

 

היה להם כלב שקראו לו יאגו.

 

כשהיא הלכה, הכלב הלך איתה.

 

אני מקווה שאת הכלב שלנו

 

לא נצטרך להכריח להחליט.

 

דרך אגב יומולדת שמח,

 

יש לי מתנה בשבילך מתחת לשידה,

 

זה קצת גס…)

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1983

 

מתוך "לוחמה בשטח בנוי" – דן תורן

 

 

 

 

 

בת כמה שרון סטון

 

 

 

מעונן בבייג'ין

 

ובהונג-קונג יהיה נאה

 

לשרון סטון קשה ללכת לעשות קניות

 

והמנחה כל כך גאה

 

נראה שריצ'רד גיר עזב אותה

 

לטובת לוליטה דוידוביץ'

 

והגברים מצלצלים

 

רוצים לדעת על הסצנה בלי התחתונים

 

 

 

יום קר ברצועת הביטחון

 

ראיתי את הסרט "חמון חמון"

 

שביתה כזאת שביתה אחרת

 

בת כמה שרון סטון?

 

 

 

דר' אהרונוב המציא את מכונת הזמן

 

והוא טוען שאפשר להחזיר דברים אחורה

 

אני רק רוצה

 

להיות איתך על המיטה

 

ללחוש לך דברים על האוזן

 

לראות כשאת נהיית רטובה

 

 

 

לשר הביטחון יש סיוט כל לילה

 

הוא לא יודע איך או מה

 

אבל תמיד מתחילה מלחמה

 

ובינתיים מרדכי היהודי יושב בכלא

 

והוא דורש לאכול לחם בפסח

 

שמונה ימים שמונה לחמים

 

ומה הענייניים

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1996

 

מתוך "כלבי רוח" – דן תורן

 

פטרישיה סטארק

 

 

 

זה הסיפור של פטרישיה סטארק

 

שהיה לה מגע של קסם ושם חזק

 

פטרישיה עבדה בקפה האופנתי

 

והיה לה עגיל גבה ויופי אמיתי

 

 

 

פטרישיה סטארק הסיפור מוכר

 

התאהבה פתאום בגבר זר

 

שלקח אותה ברצינות וקנה לה טבעת

 

ובאופן כללי לא עשה לה רע

 

 

 

הו זה לא מוצדק

 

פטרישיה סטארק

 

הכל הולך חלק

 

רק לפטרישיה סטארק

 

וכאן אני נחנק על חבל דק

 

בלי פטרישיה סטארק

 

 

 

פטרישיה סטארק ביום בהיר

 

עברה לגור איתו מחוץ לעיר

 

חברים של פטרישיה

 

עדיין במרוץ

 

והיא החרישה

 

הו הו פטירישה

 

 

 

הו זה לא מוצדק

 

פטרישיה סטארק

 

הכל הולך חלק

 

רק לפטרישיה סטארק

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1998

 

 

 

ליקי

 

 

 

ליקי ארזה תיק גדול

 

בדלת היא אמרה

 

"אתה יכול

 

להמשיך לאונן

 

ממילא לא יצא ממך הרבה

 

אני עוברת למשה"

 

מישהו אמר שיפה ירקוני רוצה

 

להקליט שיר שלך

 

המנהל שלי אומר שזה מאד מומלץ

 

"תראה דן אני חושב שהם ימותו על זה בגלגל"צ"

 

 

 

אבל אנ'לא רוצה להתעשר

 

ובטח לא צריך להיזכר

 

אני בסה"כ רוצה להישאר בתמונה

 

ואם זה לא נוח לך אפשר לשנות תנוחה

 

 

 

ליקי אומרת שאני לא מתבגר

 

ואין לה כל פעם כוח ללכת למניאק אחר

 

הייתי מחלקת איתך את כל החיים

 

אבל אתה תמיד נמצא עם החברים

 

וכל פעם שאתה מתחיל להתעסק באומנות

 

האיש מהבנק מתקשר בעצבנות

 

 

 

אבל אנ'לא רוצה להתעשר…

 

 

 

בלילה כשיצאתי להוריד את הכלבלב

 

אנ'לא אומר שלא לקחתי אותך כמובן מאליו

 

ניסיתי להתחיל עם אחת, אמרתי " אהה… מה העניינים?"

 

והיא אמרה לי תשמע חבוב, יש לי חברה

 

עד שהספקתי להבין למה היא מתכוונת

 

פתאום הגיעה כוסית לא מובנת

 

הבנות התנשקו אח"כ התחבקו

 

אותי ואת הכלבלב שלי לגמרי שכחו

 

 

 

אבל אני לא רוצה להתעשר…

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1996

 

מתוך "כלבי רוח" – דן תורן

 

קולנוע

 

 

 

תן לי יד אני פוחדת

 

משם בא אחד עם כובע גרב

 

וזאת שיושבת ליד הדלת

 

נראית חשודה ומסוכנת

 

אתה, כן אתה תרים ידיים

 

ואת הבלונדינית עם העיניים –

 

איתי, אף מילה לא רוצה לשמוע

 

אני רק רוצה לתת ידיים בחושך.

 

 

 

לא לזוז או שהיא הולכת

 

אני מבקש מטוס וכסף וזמן

 

בלי חוכמות אני פוחדת

 

כי הוא משוגע ואין לו מה להפסיד

 

 

 

תן קריאה לאיש שלנו בסין

 

קוד עזרה ברדיו גמא "חמסין"

 

קרטה, אקדח וחרב – מושלם

 

עם מבט שכל אישה מבקשת.

 

 

 

אני אומרת

 

שזה כל כך פשוט

 

כשזה בסרט

 

אני אוהבת רק איתך לשבת

 

מול המסך הזה שבקולנוע

 

אני אוהבת ת'קולנוע.

 

 

 

ועכשיו כוכב הסרט משמאל

 

לא לנשום כי הוא הולך על גדול

 

בקפיצה הוא משתק את הרע

 

עוד מכה והוא נפצע, לא נורא

 

אין לו זמן כי הוא צריך להספיק

 

להציל את הבלונדינית ההיא

 

ועכשיו היא תתאהב בו כל כך

 

ואני אזיל דמעה כאן בחושך.

 

 

 

אני אומרת…

 

 

 

מילים: דן תורן 1982

 

לחן: שרון ליפשיץ 1982

 

מתוך "קולנוע"- שרון ליפשיץ

 

 

 

גידי

 

 

 

גידי אתה מתרחק ממני

 

מתפוגג ברקע, נעלם בשקע

 

אני לא יכולה להיות לבד

 

גידי אתה מתעלם ממני

 

נעלם באופק זה מחליש ת'דופק

 

המטוס ממריא אתה נראה בריא

 

מה יהיה הסוף?

 

 

 

אז תחבק אותי תראה אותי

 

רוצה לצרוח שלא תעיז לשכוח

 

שאני חושבת וחולמת רק אותך

 

 

 

גידי לא, תגידו לו

 

גידי אל תיסע מפה

 

 

 

גידי החתול מדבר עליך

 

ואותי שורט בחלב בועט

 

גם הוא כמוני לא אוהב לבד

 

גידי השכנים שואלים אותי

 

איפה הוא וסתם רק נו

 

מה מעציב אותי ומה יהיה איתי

 

אני רוצה אותך

 

 

 

אז תחבק אותי…

 

 

 

גידי אתה תשלם ביוקר

 

מסתובב בשטח עם פרצוף של פוקר

 

ואני לא ישנה כבר שבועות

 

גידי אתה עוד תבוא על ארבע

 

תיילל בחוץ כמו חתול לחוץ

 

אז תחליט עכשיו אתה הולך או שב

 

או שזה הסוף

 

 

 

מילים: דן תורן 1982

 

לחן: שרון ליפשיץ 1982

 

מתוך "קולנוע" – שרון ליפשיץ

 

וגם "מבריח מכס" – דן תורן

 

 

 

 

 

איפה הוא עכשיו

 

 

 

הטיח מתקלף על הקיר שאת נשענת

 

המסיבה הזאת נוסעת

 

רק את נשארת

 

 

 

פתאום הוא בא קרוב

 

ומודיע לך- הולכים

 

הוא מושך אותך משם

 

 

 

איפה הוא עכשיו מתוק ומתרגש

 

את זוכרת שאמרת

 

מה שעכשיו זה מה שיש

 

 

 

האוטו מזמזם אל תוך הערפל

 

מה שלא תגידי

 

זה בוער ומחשמל

 

 

 

ומה אתה אומר

 

שנגנוב ככר לחם

 

נאכל אותו לוהט

 

שתכאב לנו הבטן

 

 

 

איפה הוא עכשיו מתוק ומתרגש

 

את זוכרת שאמרת

 

מה שעכשיו זה מה שיש

 

 

 

מילים: דן תורן 1998

 

לחן: דנה ברגר 1998

 

מתוך " פשוט להיות" – דנה ברגר

 

וגם "עוד סיבוב" – דן תורן

 

העבד

 

 

 

הוא העבד לה היא השפחה שלו

 

זה טוב וזה רע זה רע וטוב

 

קיפלת מכנסיים, כביסה ביד

 

שישי צהריים לפני כניסת הים

 

זחלתי בשקט מעלה בן יהודה

 

לביתך הצנוע, קופסת גפרורים

 

אני במפתח לריח ספגטי

 

עם הרוטב ההוא שהבאת מפרובנס

 

כמה זה טוב לחלוץ אישיותי

 

וכמה נעים שאת איתי

 

 

 

הוא העבד לה היא השפחה שלו

 

 

 

החתול מיילל, היא רוצה תשומת לב

 

ושלי מתנפח עד כאב

 

"אני אומר לך אפשר להשתגע

 

מה שהולך שם בעזה, דרך אגב חסר קצת מלח"

 

לא מוריד את העיניים רואה אותך זזה (איך שהיא זזה)

 

ובערב נצא כל אחד לדרכו

 

את למלון, ואני כל שנייה אסתכל בשעון

 

מתי את חוזרת, ואיך היה?

 

נשאר עוד ספגטי אפשר עם חמאה

 

ואם כבר חמאה אז אולי נדלג על קפיצה למיטה

 

וליד החתול ממש בכניסה

 

את במגף הוא על האף

 

 

 

הוא העבד לה היא השפחה שלו

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1987

 

מתוך "נופל על ארבע" – שונרא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אם את הולכת

 

 

 

אם את הולכת אחר הצהרים

 

ופתאום נדמה לך שאת לא לבד

 

אולי זה בגלל שאני חושב עליך

 

ואני חושב עליך לא מעט

 

 

 

אם את קונה חולצה בסוהו או בצ'לסי

 

ולרגע נדמה לך שאת שומעת אותי

 

אולי זה בגלל שאני כאן ברוטשילד

 

לוחש אליך תחזרי

 

 

 

אז איך החיים

 

ואיך בינתיים

 

איזה עיתון את קוראת

 

עברו כבר שנתיים

 

איך הסרטים

 

על מה את חושבת

 

מה באופנה

 

את מי את אוהבת

 

 

 

אז תגידי לי ככה

 

ישר מהמותן

 

כשאת הולכת לישון, את בטח לא לבד

 

יש מי שלוחש לך oh my baby baby baby…

 

ואני חושב עליך כל הזמן

 

 

 

אז איך החיים….

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1994

 

מתוך "יורד נמוך" , "עוד סיבוב" – דן תורן

 

 

 

שיער קצר

 

 

 

בסוף היא הסתפרה קצר

 

ולי היה כבר מאוחר לומר

 

הרי שיער זה לא העיקר

 

 

 

אחרי שהסתפרה קצר

 

מצאה חבר טיפה מוזר

 

אחד חייכן ומסודר

 

ולי היה כבר מאוחר

 

 

 

חשבתי שתחזרי אלי

 

יפה ומפויסת

 

דמיינתי שאני שומע

 

איך שאת נכנסת

 

רציתי לטייל איתך

 

בסוף הקיץ על החוף

 

לתת ידיים

 

 

 

בסוף היא התחתנה מהר

 

התחתנה עם מישהו אחר

 

אולי לא הייתי מספיק חבר

 

הכל קרה מידי מהר

 

 

 

חשבתי שתחזרי אלי

 

יפה ומפויסת

 

דמיינתי שאני שומע

 

איך שאת נכנסת

 

רציתי לטייל איתך

 

בסוף הקיץ על החוף

 

לתת ידיים

 

 

 

בסוף היא הסתפרה קצר

 

ולי היה כבר מאוחר לומר

 

הרי שיער זה לא העיקר

 

אולי תבואי אלי מחר

 

נרד ביחד לכיכר

 

אולי תבואי אלי מחר

 

תבואי כבר

 

 

 

מילים: דן תורן 2003

 

לחן: פיטר רוט 2003

 

מתוך: "פיטר רוט" – פיטר רוט

 

טיפשות מלכה

 

 

 

זה מגיע אלי, זה חודר אלי

 

אחרי שיש לי כבר מחשב

 

אחרי שכבר נדמה לי שאני יודע

 

מה אני חושב

 

אני מתחיל לראות תמונה כוללת

 

של החיים שלי בתוך צוללת

 

ואיך הכל עובר בהודעה מוקלטת

 

והטיפשות מלכה

 

האטימות שולטת

 

זאת תהום ללא תחתית

 

דולפת וקרה

 

והשלטים אומרים עצור

 

רק בשפה זרה

 

לגמור, לגמור לסתום עוד חור

 

שיהיה כאן כמו עיר

 

ושיהיה כאילו סרט

 

והטיפשות מלכה

 

האטימות שולטת

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1991

 

מתוך "חופשה בעליי" – דן תורן

 

 

 

אלוהים

 

 

 

אנחנו כאן למטה חיים בתוך טירוף

 

פונים אל השמים מתוך מרוץ רדוף

 

רוצים לגעת בדקה של אושר

 

ומוכנים למכור אמת ויושר

 

אחד קורא בקול אחד כבר לא יכול

 

אחת שלא נרדמת אבל תמיד חולמת

 

שילדים קטנים רוצים לאמא

 

ואנשים גדולים רצים קדימה

 

אלוהים האם אתה שומע

 

 

 

אלוהים אמרו לי שהוא מת

 

אלוהים היכן ציפור התכלת

 

אלוהים כל כך קשה

 

 

 

מעל גלי הקסם נושאי דברך באים

 

נסה לשמור אותנו ממה שהם אומרים

 

מכאן הכל נראה כל כך רדוד

 

חיים חסרי תשובה בזמן מדוד

 

 

 

אלוהים האם אתה שומע

 

אלוהים אמרו לי שהוא מת

 

אלוהים היכן ציפור התכלת

 

 

 

אלוהים כל כך קשה להאמין

 

אלפי שנים עוברות כמו אלבום תמונות

 

האם אתה משגיח האם אתה רואה

 

חמור לבן עובר ללא משיח

 

מול עדר מטומטם ללא מרעה

 

 

 

אלוהים האם אתה שומע

 

אלוהים אמרו לי שהוא מת

 

אלוהים היכן ציפור התכלת

 

אלוהים כל כך קשה להאמין

 

 

 

מילים: דן תורן 1991

 

לחן : ברי סחרוף 1991

 

מתוך "חופשה בעליי" – דן תורן

 

 

 

 

 

תלחץ על הכפתור

 

 

 

שחיתי לבד באוקיינוס הארקטי

 

לעזאזל, דם אני ירקתי

 

אחרי צוללת בתוך לווין

 

תגיד לי כשהכל יהיה מוכן

 

 

 

תלחץ עליו כבר

 

בן אדם תלחץ

 

כפתור אחד ונגמר העולם

 

תלחץ עליו כבר

 

בן אדם תלחץ

 

כפתור אדום אחד

 

והעולם- בום טרח

 

 

 

ג'יימס בונד פרש

 

ובאטמן התעלף

 

שעון החול הולך ומתנדף

 

אני לבד עם אצבע בחומה

 

יושב חזק על פצצה חכמה

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1999

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביום של הפצצה

 

 

 

שב איתי על החלון

 

עזוב עכשיו את השעון

 

שקט למטה ברחוב

 

חבק אותי חזק וטוב

 

 

 

ככה היא רוצה ביום של הפצצה

 

 

 

בוא נצא מהארון

 

ליום אחד של תיאטרון

 

נשכב בריינס על הכביש

 

נשחק אישה ואיש

 

 

 

ככה היא רוצה ביום של הפצצה

 

 

 

נשען על מעקה הגג

 

מהצפון יורד ענן

 

היא צודקת כמובן

 

זה לא עוזר להיות מודאג

 

 

 

כן בטוח לא בטוח

 

אל תהיה כל כך מתוח

 

בוא נצא לגנוב אופנוע

 

נשרוף ביחד את המנוע

 

 

 

ככה היא רוצה ביום של הפצצה

 

 

 

שימטירו גופרית וערפל גועש

 

בוא איתי נרקוד אל האש

 

 

 

ביום ביום ביום של הפצצה

 

 

 

מילים: דן תורן

 

לחן: רמי קלינשטיין 1985

 

מתוך "ביום של הפצצה" – רמי קלינשטיין

 

 

 

 

 

בשבילי הצהריים

 

 

 

בשבילי הצהריים מטייל חסר כיוון

 

רוב הזמן נסחף בלי תוכן

 

מתנדנד על הסיפון

 

החיים עוברים בינתיים

 

בין שפל לגאות

 

ובקצות הציפורניים

 

נאחז במציאות.

