מכתב גלוי לשר.ת החינוך הבאים

שוב כתבתי פוסט בבלוג המתחרה של עצמי, הם לא משלמים לי אבל יש להם חלון יותר גדול לים התיכון אז אני תולה את הציורים שלי אצלם לעת עתה והנה הלינקוש למכתב

https://www.zman.co.il/7297/

ראיון עם יוסף אל דרור לכבוד הסרט הנפלא שלו בלי דם

ג'ו ואני חברים מניסן נתיב בית הספר וגם הבן אדם עליו השלום, בכל אופן הייתה לנו קבוצת כתיבת שירים בבית ספר. בין שאר הדברים שג'ו עשה הוא כתב את המילים של לבן על לבן אז כתבתי לו אתמול אחרי הקרנהת הבכורה של בלי דם בראשון בערב,

30.4.2019, 19:56 – דן תורן: ג'ו רוצה לעשות ראיון ווטסאפ לבלוג שלי על הסרט? זה קל
הנה דוגמה: http://dantorenblog.com/2019/04/10/%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%95%D7%95%D7%98%D7%A1%D7%90%D7%A4-%D7%A2%D7%9D-%D7%A4%D7%99%D7%98%D7%A8-%D7%A8%D7%95%D7%98-%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA%D7%99/
30.4.2019, 20:08 – ג'ו: יאללה. איך זה מתבצע?
30.4.2019, 20:12 – דן תורן: אז ככה.. 😊 אני שולח לך שאלות כאן ואתה עונה כשיש לך זמן ואח"כ אני מפרסם את זה
30.4.2019, 20:22 – דן תורן: סבב 👌?
30.4.2019, 20:31 – ג'ו: לגמרי.
30.4.2019, 20:32 – דן תורן: ובכן ככה, ראיתי את בלי דם שלש פעמים וכל פעם נהנתי יותר איך אתה מסביר את זה? חח
30.4.2019, 20:33 – דן תורן: כלומר יכול להיות שזה סרט שמבקש יותר מצפיה אחת?
30.4.2019, 20:34 – דן תורן: ראיתי שאתה חתום על גם הקאסטינג בסרט, מה היה חשוב לך כשבחרת את השחקניות והשחקנים לסרט?
30.4.2019, 20:34 – ג'ו: אה, רגע, שאלה תשובה? חשבתי בזמני החופשי. אני בהרדמה. אגמור, אסמן.
30.4.2019, 20:34 – דן תורן: אין לנו דד ליין בבלוג.. 😊
30.4.2019, 20:34 – ג'ו: (:
30.4.2019, 20:35 – דן תורן: עזוב את הטלפון לך תרדים ותן להתרכז
30.4.2019, 20:35 – ג'ו: טוב. תודה.
30.4.2019, 20:35 – דן תורן: ❣🤘🏼
30.4.2019, 20:36 – דן תורן: רק בפעם השלישית שמתי לסטירה שהמורה לתאטרון נותן לתלמידה בכניסה לדירה שלה
30.4.2019, 20:57 – דן תורן: לא יכולתי שלא לחשוב על רוצה מכות, אתה לא חייב להגיב לכל אסוציאציה שעולה לי.. 😊
30.4.2019, 20:58 – דן תורן: המורה משתמש במזכירה אלקטרונית לארוך הסרט, יש עדיין להשיג? כלומר לדעתך יש להן עדיין קהל?
30.4.2019, 20:59 – דן תורן: החטיפות לסוריה שהחוקר מדבר עליהן, מאיפה הרעיון? זה מפחיד
30.4.2019, 21:01 – דן תורן: אני אוהב שרוני אומר לשכנה 'ראיתי שלט לא להפריע, אמרתי נפריע, אני מפריע?' זאת ממש בדיחה. היו עוד בדיחות מודעות בתסריט? היו כאלה שהורדת?
30.4.2019, 21:03 – דן תורן: הסצנה שבה נהג המונית מספר לגיבור שהיה מסיע את הגשש.. זה יפה ומוזר.. מה זה? געגוע למשהו? אולי לעג לגעגוע להומור ישן?
30.4.2019, 21:05 – דן תורן: כשהדילרית יושבת על המורה בחלוק רחצה ומצלמת אותו ב אייפון שלה היא אומרת לו 'אל תדאג יוצאים פה טוב' זה אתה אומר לשחקנים?
30.4.2019, 21:06 – דן תורן: לסיום יש משהו שאתה רוצה להגיד שלא שאלתי? ותן לינק להקרנות ותמונה או פוסטר של הסרט בבקשה. תודה רבה, דה דיין