 

מסביבי מראית עיניים

 

ופושעים חסרי בושה

 

ואני חסר שיניים

 

נפולת נמושה

 

אם הייתי יודע

 

מה באמת מתרחש כאן

 

אם היה לי ת'כוח

 

לקום עכשיו ולעזוב – בזמן

 

והנה האינדיאנים

 

משחיזים את קני הסוכר

 

והשריף העזתי

 

מחייך חיוך מוכר

 

ילד רץ בצד הדרך

 

וצועק לי לעצור

 

"רואים אותך הי מיסטר,

 

בבלון שלך יש חור"

 

מסביבי ריקוד הפחד

 

וים רגשי האשמה

 

זה אולי מקור הרעש

 

מהומה על לא לאומה

 

אם הייתי יודע

 

מה באמת מתרחש כאן

 

אם היה לי ת'כוח

 

לקום עכשיו ולעזוב – בזמן

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1990

 

מתוך "חופשה בעליי" – דן תורן

 

 

 

דודה גולדה

 

 

 

דודה גולדה את הכי גדולה

 

דודה גולדה רק את יכולה

 

רק את יכולה לתת לי להרגיש

 

להרגיש כמו חרא על הכביש

 

 

 

תני לי לקק

 

תני ללקק לך

 

את המגף את קצה האף

 

תני לי רק לחיות

 

לחיות כמו אידיוט

 

ולא למות, למות כאן בטעות

 

 

 

דודה גולדה מה אני עושה

 

מה אני עושה עם חור בחזה

 

דודה יקרה תני את הפקודה

 

את הפקודה לחזור בחזרה

 

 

 

(דודה גולדה איך זה מגרד

 

התולעים שאוכלות לי ת'כבד

 

נשארתי כאן באמצע המדבר

 

לא חייל בסה"כ מספר)

 

 

 

מילים: דן תורן 2004

 

לחן: יותם בן חורין 2004

 

מתוך פס קול הסרט "שנת אפס" – יוסף פיצ'חדזה

 

 

 

חוץ לארץ

 

 

 

אתה צריך להסתובב ברחובות עירך

 

כאילו זאת עיר זרה

 

להיכנס לבית קפה

 

לשבת לראות מה יקרה

 

אולי תיכנס נערה שאינך מכיר

 

תחייך אליך ותשב מרחוק

 

תוכל לחייך חזרה תוכל גם לקום ולגשת

 

 

 

סביר שלא תיגש אבל זה לא העיקר

 

תחשוב שזה חוץ לארץ

 

וזה בסדר

 

הכל בסדר

 

 

 

נערה יכלה להיות חצופה

 

להישיר מבט למתוח גופה

 

ולצאת בריקוד לרחוב

 

ואתה תסלק את החוב

 

תצא אחריה תיגש ותאמר

 

היי יש לך ריח של סתיו

 

 

 

סביר שלא תאמר אבל זה לא העיקר

 

תחשוב שזה חוץ לארץ

 

וזה בסדר

 

הכל בסדר

 

 

 

אל תחפש אהבה

 

אל תחפש אהבה

 

אל תחפש אהבה

 

חפש אושר קצר

 

אולי לפתע תרגיש

 

רגש עתיק חם וסמיך

 

 

 

סביר שלא תרגיש אבל זה לא העיקר

 

תחשוב שזה חוץ לארץ

 

וזה בסדר

 

הכל בסדר

 

 

 

מילים: דן תורן 1989

 

לחן: יובל מסנר 1989

 

מתוך "גן עדן עירוני" – בלאגן

 

וגם "עוד סיבוב" – דן תורן

 

 

 

 

 

 

 

גלקסיה

 

 

 

לא רחוק מהירח

 

יש כוכב של מלחמה

 

שאת שמו אולי שמעת

 

וקוראים לו אדמה

 

 

 

זה מקום מאד אלים

 

באזור של מאדים

 

החיים פה לא קלים

 

וזה לא רק האקלים

 

 

 

אולי זה לא אומר כלום

 

על מצבו של היקום

 

אבל אצלנו בן אדם

 

שום דבר הוא לא מושלם

 

 

 

זה חבל שהתקשורת

 

כאן אצלנו בכוכב

 

לא קולטת ושלוחת

 

שידורים אל המרחב

 

 

 

אולי היינו יכולים

 

ללמוד טיפה מאחרים

 

אבל אצלנו עסוקים

 

בלריב עם אחרים

 

 

 

מילים: דן תורן 1999

 

לחן: ג'נגו עמיר רוסיאנו 1999

 

מתוך "געגוע" – יהודית רביץ

 

בחור לבן

 

 

 

אני חייב לכם הסבר קצר

 

אין סיכוי שתשמעו את מה שאני שר

 

כי אני חי במזרח התיכון

 

שר עכשיו את השיר הלא נכון

 

 

 

בחור לבן

 

לא מובן

 

לא יכול לברוח

 

ואין לי גם לאן

 

 

 

בחור לבן

 

כמובן

 

לא יכול לברוח

 

ואין לי גם לאן

 

 

 

ובינתיים ממשיכים לספור מתים

 

מתחמקים מכדורים של צלפים

 

אנחנו הורגים בהם והם הורגים בנו

 

לא רוצה לגמור "אחד משלנו".

 

 

 

מילים: דן תורן 2003

 

לחן: דן תורן 2003 לחן נוסף: פיטר רוט 2003

 

מתוך "מסיג גבול" – דן תורן

 

וגם מתוך "פיטר רוט" – פיטר רוט

 

 

 

חופשה בעליי

 

 

 

ירדתי לבר עם טוקסידו חדש

 

סיגר בזווית , השעה ערבית

 

הקזינו סגור בשעה כזו

 

אף אחד לא מוציא את האף

 

ובבר -טלוויזיה תלויה

 

שישים ערוצים בכולם מלחמה

 

אני ביליתי יפה בחופשה בעליי

 

 

 

בחורות מעמאן חמש או שש

 

מדברות ביניהן לא זורקות מבט

 

חדש באזור באתי לנפוש

 

מחפש הזדמנות לסדר את הראש

 

ובערב נכנס הבן אדם

 

רוצה דובדבן אמרתי נראה

 

אני ביליתי יפה בחופשה בעליי

 

 

 

חופשה בעליי נגד כל סיכויי

 

השלום הוא חלום ועליי זה פסה

 

אבל מה אכפת למוח חוליי

 

אני ביליתי יפה -בחופשה בעליי.

 

 

 

הקזינו נפתח אני עומד בשולחן

 

מהמר על אדום,גם בעיניים אדום

 

בחורה מעמאן עושה לי סימן

 

אני לא מבין מרוכז במזל

 

הקרופיה מסמן למהר להמר

 

אני דבוק לאדום וממשיך להפסיד

 

אני ביליתי יפה בחופשה בעליי

 

 

 

חופשה בעליי נגד כל סיכויי

 

השלום הוא חלום ועליי זה פסה

 

אבל מה אכפת למוח חוליי

 

אני ביליתי יפה -בחופשה בעליי.

 

 

 

מילים: דן תורן 1991

 

לחן: אורן קפלן 1991

 

מתוך "חופשה בעליי" , "עוד סיבוב" – דן תורן

 

 

 

 

 

ניקרגואה

 

 

 

אז סגרתי את הרדיו יצאתי לרחוב, הידיעות מניקרגואה גרמו לי לחשוב

 

ואם היא לא תפסיק לומר "תירגע אתה לחוץ" אני שורף לה ת'בוטיק

 

ולא משאיר אותה בחוץ פתחתי חפיסת סיגריות, בא לי לעשן סיגריה זה מקלט ברור עמוד להישען בפינה קבצן פשט ידיים בבושה- אין עלי אפילו גרוש תיקח את הקופסא

 

 

 

איש זקן אל תרגיש חייב כל אדם זכאי לחיות את כל חייו

 

 

 

נכנסתי לעיתון לתוך עמוד המודעות, במקום דרושים מצאתי רק

 

תמונות של נפטרים. נפטר מאהבה ומת לדעת ת'תשובה

 

השאלה היא כמה, למה , איך ואיפה אלוהים

 

חזרתי לדירה יעל חיכתה לי במיטה שאלתי את עצמי- זה מקרה או זו שיטה

 

אמרתי- יש לך עור עדין, אולי אתך אמצא שלווה והבנה

 

 

 

פתאום צלצל הטלפון שוטר צעיר חרוץ אמר "נשרף לה הבוטיק, היא לא הייתה בחוץ" נשבע שלא אני הרי הייתי בעיתון ואת רחל אנ'לא פגשתי מיום ראשון

 

 

 

כבוד השוטר אם זאת רק בדיחה תגיד לי שאדע אני אצחק אתך

 

 

 

שוחררתי בערבות נכנסתי למונית נתתי לנהג את הכתובת של רונית

 

דיברנו על פוליטיקה ואז אמרתי בוא שניניו נעלה אליה אל תגיד לי לא.

 

שתינו כל הלילה רונית, אני והנהג אח"כ התחבקנו, על הגג

 

בשמונה הוא אמר "אני הולך, תודה על הכל היה נחמד להתחלק"

 

 

 

היי נהג אל תיסע מהר ואם זה מסתדר לך תבוא לבקר

 

 

 

הבטתי למעלה, מישהו צלל, זה היה אבי סבי שבא מהחלל אמרתי-

 

סבא, רע כאן הכל נחרב והוא צחק "תבוא איתי אל המרחב"

 

 

 

סבא גדול אם זאת לא בדיחה תתניע ונצא אני בא אתך

 

 

 

סבא גדול יעל קטנה שוטר לחוץ

 

סבא גדול יעל קטנה אני בפנים ואתם בחוץ.

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1987

 

מתוך "נופל על ארבע" – שונרא

 

 

 

סין

 

 

 

סעי איתי לסין

 

עשי בי מעשים

 

 

 

אישה שבפנים

 

חלקת דעה

 

ולה מגע נעים

 

עוצמה כואבת

 

קבלי את הדין

 

 

 

וסעי איתי לסין, סעי איתי לסין

 

עשי בי מעשים

 

 

 

היא תכין את הסוסים

 

נוסעים אז נוסעים

 

גוף חשוף

 

מבקש ללא משים

 

סעי איתי לסין

 

 

 

כל צעד מקדם

 

רגל עם כיסוי

 

עלי על הפסים

 

בכף הנפש היא תשים

 

ואז תיסע איתי לסין…

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1983

 

מתוך "לוחמה בשטח בנוי" – שונרא

 

 

 

עורב

 

 

 

נקר בי עורב

 

על שאני עוזב

 

נקר בי עורב

 

שארגיש את כאב

 

בזמן המתאים

 

 

 

לא אחרי שמאוחר

 

לא כשהגוף כבר קר

 

לא כשהליטוף שעבר

 

העלה אדים

 

 

 

נקר בי עורב

 

שעזבתי מלוכה

 

נקר בי עורב שיצאתי לנדוד

 

שרציתי עוד

 

 

 

לא אחרי שמאוחר

 

לא כשהגוף כבר קר

 

לא כשהליטוף שעבר

 

העלה אדים

 

 

 

מילים ולחן: 1991

 

מתוך "חופשה בעליי" – דן תורן

 

 

 

עלה קרח

 

 

 

בנית בית נשמה טובה

 

הלכת על המים באמת תודה

 

שלש שנים קולר שפתיים

 

הוא לא מוציא מילה

 

חצית לב לשניים הו איזו אהבה

 

נגעת בשמיים זה היה נפלא

 

 

 

עכשיו לך עלה קרח

 

אתה בסה"כ מוכה ירח

 

 

 

עכשיו אתה שוכב פצוע

 

הלב שלך שותת חשוף

 

עיני חיה מבט נגוע

 

אתה רועד בכל הגוף

 

 

 

אולי כדאי שתסתלק

 

לפני שתתפרק

 

חפש מנזר או איזה שבט

 

שבו תוכל להתקרר

 

 

 

עכשיו לך עלה קרח

 

אתה בסה"כ מוכה ירח

 

 

 

נתתי לך את החופש שלי

 

ויתרתי על עצמי

 

עשיתי עסק רע

 

ואפילו חופש הבחירה

 

לא עזר לי כשהלכת

 

לקום מהרצפה

 

 

 

עלה קרח

 

אתה בסה"כ מוכה ירח

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1991

 

מתוך "חופשה בעליי" , "עוד סיבוב" – דן תורן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לגעת ברוח

 

 

 

לגעת ברוח זה לא בטוח

 

וגם לא קרוב

 

וכמה אפשר לאהוב

 

לרוץ, לרוץ אף פעם לא לדעת

 

אם תצליח לגעת

 

לגעת ברוח

 

 

 

לגעת ברוח

 

לגעת ברוח כמו חץ שלוח

 

וכמה שזה טוב

 

וכמה נשאר לאהוב

 

לעוף, לעוף אף פעם לא לדעת

 

אם תצליח לגעת

 

לגעת ברוח

 

 

 

אמונות תפלות

 

ורוחות רעות

 

לא נשאר את מה לגלות

 

לרוץ, לרוץ אף פעם לא לדעת

 

אם תצליח לגעת

 

לגעת ברוח

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1996

 

מתוך "בזזז" – הזבובים

 

צעד לא חשוב

 

 

 

אם צעד לא חשוב

 

יכול לגרום לך לשוב

 

מה המרחק שצריך לעבור

 

כדי אף פעם לא לחזור

 

 

 

זה לא קורה לי אף פעם אנ'לא יודע

 

ומה שלא יהיה איתי אנ'לא פוגע

 

 

 

אם מבט אחד קצר

 

יכול לקרוע בלב הצר

 

מה באמת צריך לקרות

 

כדי שזוג אחד יוכל לחיות

 

 

 

זה לא קורה לי אף פעם אנ'לא יודע

 

ומה שלא יהיה איתי אנ'לא פוגע

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1994

 

מתוך "יורד נמוך" – דן תורן

 

חלומות טלוויזיה

 

 

 

אמרתי לה תבואי כבר

 

אני מופיע כל שבת

 

והיא יודעת כמה זה חשוב לי

 

כמעט יותר מכל דבר

 

והיא נהיית מיום ליום

 

יקרה לי ויפה

 

אני עונה כשהיא קוראת לי

 

חבל שהיא לא קוראת יותר

 

 

 

אבל יש לה

 

חלומות טלוויזיה

 

כלום לא מזיז לה

 

 

 

רציתי שניסע מפה

 

נרד דרומה לתקופה

 

והיא אומרת "כן למה לא

 

העיר קשה ומעיקה"

 

בסוף הייתה לה עבודה

 

וכמו תמיד נורא חשובה

 

היא לא אוכלת ולא ישנה

 

ורק נהיית יותר יפה

 

 

 

בגלל שיש לה

 

חלומות טלוויזיה

 

כלום לא מזיז לה

 

 

 

לפני שבוע יומולדת עשינו תוכניות

 

ניקח כדור במועדון וכל הלילה שיגעון

 

אבל תבין הג'וב שלה

 

כזה חשוב ומסובך

 

שלא איכפת לה לאבד

 

חבר אמת לזרוק לפח

 

 

 

בגלל שיש לה…

 

 

 

הערב היא קרוב לכאן

 

אני מרגיש את זה ברור

 

ואם עוד לא נפגשנו כלל

 

זה לא אומר שחל איסור אני גמור

 

חלומות טלוויזיה כלום לא מזיז לה

 

 

 

מילים: דן תורן

 

לחן: דן תורן ורע מוכיח 1996

 

מתוך "כלבי רוח" – דן תורן

 

הילדים מגבעת נפוליון

 

 

 

החופש מתחיל

 

מבפנים

 

קשה לחפש

 

בשבילים נסתרים

 

 

 

אבל אל תפחד

 

אתה לא נמצא כאן לבד

 

תסתכל מסביבך

 

אין אחד שהוא לא מיוחד

 

 

 

כי העולם שבחוץ הוא לא רק חבר

 

רע לאחד זה טוב לאחר

 

קורה שחלום מתערבב במציאות

 

קורה שטפל מכסה על מהות

 

 

 

כי העולם שבחוץ הוא לא רק חבר

 

רע לאחד זה טוב לאחר

 

אבל גם אם קרה שעשית טעות

 

אחרי השפל תבוא הגאות

 

 

 

שמים כחולים

 

נפתחים

 

מליון כוכבים נוצצים

 

 

 

אתה עוד תראה

 

יש גם דברים נפלאים

 

אם תרצה תגלה

 

יש אוצרות נסתרים

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 2001

 

שיר הנושא לסדרת הטלוויזיה "הילדים מגבעת נפוליון" בערוץ הילדים

 

יורד נמוך

 

 

 

אני יורד בינות לחרכים

 

יורד לגמרי מהפסים

 

אני יורד נמוך

 

 

 

אני יורד מתחת לרצפה

 

יורד לגמרי מהמפה

 

אני יורד נמוך

 

 

 

מתחת לחגורה

 

מציץ מהמגירה

 

אני יורד נמוך

 

 

 

וכמה שאני לא נופל

 

אנ'לא פוגש שם אף אחד

 

לא פוגש אפילו צל

 

אני יורד נמוך

 

 

 

אני יורד מתחת לכבישים

 

מתחת לעכברושים

 

אני יורד נמוך

 

 

 

מתחת לפני הים

 

יורד למטה מכולם

 

אני יורד נמוך

 

 

 

מתחת לעולם

 

אף אחד לא מושלם

 

אני יורד נמוך

 

 

 

וכמה שאני לא נופל

 

אנ'לא פוגש שם אף אחד

 

לא פוגש אפילו צל

 

אני יורד נמוך

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1995

 

מתוך " יורד נמוך" – דן תורן

 

 

 

 

 

אדוני הממון

 

אדוני הממון בעלי המדינה

 

אני לא מאמין לכם לאף מילה

 

אדוני הממון בעלי המדינה

 

אני לא מאמין יותר לאף מילה

 

 

 

אתם צריכים אותנו זאת השיטה

 

בלעדינו אתם לא שווים יריקה

 

נאמנים גדולים רק לחשבון הזר

 

ואז מוכרים לנו שהעולם אכזר

 

מדברים בסמלים מנופפים בדגלים

 

משקרים בפנים אבל מתים מבפנים

 

ילד בוכה זאת השקעה בטוחה

 

תקציב לפרסומת של גבינה מלוחה

 

 

 

אדוני הממון בעלי המדינה…

 

 

 

ואחרי מסג' עם הרפיה מלאה

 

סטייק 700 גרם עם מנהל מחלקה

 

טלפון קצר- "לפטר עוד שלושים

 

ושהשאר יתנו יותר או שגם הם הולכים"

 

המנוע דולק הנהג מחכה

 

נשפך הקפה? " עזוב אותך, הרומני ינקה"

 

קפיצה קטנה לחו"ל הכל הכסף קונה

 

האישה מצלצלת? אף אחד לא עונה

 

 

 

אדוני הממון בעלי המדינה…

 

 

 

"סחטן על הפזמון, סחה על המבנה

 

וואלה באמת שיר יפה

 

אבל תדע לך שאני אישית לא מכיר

 

מישהו ששינה את דרכיו בגלל איזה שיר

 

וחץ מזה מה אתה רוצה זה החיים

 

העשירים מתעשרים, העניים מתענים

 

ואלו שבאמצע דבוקים למסך

 

מחכים כל ערב שהמסך יפתח

 

שהמסיבה תיגמר החלב ישפך

 

השמש תשקע הגלגל יתהפך

 

ושמישהו אחר יפתח את הפה ו…"

 

 

 

אדוני הממון בעליי המדינה…

 

 

 

מילים: דן תורן 2003

 

לחן: שי להב 2003

 

מתוך "אדוני הממון"- שי להב

 

 

 

 

 

אוטו כחול

 

 

 

קניתי אוטו בלי גלגלים

 

ביקשתי עזרה מחבר

 

שמנו אותו מול הים

 

 

 

קניתי צבע היה כחול

 

כל היום צבענו

 

ישבנו לחכות שיתייבש

 

 

 

ועכשיו אני גר בו,, באוטו הכחול

 

אין לי דלק ואין גם מה לאכול

 

אז אני פותח רדיו באוטו הכחול

 

אבל הוא תקוע על אותו השיר

 

 

 

אישה שהכרתי, נפטרה מאהבה

 

רק אני נשארתי

 

ברכב מקורקע

 

 

 

אז עכשיו אני גר בו,, באוטו הכחול

 

אין לי דלק ואין גם מה לאכול

 

אז אני פותח רדיו באוטו הכחול

 

אבל הוא תקוע על אותו השיר

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1995

 

מתוך " יורד נמוך" – דן תורן

 

 

 

 

 

אלוהים, איך אני אהבתי

 

 

 

כשאפגוש אותך

 

בפעם הראשונה

 

אחשוב שכבר נפגשנו

 

כנראה בשנת תשעים ושתיים

 

אסתכל לך בעיניים

 

 

 

נדמה לי שנפגשנו

 

באלפיים ושלוש.

 

המהפכה התחילה

 

הסתובב לי הראש

 

 

 

אלוהים – איך שאני אהבתי

 

את המוסיקה של המאה העשרים.

 

 

 

ירדתי למחתרת

 

משהו השתבש

 

בשנת תשעים ושש

 

איבדנו את הקשר

 

נשארה לי רק תמונה

 

קרועה וישנה

 

 

 

עכשיו בהווה אני יושב בתי קפה

 

מדמיין שתכנסי

 

ותגידי לי:

 

זוכר אותי?

 

הסתובב לי הראש

 

 

 

אלוהים- איך אני אהבתי

 

את המוסיקה של המאה העשרים.

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 1997

 

מתוך "כלבי רוח" , "עוד סיבוב" – דן תורן

 

לבבי

 

 

 

לבבי, יפה שלי

 

אני אתך ואת איתי

 

 

 

וגם אם לפעמים זה מתסכל

 

ואנחנו אומרים דברים שפוגעים

 

את ואני יודעים להתנצל

 

טוב, אנחנו מתאימים

 

 

 

לבבי, יפה שלי

 

אני אתך ואת איתי

 

 

 

ותסתכלי כמה זה יפה

 

אנחנו לא כל כך שונים

 

הזמן יעבור וככה נהייה

 

ביחד עוד המון שנים

 

את אני והילדים

 

הקוצים והשושנים

 

 

 

ותסתכלי עלינו

 

תסתכלי

 

הולכים ביחד

 

בלי פחד

 

מהירי חימה

 

אבל מה

 

 

 

לבבי, יפה שלי

 

אני שלך ואת שלי

 

וגם אם לא הייתי הראשון

 

את הולכת איתי לישון

 

 

 

מילים ולחן: דן תורן 2002

 

מתוך "מבריח מכס EP" – דן תורן

 

 

 

 

אם אי פעם

 

ואם אי פעם יצא לנו בטעות להיתקל

אחד בשניה באיזה מקום

בבקשה אל תגידי לי אף מילה

אל תחייכי אלי

אל תנסי ללכוד את מבטי

אל תעשי כאילו עבר מספיק זמן

ובסה"כ היה הרבה טוב

ואתה יודע שאהבתי אותך

ולא זייפתי אורגזמות

כמעט בכלל

כי לא עבר מספיק זמן

ואני פגוע ולא בא לי בשום צורה לדעת מה קורה איתך

ולא בא שתדעי מה קורה איתי

פשוט תעזבי אותי לנפשי

חבל שאהבתי אותך

תעזבי אותי לנפשי

חבל שאהבתי

 

 

 

מצלמת מהירות שלי

כשאני נוסע הבייתה מיפו תל אביב וזה קורה כמעט כל יום או יומיים, אני עובר בכביש 44 כשמקווה ישראל נמצא מימני וכשאני חולף על פני שער ירושלים וכ-50 מטר אח"כ יש מצלמת מהירות שבאה להזכיר לי שהינני נוהג בדרך עירונית שהמהירות המותרת בה היא 70 קמ"ש. בית הספר מקווה ישראל הוקם על ידי נטר בי"ד באדר א' תר"ל (15 בפברואר 1870). אני מזכיר את צידו הימני של השטח החקלאי העצום הזה ( כ-3,000 דונם!!), כי אפשר כמובן לנסוע מצידו השמאלי, ברחוב מקווה ישראל שהופך לרחוב יוסף סרלין שהופך לשדרות ירושלים. היו שנים שבהן שילמתי מחיר של כעשרה שקלים עבור אישור הליכהריצה שהקב"ט הנחמד סיפק לי ואז הייתי הולךרוכב בפנים. כש- The Suburbs של Arcade Fire יצא – https://www.youtube.com/watch?v=5Euj9f3gdyM והייתי שומע אותו באוזניות כשהיתי בפנים, ואז יום אחד ראיתי שעל מצבת הקבר של קרל כתוב "מיטיב לאחיו מה רבו חסדיו, מקווה ישראל כוננו ידיו" ופרצתי בבכי גדול ומשחרר.
אני מגיע למצלמה במהירות תשעים ומוריד כעשרה מטר לפניה ל 70 ונוסע עד למרחק שבו אני חושב שהמצלמה כבר לא יכולה לראות את המספר של האוטו הכחול החבוט שלי, ואז מגביר שוב ל 90 ופונה לתוך חולון ברחוב המכתש והתודעה המיוחדת של הלהאט ואז להאיץ עוזבת אותי לאותו יום.
בכיתי בגלל שנדהמתי שלמרות שעברו מאז כ-140 שנה עדיין אף יזם לא הצליח להשתלט על חלקים מהשטח ולהפוך אותם לשכנות קרל נטר או שכונת מקווה ישראל היוקרתית ( אם יש אלהים זה הזמן לבקש ממך- אדושם עשה טובה לא בימי חיי דחיל רבק אם נותר בך עוד טיפת רגש כלפי בינך הסורר) והשיר של קרל בעל המשקפיים נטולי המסגרת והזקן ההיפסטרי שלו עדיין נשמע טוב עדיין מהדהד. הוא עדיין מיטיב לאחיו ובאזור שלו יש ממש אוויר של חסד, ומעיין סתרים ישראלי בלתי מתחסד או מתייפף עדיין מפעפע שם.
היום כשעברתי ליד המצלמה ועשיתי את הטקס הקבוע שלי, מתבונן במראה האחורית על הרכבים האחרים וכך אומד את המרחק מהצלמה, כדי לנסוע במהירות המותרת עד שאני רחוק מספיק וטככה ולא לחטוף קנס, הבנתי ששיש משהו בחיים שלי ב-13 בשנים האחרונות כמעט יום יומי קבוע, אבל לא סתם דבר קבוע, אלא רגע של קשב-לב, רגע שבו אני זוכר את עצמי שאני נוכח במלואי, ושרשרת הרגעים הזו חוצה מצבי רוח ומצבי חיים והיא תמיד שם איתי. 
שתדע קרל שהסיפור על זה שכשהקמת את בית הספר ולא בא אף תלמיד , אז הלכת לשדרות ירושלים ביפו ומצאת ברחוב ילד שישב בשדרה והתעסק בעניינים שלו, ושכנעת אותו לבוא ללמוד אצלך והפכת אותו לתלמיד הראשון בבית הספר, שלא היה סגור ליום אחד עד היום, זה קטע חזק, חזק לאללה.

פרדקוס הגרושים

 את רוצה להתגרש, כבר החלטת,  מגיע לך יותר טוב!
כל החברות אומרת לך את זה. הוא לא מגיע לקרסוליים שלך
הוא נוחר ומפליץ וחושב רק על עצמו
הוא משחק בטלפון כשאתם אצל ההורים שלך,  הוא סבבה עם הילדים,  אבל אפשר יותר
והכי חשוב הוא לא מפנק אותך מספיק,  הוא לא רואה אותך!
והסקס?
היה טוב כשהיה
אבל עכשיו
את רוצה מישהו שיאהב אותך
אותך שירצה ויפנטז
וינשק
ויחבק ולא יסריח לו מהפה בבוקר.  נמאס לך לקפל את החולצות שלו
ולהזכיר לו את היומולדת של אבא שלו
ונמאס לך שהוא לא מפרגן לידידות שלך עם גדי או דני או אבי או סמי
והוא לא נחמד לחברות שלך חוץ מלזו עם הציצי הגדולים הזונה,  אז את מתרגשים סוף פרק א. 


פרק ב

את יוצאת,  את נפגשת,  את אפילו שוכבת עם אחד או שניים
אבל הם לא מתקרבים לקרסוליים של הגרוש שלך
את מתחילה להיזכר גם בדברים שאהבת בו  איך שהוא היה מצחיק אותך, ומתרגש ממך,  איך שהוא היה יורד לך ואומר שהוא מכור לריח שלך
אז את מחליטה לחפש יותר ברצינות,  ואז בא מישהו ויש לו המון תכונות טובות. הוא שווה
ואת יוצאת איתו ובאה איתו ובסוף אחרי שסידרת את העניין מול הילדים ששונאים אותו
את גם גרה איתו
אבל נחשי מה, הוא גם לא מקשיב מי יודע מה וגם לא קונה ולא מי יודע מה מפנק, הוא גם מפליץ במיטה וגם לא יורד לך, גם מסריח לו מהפה, אבל לא רק בבוקר כשקמים. ואת לא אוהבת איך שהוא מנשק אותך, את לא אוהבת אותו כמו שאהבת את ההוא
אבל זה מאוחר מידי לחזור אחורה
והגרוש שלך בא לאסוף את הילדים ויש לו ריח של קרואסון חמים
והוא נראה טוב בטי-שירט הקרועה ששנאת
אבל אין מה לעשות הוא נראה ככה כי הוא כבר נוחר למישהי אחרת באוזן
ומצחיק אותה בלילה ובבוקר
ויורד לה ולפעמים גם מפנק אותה כמו שהיא חולמת
כי הוא למד משהו את זה ממך. את לימדת אותו, את.  

קוראים לי דן ואני חולה מוזיקה

המאמר החשוב  מהיום של אלון
עידן  ב'הארץ'   בנושא מוזיקה ככדור שינה,

https://www.haaretz.co.il/magazine/blacklist/.premium-1.4255964

 התחבר למשהו שאני כותב
בראש כבר שבוע, מאין דיבור קטן משלי על Music Lovers

'חולי מוזיקה בעברית בהעדר ביטוי טוב יותר.

את ההגדרה הטובה ביותר לביוטי הנ"ל מצאתי בUrban Directory , מדריך לביטויים  חוץ  מילוניים ממלאים את חיינו . 

 

Music Lover

person who
not only loves their favorite music,
but accepts all music, and does not insult other bands, singers, etc. If you
truely love music, then you love all music,
not just your favorite band or singer.

“Never underestimate a girl's love for
her favorite band. Never think even for a minute, that she won't defend them to
her death. Because it's not just the musicthat
makes that band her favorite. It's the guys, the gals. It's the fans. People
whom of which she has interacted with thanks to the band. That band might of
saved her life, or just made her smile everyday.
That band has never broke her heart and has yet to leave her. No wonder she
finds such joy in her music.”

― Alex Gaskarth

This from a fellow music lover. 

 

מעכשיו
אתייחס לMusic Lovers   כאל חולי מוזיקה שזה ביטוי מקומי והאמת שאולי
נכון יותר מהביטוי באנגלי, למה? כי בשביל 'חולי מוזיקה' מוזיקה היא גם המחלה וגם התרופה.
חולי מוזיקה רוצים להיות בקו הראשון של מה שקורה, וגם זה לא מספיק להם ( אולי עדיף
שאגיד לנו), אנחנו רוצים לעשות את ההקשר, לחבר את מה שאנחנו שומעים כרגע אם מה ששמענו
 בעבר, ליצור את ההקשר התרבותי פוליטי חברתי
של הסאבטקסט של השיר שאנחנו שומעים למה שאנחנו תופסים כ'העולם'. 

 

היטיב
להסביר את הנקודה קוואמי היקר בשיר שעיברת , גם המקור של אל סי די סאונדסיסטם
נפלא,
אבל אני חושב שקוואמי עשה עבודה מעולה פה  ומעניין בהקשר של הדיון שלנו לראות את השם של
מנהל גלגצ הנוכחי, נדב רביד בעמדת הפיק המוזיקלי של היצירה הנהדרת הזו שמנסה לפרק
את החשיבות של דברים הקיצוניים יותר בסצנות המוזיקליות השונות ואת ההשפעה שלהם על
התרבות

https://www.youtube.com/watch?v=ZBa4YOFQk-M

דוגמה לא פחות טובה
אפשר למצוא בסרט המצוין 24 hous party  people   הדמות של טוני וילסון מסבירה מה החשיבות של
הקהל המצומצם שהיה באחת מהופעות בראשונות של   Gang of Four   , האגדית, שאגב השפיעה לדבריו גם על ברי סחרוף כגיטריסט, פשוט מאד, כל אחד מ 42 האנשים שהיו בהופעות האלה הקים להקה או נהיה אדם משמעותי בעולם המוזיקה. לינק לקטע זה:

 https://www.youtube.com/watch?v=q2PYyvGFHD8

אני חושב שאלו תאוריות נכונות. אנחנו חולי מוזיקה נעשים עם
הזמן  או מוזיקאים ( כריסי היינד, אני ועוד
הרבה דוגמאות) או מבקרים או עורכי מוזיקה, או מנהלי תחנות או מפיקים מוזיקלים או
עורכי עיתוני מוזיקה, בקיצור כל דבר שיוכל להמשיך להזרים לעורקינו עוד מוזיקה חדשה
שנוכל להתפעל ממנה, לקטלג ,להעריך את חשיבותה, או סתם לזמזם איתה.

 

צדק חברי וחולה מוזיקה בזכות עצמו דויד פרץ, כשתכתב על הדיון
על הנעשה  ב88 מאז עלית 'כאן' לאוויר. "
אין ואקום ביקום מר קובלנץ. אם תתעקש להרוג את הרוח
החופשית של 88, אנחנו כאוהבי מוזיקה נמצא לעצמנו תחנות אחרות. תחנות שמשדרות
מוזיקה שנבחרה על ידי בני אדם, עם מגוון, עם טעם ובעיקר עם הגיון פנימי. בעוד שאתה
תשאר עם תחנה ממושמעת של רובוטי פלייליסט שמנגנים את "טראש" של סואד כל
היום, למקלטי רדיו עצובים מיואשים ובעיקר סגורים
    

אתה מבין מר קובלנץ, אתה
יכול להתעקש ולגרש את רוח החופש מ88, אבל יחד איתה אתה תגרש את כל מי שאי פעם
הקשיב לה ואהב אותה בזכות מה שהייתה, אתה תגרש אותנו, נציגי קהל המאזינים של 88
שנמצאים כאן היום ואומרים לך שוב ושוב
     לא
לכפיית הפלייליסט על 88 החופשית
  ."

 

דויד כותב
יפה גם על מה שקובלץ עשה טוב בתחילת שנות ה-90 בגלגלצ ולמה זה לא עובד כיום ושוב
הוא צודק ( המאמר המלא פה:  https://www.facebook.com/Mishmar88/posts/1416767965047023 )

 

אין לי
הרבה מה לתרום לדיון על גורל 88, והאמת שזה לא עד כדי כך חשוב לי, אומר רק שאני
באופן טבעי עושה יותר כמו דויד פרץ  ופחות כמו
אלון עידן , אני פשוט עובר תחנה או עובר לאפליקציה של אפל מיוזיק או לדיסק או תקליט  או לגיטרה זה לא משנה. אני חולה ואני  צורך הרבה מוזיקה, ככה זה היה מאז ומעולם ואני
מקווה שככה זה גם ימשיך להיות. השאלה לגבי מה יעשו חולי מוזיקה אחרים לא נראית לי
חסרת תשובה- הם פשוט ימשיכו לשמוע מוזיקה, וזה לא משנה באיזו פלטפורמה.

 

אני כן
יכול לתרום סיפור אחד אישי קטן על אלדד שלנו. בשנות ה- 90 חלקתי דירה עם שרון
קנטור בשדרות רוטשילד, הימים היו ימי הטלפון הקווי, כשערב אחד הטלפון צלצל ואני
הרמתי וזה היה אלדד שחיפש את שרון. ניצלתי את ההזדמנות ( זה היה ממש סמוך לכניסתו
לתפקיד מנהל גלגלצ), ברכתי אותו על התפקיד, ואמרתי כמה מילים טובות על חברי עוזי
פרויס ( מנהל
 ב NMC בימנו) שהיה אז
עורך בכיר בתחנה שקובלנץ  בדיוק פיטר.
כשגמרתי את דברי,  אלדד התנפל עלי, פשוטו
כמשמעו, צרח עלי שלא אתערב, שהוא יעשה מה שהוא רוצה שזה לא עניין שלי וביקש את
שרון שוב. אני לא יודע מה זה אומר עליו, ואם הוא למד שלוט בהתקפי הזעם שלו מאז או
לא, אבל השיחה זהו נשארה איתי, אני זוכר שחשבתי אז שמדובר ב"פרדיטור",
ואני עדיין חושב ככה.

 

חולי
מוזיקה הם חלק קטן מהאוכלוסייה, אני לא חושב שמספרו עולה על חולי כדורגל או חולי
קניות או חולי חדשות, ההבדל בנינו לבין החולים  האחרים שאנחנו בקלות יכולים להתערב ולהשפיע על
מושא המחלה שלנו, אנחנו יכולים ללמוד כמה אקורדים ולהקים להקה, או לפתוח תחנת רדיו
פירטית או בלוג מוזיקה ולהשפיע. ואם להאמין להיסטוריה של המוזיקה החופשי , גם
הילדים של הילדים שלנו עוד יעשו את זה בעוד שרדיו מפורמט יישאר נחלתם של הישנים
כמו שקורא להם בחכמה אלון עידן. סוף שבוע מלא מוזיקה לכולנו.