לצורך הקריאה אני משייך את השאלות לתשובות,
-דן תורן: ובכן ככה, ראיתי את בלי דם שלש פעמים וכל פעם נהנתי יותר איך אתה מסביר את זה? חח
כלומר יכול להיות שזה סרט שמבקש יותר מצפיה אחת
1.5.2019, 0:03 – ג'ו: אני אענה ברצינות. זה בגלל שהסרט הוא לא אינפורמטיבי אלא מרומז. אם הוא היה אינפורמטיבי, ברגע שהיית יודע את העלילה ומה אמרו היית יודע הכל. ברגע שהסרט מפעיל אותך אסוציאטיבית, או מאפשר לך לפרש אותו בכמה דרכים, אתה רואה בו, ולמעשה בעצמך, דברים חדשים כל פעם. בקיצור, כמו שמאני, אומר בסרט: ״הכל בראש של הצופה״ .
1.5.2019, 0:04 – ג'ו: האמת, חשבנו לעשות ״צפייה שנייה חינם״, אבל אז חבר אמר לי, רגע, זה אומר שאני לא אהנה פעם ראשונה? לא בא.

-דן תורן: ראיתי שאתה חתום על גם הקאסטינג בסרט, מה היה חשוב לך כשבחרת את השחקניות והשחקנים לסרט?
1.5.2019, 0:05 – ג'ו: היה חשוב לי קודם כל ללהק בעצמי, כי הרגשתי שזה המשך של הכתיבה, כלומר, פעולה אינטימית, ולא רציתי התערבות חיצונית. מה שחיפשתי בשחקנים זה שיהיו יפים, חכמים, מעניינים, ובעיקר בעלי אוזן טובה וטכניקת משחק מפותחת. התהליך הזה דורש המון מיומנות כמו שאתה יודע.

– דן תורן: רק בפעם השלישית שמתי לסטירה שהמורה לתאטרון נותן לתלמידה בכניסה לדירה שלה
לא יכולתי שלא לחשוב על רוצה מכות, אתה לא חייב להגיב לכל אסוציאציה שעולה לי.. 😊
1.5.2019, 0:06 – ג'ו: לא שמת לב לסטירה עד הצפייה השלישית??? אני המום, דה דיין! (אולי כאן המקום להגיד למאזינים, למה אני קורא לך דה דיין. לפני איזה ששים שבעים שנה, יצאנו אני ואתה מקולנוע רב חן, נדמה לי, שם ראינו את הסרט ״צומת מילר״. היתה שם דמות שקוראים לה The Dane‪. ‬
ותוך כדי שחצינו את שרידי כיכר דיזנגוף, החלטתי שהשם הזה הולם אותך בגלל דמיונו לשם שלך ומאז אתה דה דיין)
1.5.2019, 0:08 – ג'ו: כן, זו סטירה שהגיע באיחור של שלושים שנה. (:
אבל לא, זו לא אותה סיטואציה כמו בשיר

– דן תורן: המורה משתמש במזכירה אלקטרונית לארוך הסרט, יש עדיין להשיג? כלומר לדעתך יש להן עדיין קהל?
1.5.2019, 0:09 – ג'ו: היום זה תא קולי אני חושב, אם בכלל. אספר לך אנקדוטה. אבי ז״ל היה רופא וקנה מזכירה אלקטרונית עוד בתחילת שנות השבעים, כי חשב שזה ייתן תחושה של שירות יותר טוב לחולים, שיוכלו להשאיר הודעה בכל שעה. מכיוון שהמכשיר עוד לא היה מוכר בארץ, פציינטים היו מתקשרים ולא מבינים למה הקסטה לא עונה להם, והיו מתחילים לקלל את הדוקטור, שרצה רק טוב. בתור ילדים זה היה שעשוע שלנו להקשיב להיסטריה המוקלטת.

– דן תורן: החטיפות לסוריה שהחוקר מדבר עליהן, מאיפה הרעיון? זה מפחיד
1.5.2019, 0:09 – ג'ו: אני חושב שזה בא מההיקסמות מהקונספט של ״הצד האחר״, גם של הנפש וגם של הגבול, שהם היינו הך במובן מטאפורי אולי.