עצוב לי על כריס קורנל, אני חושב על הילדים שלו, לגדול עם אבא כל מפורסם שהרג את עצמו, אני לא רוצה לחשוב על זה, והעובדה שהוא יכול היה לתלות את עצמו כשהתמונה שלהם נגד עיניו אומרת שכנראה שאני לא מבין בשום צורה את הנושא של התאבדות. אתמול שרתי שיר נהדר שלו בקפה ביאליק, אח"כ הלכתי לתחתית ומיקי בדיוק הגיעה כאילו קבענו פגישה, בדיוק כמו שא רוהב את הלילה בת"א, כמו שהיה בגלולה, או בפרילנד. כל בני האדם שפגשתי מרגישים בודדים לפעמים ולפעמי יותר מלפעמים, זה מעציב אותי לחשוב על הילדים שלך  כריס, מקווה שתמצא מנוחה. 

המריצה האדומה

הסרט פטרסון של ג'רמוש לא עוזב אותי שבוע אחרי שראיתי

 אני אוהב שירה באופן עמוק יותר ממה שאני מודה, ככה זה מאז הנעורים מאז החברים של אז

ופטרסון הוא סרט אבל הוא גם שיר ותזכורת למשורר בו העיר, וילאם קרלוס וילאמס

הנה שיר שלו

"כָּל כָּךְ הַרְבֵּה תָּלוּי
בְּגַּלְגַּל

אָדֹם שֶׁל
מְרִיצָה

בּוֹהֵק מִמֵּי
גֶּשֶׁם

לְצַד הַתַּרְנְגֹלוֹת
הַלְּבָנוֹת".

שירת היומיום, חגיגת הרוטינה

אני יודע שיש אנשים שחטפו קריזה בלופ של הסרט

אבל אני בטוח אראה אוותו שוב

ראיון עם שרה

שרה… את שרה פגשתי
סתיו אחד כשגרתי עוד ביעבץ זאת אומרת  בערך
2004, 2005 היא באה עם שירים שאחיה רוני סיני כתב ולא קוראים לה שרה סיני כדי שלא
תחשבו שהיא כמו שרה בנאי או שרה לב או שרה מישהו לכן היא פשוט שרה שרה שירים ,
היוצרת הכי טובה בארץ שאולי לא הכרתם, עשינו ביחד אלבום- חבק יהיה משהו קוראים לו,
ובאמת היה משהו שרה הופיעה איתי, פתחה הופעות שלי כמה שנים טובים בערך מאז, ומאז
אנחנו חברים והאלבום החדש שלה, השלישי במספר, https://sarasinai.bandcamp.com/album/3 , דומה ברוח שלו ,היא
הפיקה אותו ביחד עם שיקו פלדמן שהקליט אותנו אז באלבום הראשון, השירים מעולים היא
שרה נפלא, בקיצור חובת שמיעה. אנשים ששומעים אותה בהופעה מתאהבים בה, ועד היום
אומרים לי ושואלים אותי וכאלה, אז הלכתי לפגוש אותה בנחמה וחצי ודיברנו קצת הנה
הראיון הכמעט מלא

 

דן: שרה, קודם כל תגידי
לי, זה אלבום שלישי או רביעי?

שרה: זה אלבום שלישי
אף על פי שהוא אלבום קצר כמו אי.פי אבל אני קוראת לו אלבום.

דן: כן, בצדק.

רציתי שניזכר בהיכרות
שלנו בהתחלה. בת כמה היית אז?

שרה: 23 משהו כזה

דן: ולמה פנית אלי?

שרה: אני זוכרת את זה
היטב. אני זוכרת שהיו לי כמה שירים ונורא רציתי שמשהו יקרה איתם. לא ידעתי בדיוק
מה. וחשבתי לפנות אליך כי היית נראה לי כזה שאפשר לפנות אליו.

דן: היית ברימון אז
או שזה היה אחר כך?

שרה: זה היה אחרי
רימון. למדתי שנה ברימון.

דן: מה את זוכרת משם?

שרה: אני זוכרת בעיקר
את ההיעדרות שלי משם. חיפשתי תירוצים לא להיות שם, לא כל כך התחברתי לאווירה.

דן: אז למדת מוזיקה
באופן פרטי או שלא למדת בכלל?

שרה: לא ממש למדתי
מוזיקה מעולם.

דן: אז החלטנו לעשות
את האלבום הזה "חבק, יהיה משהו", לי היה בראש כיוון אלטרנטיבי רזה כזה
ועשינו את האלבום אצל שיקו פלדמן שגם הפיק איתך את האלבום החדש. ואני זוכר שזה
השאיר את השירים חצי ערומים ואני מאוד אהבתי את זה. ואז התחלנו להסתובב נכון,
הופענו שנה כמעט אם לא יותר?

שרה: לפחות שנה.
כשאתה הזמנת אותי לחמם אותך זאת הייתה הפעם הראשונה שהופעתי בכלל. חיממתי הופעה שלך
ושל מאור והייתי בשוק טוטאלי.

דן: אני זוכר שמאור
מהפעם הראשונה אמר לי "וואו, זה טוב היא מעולה". היית באה כמעט לכל
הופעה נכון?

שרה: כן, כמעט לכל
הופעה, חיממתי אתכם במלא מקומות שנפתחו ונסגרו ברחבי הארץ.

דן: אמרתי לך את זה
באופן פרטי ואומר לך גם כאן שעד היום שאני בא להופעות יש איזה מישהו בא ואומר לי "אני
זוכר את שרה, מה קורה איתה?" ומה שאני מנסה להגיד זה שזה אולי לא מרגיש ככה
אבל יש אנשים שמכירים את מה שאת עושה, הם נמצאים שם. אולי קשה לאסוף אותם ביחד
לתוך מגרש כדורסל אבל הם נמצאים. איך את מרגישה, את מרגישה לבד או שיש איזה שהוא
עולם שאת עובדת בתוכו?

שרה: קצת קשה לאמוד
את הנפח של זה אבל אני מרגישה שהקהל גדל בהופעות.

דן: רציתי לדבר איתך
על התקליט החדש "בית האופרה". יש תחושה שיש נושא אחד משותף ואני אנסה
לתאר את זה כמו שאני הרגשתי את זה. יש איזה עולם שהגיבורה נמצאת בו, שיש בו זוגיות
שהיא טובה במובן מסוים אבל רעה במובן אחר ומעלה רגשות שליליים, יש משהו אפל
בזוגיות הזאת. יש עולם עולם שמורכב מעשירים שהולכים לשמוע את דון ג'ואבני והם
עוברים בבית קפה וכמובן יש את המקצוע של המלצרות שנמצא בשני שירים ויש את העניים,
את האשה המשוגעת בבית קפה והאיש עם הרטייה והבחור ליד בית האופרה שממלמל לעצמו. את
שמה לב באלבום לזה שיש איזה חתך בחברה שהוא הרבה יותר נמוך מאיפה שאת חיה שזה
כאילו לא גבוה אבל עדיין זה לא באמת בתחתית ויש כמובן כאילו עולם  יותר למעלה שקורה בבית האופרה הדמיוני אבל אני
חווה תחושה של עולם אחד זה במכוון ?

שרה: מה שאתה מתאר
מתייחס לתקופה מסוימת בחיים שלי שבה האלבום הזה נכתב. הרבה שנים של מלצרות וחיים
בדירת חדר וזוגיות לא טובה ומן תחושה של רצון לפרוץ החוצה את הדבר הזה. תחושת אי
שייכות וציפייה שמשהו יקח אותך גבוה ויוציא אותך מהעולם שאתה חי בו.

דן: אני רוצה לשאול
על השיר "יתומים בסופה", שמעתי אותו הרבה וחשבתי שיש איזה דימוי בשיר,
היא אומרת לו אני אשמור עליך כי אף אחד עליך לא ישמור ובשלב מסוים הבנתי את זה שאף
אחד לא שומר עלינו, אנחנו לבד לגמרי ולמרות זאת אני כן שמה לב אליך. זאת אומרת שהאהבה
היא תרופה, לא יודע, איך את רואה את זה?

שרה: אהבה משנה חיים
מקצה לקצה. גם כשהיא רעה היא הופכת את החיים אבל במיוחד כשהיא טובה זה משנה את
החיים

דן: כמו חלון בחדר
האחד הזה?

שרה: חלון
גדול..מרפסת. אתה הופך להיות מבן אדם עצוב לבן אדם שמח.

דן: בואי נדבר על האהבה
הרעה שמופיעה די הרבה בתקליט הזה וכמו שאמרת זה משמעותי גם כשזה רע. מה זאת אהבה
רעה?

שרה: אני חושבת
שבעיקר אהבה רעה לא מאפשרת לך לצמוח ולגדול ולחיות את החיים כמו שהיית רוצה לחיות
אותם.

דן: אז למה בעצם
אנחנו נשארים באהבה רעה, למה את נשארת?

שרה: קודם כל כי אתה
לא רוצה להיות לבד, אתה לוקח את מה שיש כי אתה לא יודע שמשהו אחר מחכה לך ואתה גם
בשלב מסוים נמצא במצב שאתה כבר לא יודע איך לצאת ממנו.

דן: אני רוצה לשאול
אותך על הקשר עם רוני, אח שלך, שכותב את השירים מהתקליט הראשון. זה באמת משהו מאוד
מיוחד. הוא כותב כאילו שזו את, יש אמנם שירים שהם לא בגוף ראשון נקבה אבל זה מרגיש
כאילו הוא כותב דרכך. ספרי על זה מה שאת רוצה

שרה: זה חיבור שקשה
להסביר. אני אתן לך דוגמא. למשל בשיר טרמפולינה "אני אקפוץ מהחלון…"
זה לא שישבתי וסיפרתי לו מה עבר עלי. זה מעבר לזה. וכשאני שרה אני מרגישה כאילו
אני כתבתי את זה.

דן: גם כאן יש חמישה
שירים שהוא כתב. השיר הראשון שנכתב באלבום הוא "יתומים בסופה" ומה השיר
הכי מאוחר?

שרה: אני חושבת שבית
האופרה.

דן: אני אוהב את
המשפט הזה שאת אומרת בשיר אשה משוגעת. "ועיתוני הבוקר מלאים באסונות כאילו
שום דבר טוב לא יכול לקרות", זה כל כך יפה.

שרה: זה רוני אתה
מבין..

דן: אבל זה בעצם גם
גרם לזה שאת כמעט ולא כותבת טקסטים

שרה: כן, זה אולי גם
עשה נזק מהבחינה הזאת שאני לא מרגישה שאני יכולה להגיע לכתיבה ברמה הזאת אז אני
קצת מוותרת מראש. אני חושבת יותר מדי..

דן: בואי נדבר על
השירים של גלעד ואורן. איך נוצר הקשר. ספרי על זה בנפרד.

שרה: את גלעד לא
הכרתי לפני כן וביקשתי ממנו לכתוב לי שיר.

דן: אבל גם גלעד כתב
על אותו נושא, איך הוא ידע?

שרה: מה שיפה אצל
גלעד זה שהוא כתב לי במיוחד, הוא לא שלף לי שיר מהמגירה. והוא עשה את זה בצורה
מדויקת בלי להכיר אותי.

דן: איזה יופי של דבר
זה הדיבור על הריח כמשהו שיציל את החיים שלנו זה מאוד חזק, זה שיר נהדר. ולגבי
אורן, אורן זה שיר שאת הלחנת?

שרה: לא, אורן הביא
את כל החבילה, מילים, לחן והפקה. באתי לאורן הביתה, הוא השמיע לי כמה שירים בינהם
את "בוער בי" ומיד התאהבתי בשיר הזה.

דן: זה מאוד את,
הבוער וער, זה נורא יפה. לרגעים זה נשמע קצת כמו מלכה שפיגל בביצוע. שיר מאוד
מוצלח. לקח לי זמן להיתפס עליו. שיר מעולה. הבדל נורא גדול בין בית ופזמון מבחינת
מנגינה והאווירה, שיר מאוד יוצא דופן.

שרה: השיר הזה הוא גם
קצת נפרד מהאלבום, הוא הוקלט בנפרד בתקופה אחרת והרגשתי בכל זאת שהוא כן שייך
לאלבום.

שרה: משהו נוסף שאני
יכולה לספר בהקשר של האלבום הזה זה העניין של ההפקה שזה משהו שאני בפעם הראשונה
הייתי מעורבת בו גם בזכותך אפילו שאתה לא לגמרי יודע.. פעם סיפרת לי על איזו תוכנה
שקוראים לה גראז' בנד, התחלתי לעבוד איתה וזה תפס אותי חזק. בחיים שלי לא חשבתי
שאני יכולה להפיק ופתאום התחלתי לנגן את השירים עם הסינטים המוזרים האלה. זה שאב
אותי, לא עזב אותי תקופה מאוד אינטנסיבית. זה פתח לי משהו בראש שלא ידעתי שקיים.

דן: שומעים את זה. גם
הקולות וגם הסינטים וגם ההקשה שהיא חצי נוכחת ואז לא נוכחת. מאוד יפה התופים. מי
מנגן שם תופים?

שרה: שיקו סיני, אחי,
שגם ניגן באלבום הראשון.

באתי לשיקו פלדמן עם
הסקיצות שהיו לי ואמרתי לו שאני רוצה כזה רק באולפן עם נגנים. זאת הייתה חוויה
מאוד מעשירה.

דן: מאחר ואנחנו
מכירים לפחות עשר שנים. אם אנחנו מסתכלים עשר שנים קדימה, מה את מדמיינית?

שרה: אני רוצה להיות
במקום הזה שאני עונה לך על השאלה הזאת בלי להסס אבל אני לא יכולה לראות כל כך רחוק
קדימה. אני באמת רק רוצה להמשיך לעשות את זה ובעיקר לרצות לעשות את זה. שימשיך
לבעור לי בפנים לעשות. אם זה יישאר אז זה העניין.

 

רוח על התורן

אתמול אירחתי את הילה רוח בקפה ביאליק והיה נהדר, כלומר היא נהדרת ואם אתם צריכים הוכחה אז https://hilaruach.bandcamp.com הילה ואני ניסנו להיזכר איך זה היה כשהיא למדה אצלי ( כלומר אצל מאיר גולדברג ואצלי, בסדנת הכתיבה שלנו- (לימים סלון הפזמון, חפשו אותנו בפייס..וזה) זה לפני יותר מעשור, הילה הייתה בת 18 בערך, ועדיין לא ממש ניגנה ( היא מנגנת נהדר כיום – בס וגיטרה, והיפקה את האלבום שלה בעצמה) אז ככה, היא אמרה שאני הייתי השוטר הרע ומאיר היה השוטר הטוב, ואני בטוח שהיא צודקת. ככה זה היה כשהתחלנו. זה השתנה עם השנים כלומר מאיר עדיין טוב ומיטיב, אבל אני כבר לא מחפש את הרע והבעייתי בכתיבה של תלמידים, כלומר אני מעיר על הפחות טוב רק אחרי שאני מוצא את הטוב ואחרי שאני מקפיד על רוח המשחקיות והFUN שבתהליך הכתיבה. במחינתי זה שינוי גדול, לא יודע מה זה עושה לתלמידים שלי כיום, אני כמובן מקווה שטוב, אבל זה לא לקוח מאום מהימים ההם בדירה של אמיר ודנה שבה לימדנו את הסדנה שהילה למדה בה. בינתיים אתמול היה תענוג לשיר וללוות את השירים של הילה, וגם היה מהמם לשמוע אותה שרה את לבן על לבן.

בחיים

יורד במדרגות בוקר טוב

אבא עם ילדה קטנה לגן

מוצץ בפה אנחנו חיים

פליטים במחשבות

תחנות של רכבות

נכנס למכולת לתוך החיים

משאיר מאחור ריבים

אויבות, אויבים

לחמניות וחלב לילדים

השמים בחוץ בהירים

בפנים עננים מתפזרים

ספטמבר 15 חיים

 

בקיץ הזה לא תהיה מלחמה 3

במאי 2007 כתבתי מייל לחברים, וביקשתי שימשיכו
אותי:

'בקיץ
הזה, ילדים ילכו לים, נלך להופעות, איגי פופ יופיע כאן וגם בלונד רד הד. נזיע נדליק
מזגן, נכדים ייסעו לבקר את סבא וסבתא שלהם בטבעון בחיפה בעומר ובעוד מקומות, בקיץ הזה
אנשים יתאהבו וילכו למסיבות, יצאו לבלות ייסעו לסיני ולצימרים לחו"ל ולתל אביב.
בקיץ הזה יהודים צרפתים ייסעו לרמת הגולן לנהריה לאכזיב לים המלח לירושלים ולעוד מקומות.
גם אנשים שאינם צרפתים ואינם יהודים וגם כאלה שאינם מאמינם בשום אלוהים יעשו דברים
כאלה ואחרים.  ילדים יכינו ולא יכינו שיעורים,
ילדים ישתעממו ואז יתמלאו תדהמה אל מול השמש השוקעת, הם ילכו לישון מאוחר ויתעוררו
מאוחר. נערים ונערות שמעולם לא עשו אהבה קודם יעשו. זוגות ייפרדו ויתחברו ייפרדו ויתחברו.
נאכל קרטיבים בים ואבטיח עם או בלי גבינה בולגרית, נשיר נדבר נצחק נזיע נתקלח ושב נזיע
נישן עם מאווררררררררר'

תמשיכו…..

לשמחתי ביום ראשון, כבר שלחו לי במייל ברבה המשכים הנה חלק מהם:

בקיץ הזה אעשה דברים שתמיד רציתי ולא יצא,
אעשה דברים שדחיתי ולא אדחה עוד,אאזור אומץ , אסיים פרויקטים , בקיץ הזה: אטוס לניו
יורק בפעם הראשונה, אלמד לרכב על אופניים בגיל 32, אתאהב , אקנה מחשב חדש, אעבור דירה
,אך לא אעזוב לעולם את הצפון הישן של ת"א , אלך להרבה הופעות –כמו תמיד של מוסיקאים
ישראליים שנמצאים בשוליים ,אך עם השירים הכי נוגעים, אקדיש זמן רב לאהוביי, אעבוד פחות
(ולא רק אגיד את זה…),

בקיץ הזה אלך הרבה לים- כי זה הכי כיף!(אורית)

בקיץ הזה חיילים לא ילחמו, יקבלו חופשה
וירדו לאילת ,בקיץ הזה נשמע מוזיקה טובה , ניסע למקומות שעוד לא היינו בהם . (שירה)

 בקיץ הזה חיילים לא ילחמו, יקבלו
חופשה וירדו לאילת ,בקיץ הזה נשמע מוזיקה טובה , ניסע למקומות שעוד לא היינו
בהם . (שירה)

בקיץ תיירים סמוקים בסנדלים תנכיים,
ורגליים ארוכות, שבחורף, יפות פחות כמעט עושות לי תאונה, יהפכו לדבר שבשגרה, ממש
תנאי שירות.

בקיץ אי אפשר יהיה לנשום, ובפקק של
חמישי בשש באיילון, על סף טירוף, אחד יתן לי לעבור לפני, ואחייך לו הכרת תודה,
ואזכר ש..

והיו עוד המון מיילים מרגשים ואז שלש שנים אחרי זה כתבתי

ביום
חמישי, 27/5/10, 18:06

בשנה שעברה בקיץ שוב היו דיבורי מלחמה לקראת הקיץ. הרגשתי שמה שאנחנו,
בני האדם שלא מחליטים החלטות מדיניות, יכולים לעשות כדי למנוע את המלחמה היה, להכריז
בגלוי מה נעשה בקיץ. כתבתי מייל כזה ושלחתי אותו בתפוצה רחבה וביקשתי ממי שמעוניין
לצרף את הכוונות שלו לקיץ. המייל בקיץ שעבר זה עבד:) ומאחר והקיץ הזה שוב רוחות מלחמה
מנשבות אני שולח לכם את "בקיץ הזה לא תהיה מלחמה 2", ומבקש שתוסיפו את הרשימה
של הכוונות שלכם לקיץ ותשלחו הלאה:  'בקיץ הזה לא תהיה
מלחמה, בקיץ הזה נלך לים, ניסע לגליל, נלך לסרטים נאכל פופקורן. בקיץ הזה נזיע, נשכב
בלי חולצה על הרצפה הקרה, נלך לראות את הפיקסיס או את אלטון ג'ון,  ניסע לכינרת, נישן באוהל וננגן בגיטרות. בקיץ הזה
נבחר את הכוכב הנולד או נשמע מוזיקה באוזניות וניסע לטייל על האופניים, נראה את הזריחה
מעל תל אביב או את השקיעה מעל הים. בקיץ הזה נעודד במונדיאל, נעבור דירה, נרהט מחדש,
נאכל ענבים, אבטיח, מלון. בקיץ הזה לא תהיה מלחמה
אנא מכם צרפו את מה שאתם תעשו לבד עם חברים ומשפחה בקיץ הזה ושלחו הלאה. תודה נתראה  בסתיו בראש טוב.

אח"כ הפסקתי עם התפילה הזו, וגם היו כמה מלחמות בקיץ, אבל אני לא
אומר שזה קשור, בכל זאת החלטתי לחזור לפילה הזו השנה , ושוב מזמין אתכם לשתף ולהשתתף

בקיץ הזה לא תהיה מלחמה 3

'בקיץ הזה לא תהיה
מלחמה, בקיץ הזה ניסע לאליפז בדרום ונלך לבריכה, ונקפוץ לאילת מרחק  20 דקות נסיעה, ואני אופיע שם ולחברי הקיבוץ, וגם
ניסע הילדים ואני לדגניה ב' נלך לכנרת ונשתה ממעיין המים המתוקים, ואני אופיע שם,
וגם נלך לים שת תל אביב, ונפגוש את נגה ועלמה ואחותי, בקיץ הזה לא תהיה מלחמה,
בקיץ הזה נזיע מתחת שמיכה, ונתעורר מוקדם בבוקר להליכות, ונעשה מדיטציה, בקיץ הזה
לא תהיה מלחמה, בקיץ הזה נכתוב שירים של אהבה, בקיץ הזה לא תהיה מלחמה, אמן'

תמשיכו…

 

 

 

 

המייל של התורן עם תמר אייזנמן

אני דלוק אש על השירים החדשים תמר אייזנמן בעברית, והמעבר שלה מאנגלית ריגש אותי אז שלחתי להכמה שאלות במייל, ולשמחתי היא ענתה עליהן.

וזה מייל ששלחתי.

היי תמר את יודעת שאני מת על השירים החדשים שלך בעברית

רציתי לשאול אותך כמה שאלות שמסקרנות אותי

מה ההבדל בשבילך בלשיר באנגלית ובעברית?

מצד אחד זה הבדל גדול כי זה ממש כמו כלי נגינה אחר. מעבר לסאונד השונה של השפות שמביא איתו סיפור נוסף שמתלווה למילים עצמן, והשימוש בשרירים אחרים להפקת צליל בעברית וצליל באנגלית, אחד הדברים המרכזיים עבורי, זה איזשהו אלמנט של זכרון שנוכח, גם בשירה וגם בהאזנה לעברית (לעומת אנגלית). מצד שני, אני עושה מוזיקה, והיא השפה שלי בעצם. אני כותבת באנגלית ובעברית לסירוגין בהתאם לשיר ומאותן הסיבות. בשתיהן אני מוצאת מסגרת נכונה ומדויקת עבורי לכתיבה ויצירה מסוימת. באלבום הנוכחי, התהליך עצמו במעבר בין השפות היה מרתק ולא פשוט בכלל, לעיתים ממש הרגשתי שאני גיטריסטית שלומדת לנגן על חצוצרה. המוזיקה אמנם שפה אחת, אבל הניסוח משתנה, כלי העבודה, היופי והקושי מונחים באזורים אחרים עבורי. מאז שהתחלתי להעמיק בכתיבה גם בעברית מצאתי את עצמי נהנת מזה יותר ויותר, מתאהבת בזה ולומדת מזה. זה איתגר אותי מאד בעיקר כי חיפשתי דרך להיות לחלוטין כנה עם עצמי, גם בהקשרים המוזיקלים שמחייבת השפה או הכלי החדש. יש גבולות גזרה חדשים, יותר הברות, קצב וסאונד יחודי, ובעיקר היה לי צורך למצוא את עצמי מחדש, את תמר המוסיקאית והזמרת, בשפה העברית מבלי להחלץ לתבניות נוסטלגיות או מאפיינים שנתפסו בעיני מיושנים. חשוב לי להתאמץ ולחדש.

האם יש הבדל ביחס הקהל שלך לאותו עניין?

אני מופיעה עם השירים החדשים בעברית כבר למעלה משנה ובכל הופעה הכנסתי עוד קצת שירים מהאלבום החדש. התגובות מדהימות ומרגשות מאד. לדעתי קהל מחפש כנות ומקום להזדהות, מחפש הנאה ושייכות. המוזיקה, בכל שפה שהיא, נגישה כשהיא מורכבת מהאלמנטים האלו.

ספרי לי קצת על הטקסט של השיר החדש, את מסכימה לגלות לנו את הסיפור שמאחוריו?

רצה    http://patiphon.co.il/music/yqd5719RJX?token=t7VHYjjURos

לשיר החדש "רצה" יש גלגול חיים די מיוחד. הלחן נכתב לפני כמה שנים לטקסט אחר, הסתובבתי עם השיר הזה שנים עד שהחלטתי להכניס אותו לאלבום החדש והוא עבר לא מעט גילגולים. לבסוף בשיתוף עם המוסיקאי וחברי הטוב איתי פרל נכתב טקסט חדש ללחן הישן. הטקסט השתנה באופן מהותי, מסיפור מסתורי מאד נולד שיר חשוף, פגיע וחושני.

"רצה" מתאר בחורה שעוקבת אחרי בחורה אחרת, נואשת לתשומת ליבה, למבט אחד של חמלה. בצעדים אמיצים ומסוכנים היא מנסה לתפוס את ליבה של הבחורה השניה שפשוט לא רואה אותה, לא משנה כמה הבחורה העוקבת מתאמצת.

לא ברור לגמרי מי היא הבחורה שאחריה המספרת עוקבת, ואין עליה פרטים ברורים. השיר מתאר חווית  ריגול אובססיבית, מתארת את נקודת המבט של הסטוקרית, בנחרצות מדבקת, אולי רומנטיזציה של הסטוקרית, היא בטוחה שהיא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבחורה הזו, אבל זו לא רואה אותה לא משנה כמה היא מנסה. יש בשיר הרבה חמלה לדברים המופרעים שאפשר לעשות כשתאהבים.

ממשיכה וכלום לא מאד חשופים בטקסט ואני מאד מתחבר אליהם, אני מצפה מנותני טון- עורכים מוזיקליים ועיתונאים להגיב לזה יותר… האם לדעתך יש מספיק דיבור על זה? ואם לא…למה לא?

אני מעריכה את דעתך מאד. ותודה רבה!  לצערי בקיץ שעבר לאור המבצע הצבאי והתקופה הקשה שעברה על כולנו הרבה מוזיקה חדשה באופן טבעי נדחקה הצידה. גם כזו שיכולה לדעתי לעורר, לנחם, ולתת מקום לתקווה ושינוי. הרגשתי שבהחלט היה "דיבור" על השירים החדשים בעברית, הן בביקורות, הן בתגובות הקהל המדהים שמגיע להופעות והן בערוצים הישירים שברשת. עם זאת הרבה פעמים מרגיש שיש פער בין המציאות בשטח למציאות של נותני הטון. זה לא חדש, באופן כללי לא תמיד יש "מקום" למוזיקה מסוימת בזמן מסוים, אפרופו המבצע בקיץ ושאר ארועים חדשותיים במדינתינו. חוקי המשחק אכן משתנים כל הזמן, לרוב לטובה, הפתיחות שלנו כחברה למוזיקה חדשה וסטנדרטים גבוהים מחו"ל היא דירבון רציני ליוצרים המקומיים ואני חושבת שזה מאד חשוב, אבל בכל זאת התחושה היא שהעיסוק לפעמים מתרחק מדי מהיצירה ומהמוזיקה עצמה. דוגמא מענינת בעניין לכמה "דיבור" יש על משהו היא ששמתי לב בשנה האחרונה שיש גם פער בלתי נתפס בין יצוג נשי לגברי בתחנות הרדיו. אני שומעת ברדיו הרבה יותר גברים מנשים ביחס שהוא לא הגיוני למציאות המקומית. המספרים מדברים בעד עצמם ולצערי לא מקדמים אותנו כשיוויונים, ערכיים ויצירתיים יותר אל עבר העתיד. זמרות ויוצרות מדהימות עושות מוזיקה מעולה כאן בארץ ויש כל כך הרבה לגלות ולהשמיע. חבל שיש כזה פער והוא משתקף בהרבה תחומים. בכל מפגש שלי עם הקהל הן בהופעות או בכיתות אמן תמיד תיגש אלי בסוף גם יוצרת/גיטריסטית/זמרת צעירה ותשאל אותי אם יש לי הצעה איך היא יכולה להרגיש יותר בנוח לבטא ולקדם את עצמה בסביבת היצירה שלה. אני מאד משתדלת לעודד ואני מזכירה להן ולי לחזור אל התוכן ואל היצירה וזו גם יכולה לתת הרבה מוטיבציה ותשובות. מוסיקה זו ריצת מרתון וצריך כל הזמן להמשיך לרוץ ולהשתדל להנות גם מהדרך. ברור שאני אשמח שישמיעו אותי כמה שיותר אבל זה לא כל הסיפור.

תמר, עד כמה הסיפור האישי שלך חשוב לך בתוך שירים?

בכל שיר שלי יש איזשהו בסיס של סיפור אישי שלי. לפעמים אישי מאד. זה חשוב לי כי אני יוצרת ממקום רגשי מאד, יוצרת את עצמי במודע או שלא בכל מיני מובנים. החיבור שלי לנושאים מסוימים הם חלק ממני. סיפור, חויה, תחושה מנקודת מבט אישית יכולים להיות בסיס איכותי לכתיבה ויצירה. כלי ליצירת מרחב רעיוני, סיפורי ורגשי רחב יותר. הסיפור לעיתים יסופר מנקודות מבט שונות ויתפתח לעוד סיפור מדומיין אבל עדיין גם הדימיון הוא מראה לסיפור אישי כלשהו. אז אין איך באמת לברוח מזה , כל מה שאנחנו עושים הוא אישי, אם נרצה או לא.  בכל זאת האלמנטים האישים המובהקים חשובים לי כי הם כנים, הם קרובים לרחשי הלב ובכך השיר בעיני מקבל חיזוק גם לשלב הביצוע וגם לשלב ההאזנה בו  הוא מרחיב את היריעה שהוא שולח החוצה, הוא מזמין אליו יותר, להתקרב, להשתייך לחייך או לבכות, יחד.

ועוד שאלה קטנה, איפה את רוצה להיות מבחינת מוזיקה עוד חמש שנים?

זו שאלה גדולה. למדתי שאין סוף למוזיקה. אני רוצה להופיע במקומות חדשים ולפגוש אנשים טובים בדרך , ללמוד מהם משהו ותמיד להשאיר להם גם משהו קטן ממני.

תודה מראש, אם יש שאלות שאת לא אוהבת פשוט אל תעני:)

באהבה

דן

שמאל ימין שמאל

עמדת שמירה ברמאללה,

פיון לא הולך לישון

עולה על מגדל השמירה  

כאילו שיש  לו ברירה

מצחצח שיניים

עם נצרה של רימון

בנגמש מתפוצץ

פינת חיל השריון

 

ז׳דאנוב שר התרבות

אחד באפריל צוחקים אתכם

אמרתם אומנות או נמות?

נרקוד על הקבר שלכם

 

עד גיל עשרים תגיע לירח

העתיד של בזוקה ורוד יותר

עוד חצי שנה חמישים וחמש

ובפנים בערך בן שש

אדוארד סנואדן יושב בתחתית

שאלתי אותו איך הולך

לא ענה רק חייך באנגלית

נזכרתי במאיר כל פעם חוזר

 

 

 

 

 

איפה

חוף גורדון אין אף אחד

במגרש בתיכון- כולם הלכו לישון

שישי בערב

מי מתכנן לבוא להתאהב?

איפה הילדים של מגרש המשחקים?

יצאתי לחפש

כולם בבית ארוחת שבת

לא נשאר עם מי לשחק

כולם הלכו לחיות את החיים

אבל איפה איפה איפה

איפה החיים

ואיפה הנעורים

מישהו עוד שומע כאן שירים?

 

אילן עמית – 23 שנים.

 

אילן עמית – 23 שנים.

מאת- אסי בן פורת

 

האמת שנסתרת מאיתנו

לפתע ראיתי את עצמי עומד מול חלל עצום וריק, תהום שאין לה שיעור. רוח עזה נשבה לעברי מן החלל הריק בעוצמה שאין לעמוד בה. הבנתי, שלא אני לבדי, אלא כולנו עומדים כל רגע בחיינו מול האָין, אלא שאיננו מסוגלים לשאת זאת. אנו בונים לעצמנו קופסאות אטומות ונכנסים לתוכן, כדי לא להיתקל באין, באינסוף. הקופסאות מחליפות מבחינתנו את העולם שבחוץ, את היש, שהוא גם האין, ובהן אנחנו מסוגלים לחיות. המקרה האישי שלי חריג רק בזה, שהקופסה שבניתי לעצמי ואשר קיוויתי, כמו כולם, למצוא בה מחסה וביטחון, נסדקה זה עתה והתמוטטה. כתוצאה, נעשיתי עֵד לאמת, למה שבדרך כלל נסתר מעינינו, ואשר מאפיין את עצם ההוויה האנושית. היה ברור, שבדרך זו או אחרת יהיה עלי לשוב ולבנות לעצמי קופסה חדשה ולהיכנס לתוכה. ההרגלים יעשו את שלהם, אני אתרגל לעיוורון ולחיים כעיוור. הזעזוע של הרגע הראשון יחלוף, כי אי אפשר לשאת זעזועים כאלה לאורך זמן.

האמת שנסתרת מאיתנו. מאת אילן עמית, מתוך "המנורה",

 

סוף פברואר 2013.

"היום היה לי משום מה קשה לעלות במדרגות". אלו היו מילותיו של ד"ר אילן עמית בהיכנסו לדירתי, לשיעור אליו היה מגיע בדרך כלל בסיום יום עבודתו בירושלים. בדיעבד הסתבר שהיה זה השיעור האחרון שלנו. שאלתי אותו אם הוא רוצה שנתרגל והוא הציע שנשב כמה דקות ואז נראה. שתינו תה סיני ירוק כהרגלנו אך ישבנו כעשרים דקות בערך, זמן ארוך יותר מהנהוג. לאחר מכן קיימנו שיעור רגיל, האחרון כאמור. שבועיים מאוחר יותר אילן נפרד מאיתנו. בן שבעים ושמונה היה במותו.

 

עבודתנו המשותפת החלה ב-3 במארס 1990, בערך שבע או שמונה שנים אחרי שאילן התעוור. אילן היה בן חמישים וחמש כשהחל ללמוד טאי צ'י, תנועה שלא הכיר ולא ראה לפני שאיבד את מאור עיניו. זהו אתגר לא קטן גם לתלמיד וגם למורה – אתגר שנמשך עשרים ושלוש שנים. במבט לאחור, נראה לי שלא אני ולא אילן שיערנו שקשר העבודה בינינו ימשך שנים כה רבות.

 

טאי צ'י במאה העשרים ולתוך המאה העשרים ואחת.

ההתפתחות וההתפשטות של טאי צ'י צ'ואן במאה העשרים מעוררות השתאות. עד שנות העשרים של המאה הקודמת דרך התנועה שנקראת טאי צ'י הייתה עניין עלום, עניין של משפחות ספורות ומעט מאוד תלמידים חיצוניים.

הדגש היה על אמנויות ההגנה העצמית שמקורן ובסיסן באוצרות התרבות הסינית, כגון הפילוסופיה הטאואיסטית, הספר "טאו טה צ'ינג", "ספר השינויים" (The I Ching), הספר "אמנות המלחמה" של סון טסו, היוגה הסינית, הרפואה הסינית ותרגולי הרוח, מה שנהוג לכנות מדיטציה.

ואולם, מהרגע שהטאי צ'י הובא לתודעה הציבורית בסין בתחילת המאה העשרים, מעגל המתרגלים הלך והתרחב, הלך וגדל, ובהדרגה כבש את לבן של אוכלוסיות נוספות, שעבורן היתרונות הפיזיים-הבריאותיים והשלווה הנפשית-המנטאלית היו העיקר.

גם אנשים שלא נמשכו או היו מוכשרים לאומנויות הלחימה וההגנה העצמית יכולים היו לתרגל את התנועה בשל היתרונות הרבים הנוספים הגלומים בה.