– דן תורן: אני אוהב שרוני אומר לשכנה 'ראיתי שלט לא להפריע, אמרתי נפריע, אני מפריע?' זאת ממש בדיחה. היו עוד בדיחות מודעות בתסריט? היו כאלה שהורדת?
1.5.2019, 0:10 – ג'ו: כן זו בדיחה מודעת, אבל רק כי הדמות, רוני, רוצה להקסים את השכנה וההומור משמש לו למטרה הזו. אני מנסה להיזכר אם היו בדיחות שירדו… אולי אזכר אחר-כך.

-דן תורן: הסצנה שבה נהג המונית מספר לגיבור שהיה מסיע את הגשש.. זה יפה ומוזר.. מה זה? געגוע למשהו? אולי לעג לגעגוע להומור ישן?
1.5.2019, 0:11 – ג'ו: אני חושב שזה געגוע שלו לתקופה ההיא במובן הישראלי, וגם שלהיותו נהג היתה אז אולי משמעות מעבר לבנאליות של היומיום. להסיע את הגשש זה להוביל מטען חד פעמי ויקר ערך.

– דן תורן: לסיום יש משהו שאתה רוצה להגיד שלא שאלתי? ותן לינק להקרנות ותמונה או פוסטר של הסרט בבקשה. תודה רבה, דה דיין
1.5.2019, 0:15 – ג'ו:

בלי דם הפוסטר


1.5.2019, 0:19 – ג'ו: איך אני מביא לינק מהפייסבוק לפה?

1.5.2019, 0:20 – דן תורן: אני אדאג לזה
1.5.2019, 0:21 – דן תורן: https://m.facebook.com/blidammovie/

1.5.2019, 0:21 – ג'ו: יופי כן. יש שם טריילר, סרטונים ולינקים לכרטיסים
1.5.2019, 0:20 – דן תורן: איזה יופי של תשובות ג'ו, תודה רבה ! 💕 שמע אני לא עורך את הראיון אז אם הכל מקובל עליך אני מוריד את זה לדפוס כמו שהיו אומרים פעם.

1.5.2019, 0:21 – ג'ו: תודה דיין
1.5.2019, 0:22 – דן תורן: מעולה תודה רבה 🙏
1.5.2019, 0:22 – ג'ו: יכול להדפיס
1.5.2019, 0:22 – דן תורן: 🤘🏼💓
1.5.2019, 0:22 – ג'ו: לילה טוב. איזה כיף שראית שלוש פעמים.

ראיון עם דניאלה ספקטור נו פילטר על 'בהתחלה'

השיר 'בהתחלה' של דניאלה ספקטור עשה לי את זה ביג טיים כמו שאומרים אני כל הזמן רוצה לחזור לשמוע אותו והוא עורר אצלי כמה שאלות ואמרתי לעצמי שאני מנגן עם ג'נגו הקינג והבסיסט שלה ושאלתי אותו אם היא תסכים להתראיין לבלוג שלי על השיר והיא הסכימה אז הנה הראיון שנערך בווטסאפ בימים האחרונים אנפילטרד אנבריג'ד אנסנסורד

הנה השיר https://www.youtube.com/watch?v=-A2et4xwfHI המילים בקרדיטים

[19:21, 23/3/2019] דן תורן: דני אם מותר לקרוא לך בשם של בחורה שאני מכיר רק מהחלומות שלי, שמח שהסכמת להתראיין לבלוג שלי חח אז אני רוצה לשאול כמה שאלות על הטקסט של בהתחלה

שלי, שמח שהסכמת להתראיין לבלוג שלי חח אז אני רוצה לשאול כמה שאלות על הטקסט של בהתחלה

[19:21, 23/3/2019] דן תורן: אפשר כאן?

תעני כשיהיה לך זמן וחשק.. לא בוער

 [21:20, 23/3/2019] דניאלה ספקטור: הי הי, בכיף גדול(:

שלח

אוכל רק מחר להתפנות לזה

אז בטח אחזיר לך מחר או מחרתיים

 [21:21, 23/3/2019] דניאלה ספקטור: כיף שאתה כותב על השיר, תודה!