אל המערב, כלומר אירופה וארה״ב, הטאי צ׳י הגיע בשנות השישים של המאה הקודמת, ועדיין הוא ממשיך לשגשג וכובש נפשות בכל מקום ויבשת בעולם.

בתהליך התפשטותו החל הטאי צ׳י בהדרגה ״לפלוש״ לאזורים חדשים ולאוכלוסיות אחרות מכפי שהיה מקובל מבחינה מסורתית. קשה להצביע על זמן מדויק, אך באופן כללי אפשר לומר שהתהליך החל כבר בשלהי שנות השבעים-תחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. כיום, בפתחה של שנת 2015, הטאי צ׳י בגרסאות שונות מתורגל גם על ידי מבוגרים בגיל הזהב, אנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים, אנשים הסובלים מטרשת נפוצה, פרקינסון, אלצהיימר וטראומות נפשיות, כמו הלם קרב למשל, ועוד.

במפגש של אנשים בעלי מוגבלויות גופניות או נפשיות עם טאי צ'י מסורתי החידה והאתגר הם גדולים. החידה היא כיצד לשמור את תמצית התנועה, הצורה והעקרונות במפגש זה וכיצד להתאים אותם לאדם או לאוכלוסייה ספציפיים.

זה הוא הרקע ההיסטורי שאפשר את המפגש בין אילן עמית וביני במארס 1990. קשה לדמיין שמפגש כזה היה אפשרי חמש עשרה או עשרים שנה קודם לכן.

 

 השנים הראשונות.

 

דר' אילן עמית פנה אליי בהמלצת בנה של אשתו, דן תורן, שהיה תלמיד בסטודיו בתל אביב בו לימדתי קבוצות. ביודעו את רצונו של אילן למצוא דרך לתרגל תנועה על אף עיוורונו, יזם את הקשר בינינו. ביקשתי זמן להרהר בבקשה.

לא הכרתי אותו ולא את יכולותיו על אף שנתקלתי בשמו כמה שנים קודם לכן כשהיה עורך אורח של כתב עת דו-שנתי בשם "מחשבות". הרוח החיה, היוזם והעורך הראשי של כתב עת זה היה צבי ינאי המנוח והגוף המממן היה חברת המחשבים אי-בי-אמ. בגיליון שהתגלגל לידי שנערך על ידי אילן בהיותו כבר עיוור, הופיע גם מאמר אודות טאי צ'י שהתבסס על ריאיון עם מורה לטאי צ'י ממוצא יפני, מיצ'יקו ניטובה שמה, שחייתה בישראל תקופה מסוימת והייתה כאן בין ראשוני המורים לטאי צ'י. לאחר שהתעוור אילן ניסה ללמוד תקופה קצרה עם מיצ'יקו ניטובה. נראה היה שכבר אז התעוררה באילן הסקרנות לטאי צ'י.

היססתי לגבי יכולתי לשמש לו מורה בהיותי אז מדריך צעיר, חסר ניסיון הוראה של אדם עיוור. לפי מיטב ידיעתי לא היה אז בנמצא תיעוד של הוראת טאי צ'י לאדם עיוור או כבד ראייה כדי שאוכל להסתייע בו וללמוד או להתרשם באמצעותו מניסיונם של אחרים.

השנה הייתה 1990, חמש שנים בערך לפני הופעת האינטרנט, כך שגם אילו היה ניסיון כזה בנמצא, הוא לא היה בר השגה באותה קלות כמו בימינו.

התייעצתי עם מורה ליוגה סינית (הגב' יהודית פרטוש) שאצלה למדתי באותה תקופה, לגבי מידת מוכנותי. מילותיה היו: "לעולם אינך מוכן למה שאתה צריך לעשות. אתה רק עושה את זה וזה עושה אותך מוכן". החלטתי לנסות, עניתי לאילן בחיוב וקבענו את פגישתנו הראשונה.

 

בבואי ללמד את אילן התעוררו בי כמה שאלות, לאו דווקא בסדר הזה: באיזו גישה אבחר? האם אלמד אותו כפי שאני מלמד כל תלמיד חדש שבא אליי ללמוד באופן פרטי? האם אבודד אלמנטים מסוימים מתוך סדרת התנועות כדי לבחון את יכולותיו של אילן ובהתאם להן אדע כיצד להמשיך הלאה? האם עבודה בשניים כמו Joining hands אפשרית? האם עליי ללמד תרגילי הכנה וחימום (ניי קונג) – סדרת תרגילים העומדים בפני עצמם או ללמד רק חלק קטן מהם? האם ללמד אחת מסדרות הצ'י קונג להן התמסרתי בשנים ההן, שדרגת הקושי שלהן מבחינת ביצוע תנועתי הייתה יחסית קלה בהשוואה לסדרת התנועות של טאי צ'י?

בסופו של דבר גמלה בי ההחלטה להתייחס לאילן כאל כל תלמיד אחר, ועל פי יכולותיו ולפי הצורך לבצע התאמות.

במבט לאחור נראה לי שבמקרה של אילן קיבלתי את ההחלטה הנכונה.

כבר בשיעור הראשון לא היה ספק שאילן בא עם נכונות ועם יכולת. במרוצת השנים עוד אלמד רבות על יכולת הלימודים הממוקדת ויוצאת הדופן שלו בהקשר של טאי צ׳י ובכלל, וכן איחשף למגוון תחומי העניין והעיסוק שלו.

במשך עשרים ושלוש השנים שבהן היינו בקשר אילן מעולם לא עשה עניין מעצמו, יכולותיו או הישגיו.

לרשות מורה לטאי צ'י עומדים שלושה אמצעי הוראה עיקריים: הדגמה חזותית, תקשורת מילולית ומגע. באשר לתלמיד רואה, תהליך הלמידה החזותית הוא על פי רוב הדומיננטי. כולנו היינו פעם ילדים קטנים, והילדות היא הזמן שבו התבוננות וחיקוי הם מצב למידה טבעי. מילות ההסבר של המורה בזמן הוראת התנועה מפשטות את ההדגמה החזותית ושמות דגשים בביצוע התנועה. מילות ההסבר הן גם אמצעי להעברת התיאוריה, העקרונות והתכנים. המגע, במידת הצורך, משמש אמצעי נוסף להעברת מידע, כמו למשל בתיקונים עדינים של מיצוב הידיים או הגב. זכורה לי היטב איכות המגע של מורי בין אם לתיקון תנועה ובין אם בעבודה בשניים, זיכרון תחושתי שנותר חד כשהיה.

באופן טבעי אני נוטה להמעיט בשימוש במגע בשלבים הראשונים של הלימודים עד שתחושת המרחב האישית של התלמיד נהיית נינוחה והוא נותן בי את אמונו.

במקרה של אילן, לא קיים היה כמובן האמצעי החזותי. עמדו לרשותי רק שני אמצעים מתוך השלושה – מילים ומגע. הגם שבמרוצת הזמן אמצא עצמי נסמך על מגע באופן מידתי יותר ויותר, ההנחיה בזמן השיעורים הייתה בבסיסה מילולית.

 

קודם שהתעוור, כך התברר לי משיחות שקיימנו במשך השנים, נהג אילן לצאת מדי פעם להליכות ארוכות בהרים. בהיותו מעורב בקבוצות עבודה פנימית ולימוד המבוססות על דרכו של גורדייף הוא גם תרגל את סוג התנועה המורכבת והקבוצתית (ריקוד סופי לצלילי מוסיקה) שהייתה חלק מהעבודה הפנימית. משהתעוור לא יכול היה להמשיך בהליכות בהרים או בקבוצות התנועה שדרשו התמצאות בחלל והתייחסות לאנשים שמסביבו. באחת משיחותינו נתן אילן ביטוי למחשבה שבתקופתנו, כאשר מרבית הזמן נתון האדם המודרני בישיבה במשרד, בנסיעה או בנהיגה, מומלץ לו לתרגל תנועה פיזית כלשהי מדי יום ביומו ככל שזמנו מתיר לו. לאחר שהתעוור נהג אילן, עד לאירוע הלב שפגע בו, לצאת להליכות קצרות עם אשתו ברחובות תל אביב, ולאחר מכן החל משתמש בהליכון בביתו באופן יום-יומי ולאורך שנים.

לדבריו הוא הרגיש, שעם כל חשיבותה, ההליכה הייתה עבורו פעילות מכאנית. העניין שגילה בטאי צ'י ורצונו להתעמק בו נבעו משאיפתו להתקדם מעבר לפעילות גופנית מונוטונית כהליכה, מבלי לגרוע מערכה.

 

למפגש הראשון ובמשך שנתיים רצופות הצטרפה אילנה, אשתו, לשיעורים. הכוונה הייתה ללמד גם אותה כדי שתוכל אולי לסייע לו בתרגול בבית. לבקשתי, הצטרף אליי אחד מעוזריי כדי ללמד את אילנה בעוד אני מלמד את אילן. בסיכומו של דבר, כפי שאמרה, אילן לא נזקק לעזרתה. בשל בעיות גב פרשה אילנה מלימוד הטאי צ'י לאחר כשנתיים.

 

את השיעור הראשון חילקתי לשניים. בחלקו הראשון ניגשתי להוראת חלק מתרגילי ההכנה ובחלקו השני לימדתי את התנועה הראשונה מתוך סדרת התנועות של הטאי צ'י. בכל מקרה התכוננתי, במידה שהכול ילך כשורה, ללמד את הסדרה הקצרה בסגנון יאנג על פי פרופסור צ׳נג מאן צ׳ינג.

תרגילי ההכנה, שנקראים גם ניי קונג, הם סדרת תרגילי שחרור וחימום של שרירים ומפרקים. זו היא סדרה מקיפה העומדת לעצמה ובו בזמן גם מכינה את התלמיד ללימוד התנועה. התרגילים בסדרה זו תורמים להאצת זרימת הדם במערכת כלי הדם ולהגברת הצ'י במרידיאנים. הם כוללים, לדוגמה, תרגילי תנופה וקצב המבוצעים במאמץ מינימלי תוך העברת המשקל מרגל לרגל. הם מרגילים את הגוף לנוע כיחידה אחת כאשר הידיים עוקבות אחרי הגוף והגוף מצדו עוקב אחרי עבודת המותניים והרגליים.

ישנם תרגילים נוספים שבאמצעות תנועות סיבוביות מתרגלים באופן ספציפי לכל מפרק ומפרק של הגוף. נוסף לכך, מספר תנועות מתוך סדרת התנועות מבוצעות באופן חוזר ונשנה.

בחלקו הראשון של השיעור הראשון התחלתי ללמד את אילן מספר מועט של תנועות מתוך סדרת תרגילי ההכנה. בשיעורים הבאים הוספתי בהדרגה עוד תנועות עד להשלמת הסדרה כולה במשך כמה חודשים.

 

נמנעתי משימוש במגע והעדפתי באמצעות דיבור לתאר את הפעולות שעל אילן לבצע. אך לפני הכול, אילן התבקש לעמוד כשהרגליים ממוקמות ברוחב הכתפיים והנחיתי אותו להתבונן ולהרפות את הגוף מלמעלה, מהקודקוד התולה: זהו מושג מעולם הטאי צ'י המדמה חוט זהב מהשמיים הקשור לקודקוד ומושך אותו כלפי מעלה בעוד הגוף הולך ומתרפה בהסכמה עם כוח הכובד. יציבה זו היא המבוא למה שמכונה "מדיטציה בעמידה". באמצעותה התאפשר לאילן להמס מתחים בגוף, ללמוד להרפות אותו ובהדרגה להעמיק את היכרותו עם חלקי הגוף השונים בנפרד ועם הגוף כולו כיחידה אחת. יציבה זו הייתה במשך השנים לנקודת המוצא שלנו בתחילת כל שיעור, לפני שהיינו מתחילים לנוע.

ייחסתי לעמידת מוצא זו חשיבות הולכת וגדלה.

 

בחציו השני של השיעור ניסיתי ללמד את אילן את התנועה הראשונה מתוך סדרת התנועות, שתיקרא מעתה הפורם הקצר של טאי צ'י בסגנון יאנג על פי פרופסור צ'נג מאן צ'ינג.

בהוראת תרגילי הכנה כמו גם בהוראת התנועה מתוך הפורם האתגר היה זהה. כיצד אנחה את אילן כך שיוכל לבצע את התנועה ברמת דיוק סבירה? מאחר שבחרתי בתחילת הלימוד בתקשורת מילולית כאמצעי העזר העיקרי, החלטתי לפרק כל תנועה למרכיביה העיקריים ולתאר לאילן את אשר עליו לבצע. נהגתי לפתוח בתיאור הפעולות של פלג הגוף התחתון, כלומר, מיקומן של כפות הרגליים, העברת המשקל ופעולת האגן והמותניים. לאחר מכן, הייתי מתמקד בטורסו – המיקום והכיוון, ומסיים בתיאור פרטני של פעולת הידיים ומיקומן. החל בשיעור הראשון היה ברור על פי התוצאה, שהתקשורת המילולית ופירוק התנועה למרכיביה העיקריים הם הדרך המתאימה עבורנו, והשיעורים הבאים חיזקו את המסקנה. כפי שכבר נאמר, אילן בא ללימודי הטאי צ'י עם רצון, נכונות ויכולת לימוד וריכוז יוצאי דופן שרכש עוד לפני שהתעוור ונשתמרו כך גם לאחר מכן. יכולות אלו הכתיבו לי את דרך העבודה ואפשרו לי לבחון את רמת הדיוק שאילן יוכל להשיג בלימוד התנועה. שמתי לב שהקשר הבסיסי הטוב שהיה לאילן עם גופו אפשר לו להיענות להנחיה מילולית ולבצע פחות או יותר את אשר ביקשתי. לכן, כבר בשלב די התחלתי לקחתי את נושא פירוק התנועה הבסיסי שלב אחד הלאה והתחלתי לפרק את התנועה לחלקים קטנים יותר ויותר. מה שהדריך אותי לגבי מידת הפירוק הייתה יכולת המימוש של אילן. כלומר, כאשר ראיתי למשל שתנועת יד מסוימת ומיקומה הופנמו, הייתי עוצר את הפירוק בנקודה זו ופונה לחיבור החלקים השונים של התנועה לידי תנועה אחת שלמה. נצמדתי לעיקרון שציינתי קודם לכן: ראשית כול להכיר את התנועה ואת התפקיד של פלג גוף תחתון ורק אז להוסיף את התנועה של פלג הגוף העליון וביטויה באמצעות הידיים. ב"כתבים הקלסיים של טאי צ'י צ'ואן" מופיע עיקרון חשוב: "על התנועה להיות נטועה בכפות הרגליים, משוחררת דרך הרגליים, נשלטת דרך המותניים ומתגלה דרך אצבעות הידיים". את תוכנו ניסיתי להעביר לאילן בתהליך למידת הפורם. כשתנועה הייתה מחוברת במידה סבירה הייתי חוזר ומדגיש את העיקרון הזה, ולפעמים הייתי מפשט אותו למעין מנטרה פשוטה שחזרתי עליה שוב ושוב: כל תנועה היא רגליים, גוף, ידיים. ידעתי שאם אילן יפנים את העיקרון התנועה תתחבר באופן סביר בתוכו.

לנטרל את המתח שבידיים ולהבין שמקור התנועות הוא ברגליים ובמותניים קשה גם לאנשים רואים. עבור אילן הקושי היה גדול שבעתיים. תנועת הטאי צ׳י המבוצעת באיטיות, עם תשומת לב והתכוונות, מדגישה את יכולתו של המתרגל להפריד משקל, לשמור על שיווי משקל, כלומר, לעמוד על רגל אחת בנינוחות, להניח את הרגל הריקה ממשקל בכיוון הנדרש ואז להעביר את המשקל, וכך הלאה עד סיום הפורם. גם עבור אדם רואה זהו לעיתים תהליך לימודי לא קל. לאדם עיוור כמו אילן הקושי היה כפול: לעמוד על רגל אחת ולשמור על שיווי משקל ונוסף לכך להקפיד על שמירת הכיוונים המשתנים בזמן התנועה. היה עליי לנסות למצוא עבורנו דרך להתמודד עם שני הנושאים המהותיים הללו.

 

שיווי משקל כמו גם התמצאות במרחב הן יכולות התלויות, אמנם לא רק אבל במידה רבה מאוד, בחוש הראייה. כל מי שניסה אי פעם לעמוד על רגל אחת כשעיניו עצומות או מכוסות יודע עד כמה מאתגר הדבר ועד כמה יכולת שיווי המשקל נשענת על חוש הראייה. אדם המכיר את הפורם, אילו היה מנסה לבצע אותו בחלקו או בשלמותו בעיניים מכוסות, היה מגלה ללא ספק את הקושי בשמירה על הכיוונים הנדרשים על פי הפורם.

 

החלטתי לנסות לבודד את נושא שיווי המשקל ובסוף תרגילי

ההכנה הקדשנו זמן לתרגילים של הפרדת משקל ועמידה על רגל אחת. אילן היה נעזר במוט כדי לאזן את עצמו על רגל אחת ולתרגל על ידי תנועה סיבובית את מפרקי הרגל הריקה ממשקל. לאחר מכן, ללא עזרת המוט, ביקשתי ממנו להעביר את כל המשקל לרגל אחת, לתלות את הקודקוד, להרפות את הגוף ותחושת המשקל כלפי מטה ואז, כשהרגל האחרת ריקה ממשקל, להרים אותה בעדינות, באיטיות ובתשומת לב שניים-שלושה סנטימטרים מהקרקע ולנסות לעמוד כך מספר שניות. לאחר מכן להעביר את המשקל לרגל השנייה, לחזור על הפעולות הקודמות וכך, לסירוגין, כמה פעמים. לאחר מכן ביקשתי את אילן לבצע אותו דבר תוך כדי הליכה איטית ובצעדים קטנים. את תרגיל הפרדת המשקל ועמידה על רגל אחת המשכנו לתרגל מידי שיעור בשיעור לאורך כל שנות עבודתנו המשותפת. אילן חיבב תרגיל זה מאוד ולהפנמתו היה חלק חשוב ביכולתו להתרפות בזמן לימוד וביצוע התנועה.

 

נושא שמירת הכיוונים על פי הפורם היה לא פחות מאתגר ומורכב. ללמוד תנועה מתוך סדרת התנועות של טאי צ'י משמע ללמוד גם את כיוונה. התנועות במהלך הפורם מתייחסות לארבעת הכיוונים הקרדינאליים ולארבעת הכיוונים האלכסוניים. בשנים הראשונות נעזרתי בעיקר בהדרכה מילולית כדי לכוון את אילן בתנועתו לכיוון הנדרש. ידעתי שאנו קולטים כיוונים מתוך האופן שבו בנוי הגוף האנושי. גם בעיניים עצומות התודעה שלנו מבינה מה פירוש קדימה, אחורה, שמאלה וימינה. לכן, כאשר ביקשתי מאילן למשל לפנות שמאלה ולהניח את כף רגל שמאל בזווית של תשעים מעלות ביחס לכף רגל ימין ולהעביר אליה משקל, ליישר את הגוף בכיוון שאליו הועבר המשקל ולהפנות את כף רגל ימין, ממנה הועבר משקל, לזווית אלכסונית של ארבעים וחמש מעלות כפי שהפורם מכתיב, הוא היה מסוגל לבצע זאת. במידה שלא דייק, הייתי מבקשו לבצע תיקונים קטנים עד שהגענו לכיוון המדויק.

לאט ובהדרגה, במהלך שנים אחדות, התפתח באילן זיכרון תחושתי בגוף שעזר לו לשמור על כיווני התנועה באופן סביר.

כמו כן נעזרנו בשטיח מלבני במידות של שניים על שלושה מטר שהונח בחדר שבו תרגלנו. אילן תרגל את הפורם על השטיח. השטיח היה אמנם דק אך אילן יכול היה לחוש באמצעות כפות רגליו מתי הוא חורג מגבולות השטיח ולתקן את עצמו.

 

בשנת 1997 עברנו לגור במקום מרווח יותר שבו הותקנה רצפת עץ בחדר האירוח ששימש גם כחדר הוראה. לאחר תקופה קצרה אילן ביקש שנוותר על שימוש בשטיח. בשלב זה אילן הרגיש בטוח יותר בתנועתו והסתפקנו בתיקונים מילוליים שהלכו ופחתו. בשנות הלימודים המאוחרות שלנו, כשאילן כבר תרגל את הפורם הארוך, קרה לא אחת שכמעט לא היה צורך לתקן את הכיוונים ולעיתים, גם כשהיה עולה הצורך, הייתי ממתין מעט, ואיכשהו אילן היה מתקן את עצמו במהלך התנועה באופן ספונטני מבלי לדעת שעשה זאת. כמובן שבמקרה של סטייה הולכת וגדלה או כזו שעלולה הייתה לגרום לו להיתקל בדבר מה הייתי מתקנו. בכל אופן ניסיתי להפחית למינימום את הערות הכיוון וכך לאפשר לאילן את החוויה של לנוע ללא "הפרעות" מצידי.

שנה לפני פטירתו, נסענו אילן, אשתו, אשתי ואני למעבדת מחקר לראייה מלאכותית של דר' אמיר עמדי מאוניברסיטת ירושלים. בנהיגה לירושלים אילן, שהיה מסוגל לשמור במוחו נתיבים ומפות, הדריך אותי מתי עליי לפנות מהכביש הראשי ימינה אל בית החולים הדסה שבו הייתה ממוקמת המעבדה. שם במעבדה, באחד ממחקריהם, ניסו החוקרים באמצעות מצלמה, תוכנת מחשב ואוזניות להפוך צורות וצבעים לצלילים, שהמוח של אדם עיוור יוכל לתרגמם ויזואלית ליכולת לקרוא שלטים, להתמצא במרחב, לזהות עצמים וכדומה. קיווינו שאילן יוכל להיעזר באחד הפיתוחים שלהם לשמירת כיוונים בזמן תרגול הפורם. בסיכומו של דבר הניסיון לא התממש משום שיוזמה זו הייתה בשלבי פיתוח ואילן, בגלל גילו, על פי חוק, לא היה רשאי להשתתף בניסויים שנערכו במעבדה (גיל שבעים היה המגבלה להשתתפות). אגב, במהלך הפגישה אילן הפתיע את אנשי המעבדה בתפיסתו המהירה עת ישב מול המוניטור עם אוזניות וזיהה ללא כל בעיה צורות וצבעים דרך צלילים.

 

שנות הביניים.

בשנת 1992 עברנו דירה והתגוררנו בה חמש שנים, עד שנת 1997. כאמור, זמן קצר לאחר מכן אילנה, אשתו של אילן, הפסיקה את לימודיה ומאז אילן המשיך את לימודיו איתי לבדו. בחמש השנים שבהן התגוררנו בדירת הביניים אילן, שהיה מגיע עם אשתו או עם נהג מונית עד כניסת הבניין, התעקש למצוא את דרכו עם מקל ההליכה ללא עזרה, משער הכניסה לשביל המוביל לדלת הכניסה של בניין הדירות ולעלות במדרגות שתי קומות עד דירתי. בסוף המפגש היה חוזר על עקבותיו וממתין ברחוב לאילנה או למונית. לפני בואו ובלכתו הייתי משקיף ממרפסת המטבח אל הרחוב ועוקב במבטי לוודא שהוא מוצא את דרכו. אילן תמיד מצא את דרכו. עד המעבר לדירה האחרונה כאלה היו פני הדברים.

 

את לימוד סדרת תרגילי ההכנה השלמנו כבר בשנת עבודתנו הראשונה. לימוד הפורם הקצר ארך למעלה משלוש שנים. לתלמיד "רגיל" משך לימוד התנועה הוא כשנה לערך. בכל אופן, כשסיימנו ללמוד את הפורם ואילן זכר את סדר התנועות והיה מסוגל אף לתרגלו בבית, החל מבנה השיעורים להשתנות. הפסקנו לבצע את סדרת תרגילי ההכנה. שמרנו רק את תרגול עמידת המוצא ואת תרגול הפרדת המשקל שתיארתי קודם לכן.

עתה, כשלאילן הייתה תחושת הישג של ידיעת סדרת התנועות, התפנה הזמן עבור דיוק והעמקה.

היינו נפגשים לפחות שלוש פעמים בחודש לשיעור בן שעה אך בדרך כלל נפגשנו ארבע פעמים. אילן היה מבצע את הפורם הקצר כולו ולאחר מכן התמקדנו בתנועות הראשונות של הפורם מעמידת המוצא (Wu Chi) ועד התנועה של צליפה בודדת (Single Whip).

ההנחה הייתה שעבודה על מספר מצומצם של תנועות לאורך זמן תאפשר העמקה והטמעה של התנועה ברמה הפיזית והצורנית והפנמת העקרונות שבבסיס הטאי צ'י. אני גם הנחתי, מתוך התובנות שרכשתי כתלמיד וכמדריך כאחד, כי מה שהבנתי והטמעתי מבחינת צורה ועיקרון בתנועה מסוימת יהיה תקף לכל התנועות, ושתובנות אלו ימצאו את דרכן וישפיעו על כל הפורם. גם דרך עבודתי בסטודיו עם תלמידים רגילים הייתה דומה, אך אין ספק שאלמנטים מעבודתי עם אילן חלחלו לדרך ההוראה בסטודיו, ובעיקר היכולת והאפשרות לפרק את התנועה למרכיביה הקטנים ביותר.

לכל תנועה מאותו מספר מצומצם של תנועות הקדשנו כמה חודשים. בכל שיעור ביקשתי מאילן לחזור מספר פעמים רב על התנועה שבה התמקדנו. החזרה הזאת פעלה כזרימת מי הנחל על חלוקי אבן. כאשר אנו חוזרים שוב ושוב על תנועה או על חלק ממנה, היכרותנו עם התנועה הולכת וגוברת. היא נרשמת בתוכנו ומתרחש תהליך טבעי של ייעול הביצוע וליטושו. דרך עבודה זו אפשרה לאילן לשים לב לתחושות הפנימיות שכל תנועה יצרה בתוכו. אגב החזרה על התנועות הייתי מוסיף באופן הדרגתי הדגשים שונים שהתייחסו, מצד אחד, לצורה של התנועה הספציפית שאילן תרגל, ומצד שני לעקרונות ולדקויות. אביא כמה דוגמאות.

 

לפני ביצוע כל תנועה למשל, החזרנו את תשומת הלב לקודקוד. כשאילן היה בריכוז למידה, ראשו וגבו נטו קדימה, כך שתרגלנו אין סוף פעמים בניית הרגל נכון ומדויק של החזקת הראש והגב. (אינני יודע אם נטייה מסוימת זו הייתה בשל העיוורון כי נפגשתי בה גם אצל תלמידים רואים.)

הקדשנו גם זמן רב למתן תשומת לב לכפות הרגליים. בכל תנועה שעל הפרק הייתי מבקש מאילן לוודא שהמשקל נפרש בכף הרגל המלאה באופן שווה בין העקב לכרית כף הרגל. בטאי צ'י, העקב מתייחס לשלד העצמות ואילו הכרית להנעה של הגוף, כלומר למפרקים, גידים, רצועות ושרירים. דרך עבודה זו עזרה לאילן למקד את תשומת הלב למטה אל האדמה, ובמשך הזמן למקד ולעדן את עבודת הרגליים ולהימנע ממיקום לא נכון של הברך ברגל המובילה: לברך יש נטייה לתנועת יתר בעמידת שני שלישים מהמשקל על הרגל הקדמית.

בכל תנועה שבה התמקדנו הייתי מדגיש כי חלקה הראשון הוא יין באופיו, עקרון הקבלה, ואילו חלקה השני הוא יאנג באופיו, עקרון הפעולה. כדי להעמיק את ההבנה של עיקרון זה התחלתי ללמד את אילן עבודה בשניים דרךsingle joining hands ובמשך הזמן double joining hands. הגם שברמה המנטאלית אילן היטיב להבין את הרעיון מאחורי העבודה בשניים, היישום הפיזי ארך זמן רב והתגלה קושי מבחינת היכולת להבדיל בין יד וגוף במצב יין, כלומר מצב קבלה, לבין יד וגוף במצב יאנג, כלומר מצב פעולה או יוזמה. בכל אופן, העבודה בשניים הקלה על לימוד הצורות והבנתן. מדי פעם הייתי מציג לאילן את המשמעות היישומית של התנועה במובן של הגנה עצמית, אך נושא זה נשאר כאמצעי עזר להבנה בביצוע התנועה ולא כנושא מרכזי.

 

בשנת 1996 הוצאתי לאור את התרגום לעברית של הספר

"הכתבים הקלסיים של טאי צ'י צ'ואן" על פי תרגומו לאנגלית על ידי בן לו, מרטין אין, רוברט אמקר וסוזן פו בשנת 1979.

התרגום נעשה בשיתוף עם שתיים מתלמידותיי, רות שריג ומירנדה קניוק. נתתי לאילן עותק, והוא קרא אותו באמצעות המחשב שלו שהיה מסוגל לסרוק טקסטים ולהפכם לכתב ברייל או לקול קורא. מפגש זה של אילן עם "הכתבים הקלסיים של טאי צ'י צ'ואן" אפשר לי לקשור את מה שלמדנו עד אז לתיאוריה ולעקרונות של הטאי צ'י ומכאן ואילך הכתבים היו למסגרת התייחסות מוכרת.

 

בכתבים הקלסיים של טאי צ'י צ'ואן מופיעה התייחסות למושג של הצ'י – אנרגיית החיים – ולזרימתו בדרכי האנרגיה (מרדיאנים). הגם שאפשר להתייחס לפורם של טאי צ'י בין היתר כמו לצ'י קונג, הצעתי לאילן ללמוד צ'י קונג כנושא נפרד והוא הסכים מייד. בתהליך איטי והדרגתי שנמשך שנים אחדות הפגשתי את אילן בעיקר עם שתי צורות של צ'י קונג: האחת הייתה "שמונה פיסות משי" והשנייה, "הצ'י קונג של העגור העף". עתה, כשאילן התגבר על הקושי הראשוני של למידת הפורם הקצר של טאי צ'י, היה לו קל יותר מבחינה תנועתית ללמוד צ'י קונג, ולי היה קל יותר ללמדו. לא נזקקתי לאותה מידה של פירוק התנועה למרכיביה כפי שנדרשתי ביחס לפורם. הצגתי לפניו את העיקרון המנחה שמאחורי הצ'י קונג, שעל פיו באמצעות תיאום בין התנועה, הנשימה והתודעה (תשומת לב) אנו מאיצים את זרימת הדם בכלי הדם ואת אנרגיית החיים, הצ'י, במרידיאנים.

בחרתי להתחיל בהוראת שמונה פיסות משי וכמו שציינתי הלמידה הייתה קלה יחסית. צ'י קונג זה, כשמו, מורכב משמונה תנועות המבוצעות בסדר מסוים. כל תנועה מבוצעת פעמים אחדות עד למעבר לתנועה הבאה. לצ'י קונג זה יש ביטוי פיזי מובהק ביחס לפורם של הטאי צ'י, והוא כולל מתיחות מודגשות של הידיים והרגליים. בחלק מהתנועות הרגליים ניצבות בעמידת פרש – עמידה בפישוק רחב כשכפות הרגליים מקבילות והישיבה נמוכה. לאחר תקופת תרגול לימדתי את אילן את הצ'י קונג של העגור העף. זוהי סדרה ארוכה יחסית המורכבת מחמישה משפטים של תנועה, ומשפט נוסף של החזקת תנוחות הידיים ללא תנועה. צ'י קונג זה הוא רך ועדין בביצועו וקרוב ברוחו לפורם של הטאי צ'י. כאמור, לימוד הסדרות הללו ארך מספר שנים ובשעת המפגש השבועי הוא הקדים את עבודת העומק על תנועות הטאי צ'י ואת לימוד הפורם הארוך.

בהדרגה הפך הצ'י קונג לתרגול העומד בפני עצמו וגם לתרגול תומך ומכין עבור ביצוע הפורם. רציתי וקיוויתי שבאמצעות למידת הצ'י קונג ותרגולו, יתחזק האספקט הזה הקיים בפורם.

המפגש עם הצ'י קונג גם ענה על הסקרנות, הפתיחות ורצון הלימודים האין-סופי של אילן. יכולנו לדון בנושא החידתי הזה של אנרגיית החיים הנקראת צ'י ובאיזה אופן תרגול הצ'י קונג מעודד את הופעתן של תחושות גופניות המיוחסות לצ'י ומפתח את היכולת לשים אליהן לב. לשם כך דיברנו באופן כללי על הדרך שבה אנו לומדים לחוש את הגוף באופן לא מילולי, כיצד אנו לומדים לשים לב, להתבונן ולחוש אזורים או חלקים שונים של הגוף בתנועה או במנוחה וכיצד אנו מחברים את כל התחושות לתחושה אחת.

 

בשנות הביניים (1997-1992), אופיים של השיעורים השתנה בהדרגה והוא כלל עמידת הכנה קצרה ותרגילי הפרדת משקל, מפגש עם צ'י קונג ועבודת עומק לתוך הפורם. במידה שנותר עוד זמן, תרגלנו עבודה בשניים. כך עד סוף שנת 1996 בערך. לקראת סוף שנות הביניים (1996/7) החל מבנה השיעורים להשתנות פעם נוספת. אילן ביקש ללמוד את הפורם הארוך ואת הפורם של החרב (double edge sword). מאחר שחומר הלימודים הלך וגדל, השעה השבועית לא יכולה הייתה להכילו והיה עליי לשקול מחדש את מבנה השיעורים. אני זוכר שאמרתי לעצמי, הנה עברו למעלה משש שנים והשאלה כבר אינה יותר איך אלמד את אילן, תלמיד עיוור, טאי צ'י אלא כיצד אארגן היטב את הזמן. ידעתי שלא כדאי וגם לא אפשרי לדחוס יותר מדי בשעת המפגש השבועי שלנו. לפיכך החלטתי לנסות גישה אחרת לזמן העומד לרשותנו. כפי שציינתי, היינו נפגשים בין שלוש לארבע פעמים בחודש. החלטתי להתייחס לחודש כיחידת זמן אחת שבה הנושא המרכזי בכל שעת מפגש יהיה לימוד הפורם הארוך, ואת הזמן שנותר נקדיש לאחד הנושאים האחרים, כלומר, צ'י קונג או הפורם של החרב ומדי פעם עבודה בשניים. ואמנם כך, במידה רבה, התנהלו השיעורים בשנים הבאות.

 

השנים האחרונות 2013-1997

במאי 1997 שוב עברנו דירה, הפעם לדירת גג בקומה רביעית וללא מעלית. מיקומו של בניין הדירות והגישה אליו חייבו את אילנה או את נהג המונית שהיה מסיע את אילן ממקום עבודתו, ללוותו לדלת הכניסה לבניין, ומשם הוא היה עולה לדירה בכוחות עצמו. בתום השיעור הייתי מלווה אותו לרחוב וממתין איתו עד לבואה של אילנה או של המונית שהזמנו.

בשנתיים-שלוש הבאות אילן השלים את לימוד סדרת התנועות של הפורם הארוך, של הפורם של החרב ושל הצ'י קונג של העגור העף. במהלך השנים שלאחריהן חזרנו ותרגלנו מספר פעמים סדרות אלו. כל חזרה כזו אפשרה לאילן היכרות מחודשת עם הצורות, שיפור הדיוק בביצוען ובתחושת הכיוון ותהליך הפנמה של עקרונות הטאי צ'י. היינו שקועים אז כל כך בלמידה שבנקל אפשר היה לשכוח ששבע שנים קודם לכן היינו בהחלט מסתפקים ב"מעט", כלומר, בלמידת תרגילי ההכנה והפורם הקצר. אילן התחבר מאוד לפורם הארוך ואחרי זמן לא רב הפסקנו לחלוטין לתרגל את הפורם הקצר. באחת מהשנים המאוחרות יותר אילן אף למד את פורם הראי, מה שמכונה "צד שמאל", ובקלות יחסית. הגם שנושא ביצוע הפורם לשני הכיוונים הוא נושא שנוי במחלוקת בעולם הטאי צ'י, אני יכול להעיד שבמקרה של אילן לביצוע הפורם לשני הכיוונים הייתה השפעה חיובית על הסימטריה בתנועתו וכתוצאה מכך על תחושת הכיוון. הגוף האנושי אינו סימטרי לחלוטין מבחינה פיזית חיצונית, פנימית ותחושתית. באופן יחסי צד שמאל של אילן היה "סגור" יותר. אם הייתי מבקש מאילן לדוגמה להרים את הידיים לגובה הכתפיים, יד שמאל הייתה תמיד מעט נמוכה מיד ימין בעוד אילן חש שהידיים נמצאות באותו גובה. הייתי מתקנו באופן מילולי או באמצעות מגע. לאט ובהדרגה אפשר היה לראות שיפור בתחושה הסימטרית של התנועה, בין אם בטאי צ'י ובין אם בצ'י קונג. דוגמה נוספת הייתה הפנייה שמאלה או ימינה בזווית של תשעים מעלות. גם בעניין זה היה על אילן להפנים תחושות נכונות בגוף מבחינת כיווני התנועה, מאחר שברגל ימין הוא התקשה יותר למצוא את הזווית של תשעים מעלות ביחס לכיוון כף רגל שמאל. לתרגול פורם הראי כאמור, הייתה השפעה מתקנת במידה מסוימת.

 

פורם החרב.

גם לימוד הפורם של החרב, כמו הפורם הארוך, לא היה בתחילת עבודתנו נושא שעמד בכלל על הפרק. אבל כעת, בשלב זה של הלימודים, הדבר נראה כמעט טבעי לגמרי.

הקושי של ראשית הדרך היה כבר מאחורינו. אילן התנסה בלמידה של תרגילי ההכנה (ניי קונג), הפורם הקצר, צ'י קונג, תרגול בשניים והיה בעיצומה של למידת הפורם הארוך. נדמה היה לי שמצאתי את הדרך הנכונה ללמדו וברור היה שהרצון ויכולת הלימודים שלו היו יוצאי דופן עם ובלי קשר לעיוורון. לתרגל את הפורם הארוך לוקח כעשרים דקות (בהתאם לקצב הביצוע). עליך לזכור את סדר התנועות וכיוונן ולנוע תוך ניסיון להפנים ולשמור את העקרונות המנחים, כמו תליית קודקוד, מפרקים פתוחים, גוף רפוי ומלא חיים, הפרדת משקל ושורש, תיאום בין פלג גוף תחתון לעליון וכדומה.

בשלב זה של עבודתנו המשותפת יכול היה אילן ללמוד ולתרגל את הצורות החיצוניות של התנועה ובמקביל גם לנסות לשים לב לעקרונות המנחים שמתחתן. עמד לרשותו אם כך הבסיס על מנת שיוכל להתמודד עם הפורם של החרב.

השתמשנו בחרב תרגול העשויה עץ. תחילה נתתי לאילן לאחוז את החרב ולחוש אותה ואת משקלה ותיארתי לו את חלקיה השונים. לאחר מכן לימדתי אותו להניע את החרב בדפוס תנועה של הספרה 8 במצב מאוזן, כאשר הידית או חוד החרב מובילים ומשרטטים את הספרה .

תהליך לימוד הפורם של החרב ארך כשנה, אך במרוצת השנים הבאות לא חדלנו מלחזור וללמוד אותו. אופן הלימוד היה פשוט. לימדתי אותו תנועה אחר תנועה. מאחר שאילן התנסה כבר בלימוד סדרות תנועה שונות, הלימוד היה קל יחסית ויכולנו להתרכז באופן החזקת החרב ובניסיון להניעה באופן מדויק ככל האפשר. חדר הלימוד היה גדול יחסית. מיקמתי את אילן במקום מסוים וקבוע, וממנו היה מתחיל לבצע את הפורם. במידה שהצליח לשמור על הכיוונים יכול היה לנוע בחופשיות יחסית, מבלי לחשוש שהחרב תכה בקיר, בתמונות או במסך הטלוויזיה. בעוד שבביצוע הפורם הארוך שמירת הכיוונים של אילן הייתה טובה, הרי שבשנים הראשונות של לימוד החרב נושא שמירת הכיוונים דרש השגחה רבה. סדרת התנועות של החרב דינמית יותר והתנועה מתרחבת מבפנים החוצה אל קצה החרב. בעת ביצוע התנועה הייתה לזרועותיו של אילן הנטייה לפעולת יתר, דבר שגרם לו "לשכוח" מפלג הגוף התחתון, כלומר, מהרגליים והמותניים. עובדה זו השפיעה על אי-שמירת הכיוון. לכן, מדי פעם הייתי מבקשו לבצע תנועה או מספר תנועות מצומצם ללא החרב. הדבר אפשר לו לשים לב לפורם בנפרד מהחרב. רק אז היינו מוסיפים את החרב. הודות לדרך עבודה זו הצליח אילן לאחד את תחושת הגוף מכפות הרגליים ועד היד האוחזת בחרב אל קצה החרב. כמו שכבר ציינתי, שבנו ותרגלנו את הפורם של החרב מספר פעמים במשך השנים וכל חזרה כזו אפשרה היכרות מעמיקה עם התנועה. ככל שהיכרותו עם הפורם העמיקה תחושת הכיוון וההתמצאות בחלל הלכה והשתפרה. התמצאותו במרחב החדר התחדדה כל כך, שהוא הפנים במקומות מסוימים בפורם את הצורך לתקן את מיקומו בחלל כדי להימנע מאפשרות שיפגע בריהוט או בקיר. חבר עבודה מהטאי צ'י שנכח באחד השיעורים אמר לי לאחר מכן שאלמלא ידיעתו שאילן עיוור, הוא היה מניח שהבחין במכשול זה או אחר.

 

פא קווא צ'אנג.

פא קווא צ'אנג נמנה עם שלוש האחיות של האומנויות הפנימיות: טאי צ'י צ'ואן, פא קווא צ'אנג ושינג אי. הן חולקות לא מעט עקרונות משותפים אך שונות במאפיינים תנועתיים ובגישה.

מבחינת חומר הלימודים, פא קווא היה האלמנט האחרון שנוסף לעבודתנו המשותפת. גם במקרה זה נעניתי לבקשתו של אילן, וכך בשבע השנים האחרונות מצאנו איכשהו זמן גם עבור תהליך לימודי נוסף זה. הלימוד כלל פורם (the eight mother palms) והליכה במעגל תוך החזקת תנוחות או צורות מהפורם וביצוע שינויים. אין ספק שהיכרותו של אילן עם הפורם של טאי צ'י נתנה לו בסיס טוב ללימודי הפא קווא צ'אנג.

הפורם בנוי משמונה חלקים. כל חלק מבוצע באופן סימטרי פעם לימין ופעם לשמאל וכל חלק נקשר בסופו לחלק הבא. הקושי בביצועו ביחס לפורם של הטאי צ׳י נבע מכך שבניגוד לטאי צ'י, שבו, בזמן התנועה ההתייחסות היא לכיוונים הקרדינאליים ולפינות, במקרה של פא קווא הפורם מתייחס למעגל. לימוד הפורם נמשך קרוב לשנתיים ונושא שמירת הכיוונים ארך זמן נוסף. במרוצת הזמן חל שיפור ניכר בנושא זה אך לעיתים נדרשה התערבות עדינה מצידי.

תוך למידת הפורם אילן החל לומד לצעוד במעגל. אחד מסימני ההיכר של פא קווא צ'אנג הוא ההליכה במעגל כשידי המתרגל משמרות צורות שונות מתוך הפורם. אגב ההליכה הוא מבצע שינויי כיוון ותנועות מתוך הפורם בצורה מובנית או באופן ספונטני ואקראי.

את הצעידה במעגל אילן למד באופן הבא: הייתי עומד כשמוט בידי במרכז המעגל. ידו הייתה פרושה בגובה הכתף לכיוון מרכז המעגל והמשיכה את קו הכתפיים. המרפק היה פתוח אך לא נעול. כף ידו אחזה קלות במוט בשעה שהלך במעגל כמו מחוגה. אם צעדיו היו מדויקים, הפתיחה במרפק נשארה קבועה. אם בצעידתו נכנס למעגל המרפק היה מתקפל ואז היה עליו לבצע תיקון. אם התרחק מהמעגל היה מרפקו ננעל ושוב היה עליו לתקן את צעידתו. כמו בפורם של טאי צ'י גם כאן היה על אילן להכיר את התחושות הנכונות בגופו. במשך הזמן הוא למד למדוד את צעדיו עד שהיה מסוגל לשמור על הליכה במעגל שהרדיוס שלו היה כאורך זרועו.

עבור אילן, הפא קווא צ'אנג היה מעין בונוס. במיוחד אהב את ההליכה במעגל. בשלב הראשון של לימוד הפא קווא תרגלנו את ההליכה במעגל בשלושה אופנים. בשלב הראשון אילן היה צועד בידיים רפויות בצידי הגוף, בדרך כלל לאט. בשלב שני, כשתחושת המעגל וההליכה התייצבו, אילן היה מחזיק את הידיים בצורות יסוד מתוך הפורם, במעין הליכה מדיטטיבית. בשלב השלישי אילן תרגל הליכה במעגל תוך התמקדות בביצוע "שינוי בודד" ו"שינוי כפול", שהם הבסיס והעקרונות של שינויי כיוון ההליכה במעגל. לאחר מכן אילן התחיל לתרגל שינויי כיוון ותנועות. ביקשתי ממנו ללכת במעגל ובאופן אקראי הייתי מבקשו לבצע שינוי ולעבור לתנועה זו או אחרת, או לבצע צירוף חד-פעמי של כמה שינויים ותנועות בזה אחר זה. במשך הזמן יכולתי לבקשו מדי פעם ליזום שינויים בעצמו בזמן ההליכה במעגל.

בחיי היום-יום אילן נע במרחב בעזרת מקל נחייה והוא ניחן ביכולת, כפי שאמר פעם, ללמוד ולזכור נתיבים בהם הלך. הפורם של טאי צ'י היווה עבורו, בין היתר, מצב של חופש תנועה במרחב ללא מקל נחייה, מצב של התמצאות בחלל, של שמירת כיוונים ושל ריכוז גבוה בתנועתו, יחסית ללא חשש ממכשולים. הפורם של פא קווא צ'אנג וההליכה במעגל היוו דרך נוספת ושונה של חופש תנועה במרחב, במיוחד הצעידה במעגל שחברה לחיבתו של אילן להליכה עוד מהשנים בהן ראה.

סיכום

תחילת העבודה המשותפת של דר' אילן עמית ושלי הייתה בגדר ניסיון לבדוק האם הדבר אפשרי בכלל. לא היו לנו ציפיות או שאיפות גדולות. למעשה נעניתי לרצון הלימודים של אילן. בלימודים מסוג זה המורה תלוי בדרך כלל ברצון הלימודים של התלמיד. במקרה של אילן, הוא הגיע מראש עם רצון, נכונות, סקרנות ויכולת למידה יוצאת דופן, אך גם עם מה שהסתמן כמגבלה גדולה ומהותית, כלומר העיוורון. בתהליך העבודה המשותפת שלנו רצון הלימודים ויכולת הלמידה שלו דחקו אט אט את נושא העיוורון כמגבלה לשוליים והלימודים היו לעניין המרכזי ולא העיוורון. אין ספק שחלקו של אילן היה מרכזי. הוא לא עשה עניין גדול מהעיוורון ביחסיו עם העולם החיצוני וגרם לאנשים סביבו להרגיש בנוח לידו. הייתה בו ראייה פנימית צלולה, יכולת קליטה והתמקדות וזיכרון מצוין. כל אלה הובילו אותנו להתעסק בעיקר, כלומר, בחיפוש ובמציאת הדרך לאפשר לו ללמוד ולבצע את דרך התנועה שנקראת טאי צ'י צ'ואן.

נשאלתי פעם אם בעצם מצאתי שיטה ללמד עיוורים טאי צ'י. השבתי בשלילה, שהעבודה עם אילן הייתה מקרה מסוים ושהיה עלי למצוא את הדרך הנכונה וההולמת עבור האדם המסוים הזה. לפני שנים אחדות אחד המדריכים שעוזרים לי בהדרכה בסטודיו התנדב לכמה חודשים לנסות ללמד טאי צ'י במרכז לעיוורים בתל אביב לקבוצה קטנה של עיוורים וכבדי ראייה. חשבתי שאולי אוכל לתרום לו מניסיוני עם אילן. מהר מאוד הסתבר שאין להשליך מהניסיון המצטבר שהיה לי עם אילן לגבי עיוורים אחרים, על אחת כמה וכמה לגבי ההוראה לקבוצה של לקויי ראייה. בזמן שלימד שם, היה על מדריך זה למצוא את הדרך הנכונה עבורו ועבור הקבוצה הקטנה של העיוורים וכבדי הראייה. למדתי מכך שעליי להישמר מהנטייה להכללות. במקרה של אילן, הייתה לפניי עבודה עם העיוורון ועם האדם המסוים הזה. לכן אין לבנות הכללות לגבי העיוורים כולם. כל אדם שהוא במקרה עיוור הוא גם אחר ושונה. אם לא היינו זה לזה המורה הנכון והתלמיד הנכון אני בספק אם קשר העבודה היה נמשך זמן כה רב. למדתי רבות מקשר העבודה והלימודים שלנו. בעיקר למדתי שאל לנו להפוך את המגבלה שלנו או של הזולת לעניין המרכזי אחרת היא תהפוך לכזו. העבודה עם אילן התאפיינה בגישה זו גם מצידו וגם מצידי.

לפני שנים אחדות עלה בדעתי שאולי כדאי שנתעד את קשר העבודה שלנו. שאלתי את אילן והוא הסכים מייד. כך, בשנת 2007 התקיים ריאיון משותף של אילן ושלי שהופיע בכתב העת "חיים אחרים". הריאיון תורגם גם לאנגלית, ושתי הגרסאות בעברית ובאנגלית הועלו לאינטרנט. מאז קראו אותו קוראים רבים. בעקבות הריאיון קיבלתי תגובות רבות. באחד המיילים פנתה אליי רובין ווטרס, מBasalt, Colorado- ועודדה אותי לצלם סרט תיעודי קצר על עבודתנו המשותפת (ומאוחר יותר היא גם הציעה שאכתוב מאמר זה). פניתי לאילן וגם הפעם הוא נתן את הסכמתו המיידית. יצרתי קשר עם עופר ינוב, חבר, צלם קולנוע ובמאי וביקשתי ממנו לעזור לי וגם הוא נענה מייד. הצילומים התקיימו ביולי 2012 והושלמו חודש לאחר מכן. הם כללו תיעוד של אילן ושלי בזמן שיעור וכן כמה שעות של שיחה איתנו, בעיקר עם אילן. עריכת הסרט הסתיימה זמן קצר לאחר מותו במארס 2013.

אני מקווה שיחד עם הריאיון מ-2007, הסרט הקצר שהעליתי לרשת ב-2013 והמאמר הנוכחי, אפשר יהיה להתרשם, לפחות באופן חלקי, מקשר העבודה הממושך שלנו.

 

תודה מיוחדת לקרין חיזקיה על עריכה והגהה.

קישורים:

טאי צ'י בחשכה – http://www.arttaichi.com/he/taichi_in_the_dark.pdf

 

סרט קצר: https://www.youtube.com/watch?v=267VFMUcfdg

קישורים לספריו של דר' אילן עמית:

 

גורדייף והעבודה הפנימית – http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=44370

 

המנורה – http://www.booksintheattic.co.il/article.php?article_id=115

 

חידת הנוכחות – http://www.booksintheattic.co.il/article.php?article_id=65

 

מווידויו של אומן מופיע

איך שאתה נכנס להופעה זה אף לא כמו פעם אחרת בעבר או בעתיד. ההופעה יכולה להיות טובה או רעה, המצב רוח שלך יכול להיות טוב או רע אבל אתה אף לא יוצא ממנה כמו שנכנסת אליה. לפעמים זה חלל תפילה, לפעמים זאת זירת מלחמה, יש מקרים שזה תא וידוים, ופעמים אחרות שזה בית. לפעמים זה חם לפעמים קר, אבל אף פעם זה לא אותו דבר. אני עושה את זה כבר 30 שנה וזה תמיד הרגע הכי הווה בשבוע. הופעה היא מכונת זמן, היא חללית, משנה מצבי צבירה, הופכת חומר לרוח, מחלימה מחלות, מעבירה כאבים, משנה תודעה. ככל שאתה נכנס אליה מהר יותר כך טוב יותר, אבל אף פעם לא מאוחר מידי, בכל רגע על הבמה אתה יכול לשנות את החיים שלך ולפעמים של עוד מישהו, ראיתי את קורה פעמים רבות, אנשים יספרו לך על זזה הם ישתפו אותך החוויה שלהם, ואם תקשיב תשמע שזה סיפור תודה.

ים תדרים הנעלם

התדרים הסמוכים לסף השמיעה הנמוך

הרעידו גלי פנדה

בדמו הגואש

הוא נדרך ושלח יד למכשיר

ובנג שאזאם

זה משהו שהוא לא הכיר

הוא שלח לי אותם באחת

ואני העברתי לך

ועכשיו שלושתנו מחוברים

לים התדרים הנעלם.

 

עברו שלשת אלפים שנה

מאז צעדנו ביחד

אתם ואני על החוף של אורי שטרק

ושתינו מרגריטות

ודיברנו שטויות

 

בזמן האחרון אני נוסע לשם

בונים שם עכשיו

מצרים את החוף

יימח שימם של צמאי הממון

פורעי החוק

 

אבל יום אחד

זה יתהפך ושלושתנו נשב

שוב ביחד על ברכי התיכון

ונלקק דבש מצוואר בתולת ים

שתגמור בחיוך ותחזור בתנועת סנפיר אחת

אל ירכתי המצפון

 

שיין הודבו

שיין הודבו, במקור חנן יוסף

נראה מושבניק חביב

זה שאין לו בכלל חברים,

לא נראה כמו משהו חריג

 

זהירות, מועדון הנפש על שם

חיה וחנה חנני, הוקם בחסות כל בו מים

חרוז מספיק טוב בינתיים,

נמכר למרבה במחיר

בלי דעת, במרתף, שיין הודבו

מאכלס שק שינה.

 

שולחן פינג פונג ללא שחקנים

פוטנציאל למשחקי ילדים,

יום אחד הם יבואו  ימלאו את
הגן בצחוקם

אף אחד לא ירגיש  שילדה אחת
חסרה…

 

החקירה תתנהל בראשות רב פקד מנדי טל-אור

מבריק ,ערני ושואף להצליח

הילדה בקרוב תהיה פסולת יבשה בלבד

רק מספר 17 על החגורה של שיין.

 

יעברו עוד שנים עד שיתקשרו החוטים

בינתיים ממשיכים החיים, קצת יותר קצת פחות

אל תהיו מודאגים הורים יקרים

רוב הזמן הודבו ישר ונעים,

רק שאין לו בכלל חברים.