[21:21, 23/3/2019] דן תורן: כן השיר נשאר איתי הרבה זמן

[21:21, 23/3/2019] דן תורן: זה קורה לי בזמן האחרון עם שירים… מחול.. 😊

[21:21, 23/3/2019] דן תורן: פיבי בריג'רז

[21:21, 23/3/2019] דן תורן: קורט וייל

[21:22, 23/3/2019] דן תורן: קונן אוברסט

[21:22, 23/3/2019] דן תורן: ואת..

[21:22, 23/3/2019] דניאלה ספקטור: מחמאה גדולה 🙌

[21:22, 23/3/2019] דן תורן: 🎯❤

[21:22, 23/3/2019] דן תורן: תכף אנסח

[21:22, 23/3/2019] דן תורן: אני מקליט כמה סקיצות למחר

[22:01, 23/3/2019] דן תורן: ובכן דני

הבית הראשון הוא תיאור ויזיאולי ברור ויפה של זוג בלידה

מנקודת מבטה של הדוברת

מאוחר בערב בחדר יולדות

על הרצפה בחושך בין המכונות

אתה אחזת בי ניסיתי להרפות

ולא עזבת גם בתוך הצעקות

האם הבית הזה נכתב ראשון?

למה אני שואל…..כי הבית הבא

כבר הרבה פחות ברור

אני יודעת שבסוף זה ייגמר

הבוקר יחזור השער ייסגר

אבל עכשיו אני בתוך המעגל

אתה הולך איתי אבל אני לבד

הוא נראה המשך של הסיפור של חדר  החידה

אבל זה הרבה יותר מעורפל ומעלה כמה שאלות

למשל

מה יגמר? הכאבים? האהבה? החיים?

איזה שער ייסגר?

אם זה דימוי אז מה הוא מסתיר?

והשאלה העיקרית- איך החלטת לעבור מהקונקרטי למופשט ולמה?

המבנה של השיר נהדר לקח לי זמן להבין שיש כאן רק שני בתים

ופזמון סטייל גוספל שהולך ומתגבר

תדבר אליי, אל תניח לי לשקוע

יש אחיזה, יש אדם ויש כאן יד

היית שם כשאיבדתי את הכוח

בהתחלה, אני ראיתי את הסוף

שוב איזה סוף היא ראתה בהתחלה?

זה מסתורי ומסקרן וזה מעלה שאלות

הפזמון מרגש טילים גם אם אני לא מבין את המשפט על הסוף

תודה על השיר

למחרת

[22:33, 23/3/2019] דניאלה ספקטור: קיבלתי! ערב טוב

[22:33, 23/3/2019] דן תורן: 🤘💜

[22:57, 26/3/2019] דניאלה ספקטור: האם הבית הזה נכתב ראשון?

כן, השיר נכתב כמו שהוא מושר, מההתחלה לסוף (:

מה יגמר? הכאבים? האהבה? החיים?

השיר קורה בחדר לידה, ההתמודדות היא עם כאב וחושך גדול,

אני יודעת שזה זמני, אבל כשאתה בתוך חווייה גדולה ומטלטלת,

הידיעה שהיא תחלוף ושהבוקר יפציע, מרגישה רחוקה וחסרת משמעות.

בהתקרבות ללידה או למוות, נפתח שער, הצצה למשהו שהוא מעבר לסדר הרגיל של הדברים.

מעבר לכוחותינו, או לשליטתנו. אנחנו חוזרים למימדים האמיתיים שלנו בטבע.

השער הזה הוא זכות והזדמנות להציץ דרכו. בחיי היום יום הוא נשאר רחוק מאיתנו, סגור,

אנחנו שוכחים.

והשאלה העיקרית- איך החלטת לעבור מהקונקרטי למופשט ולמה?

באופן אינטואיטיבי. לא מתוך החלטה.

בשירים ובחיים אני נעה בין הקונקרטי למופשט במחשבה כל הזמן,

הדברים הם גם הם עצמם, קונקרטיים, אבל הם גם דימוי למשהו אחר, כל הזמן.

שוב איזה סוף היא ראתה בהתחלה?

אני מדברת על החיבור בין ההתחלה של החיים לסופם.

יש שם חוקיות דומה, אותו השער ואותה התמסרות לכוח גדול מאיתנו.

תודה על השאלות הטובות!

כיף

[23:12, 26/3/2019] דן תורן: יססס 👌 כבוד ותודה

[23:13, 26/3/2019] דן תורן: משינה בארבי שרים b sides יצאתי לעשן.. 😊

איך נולד פרויקט האדמה שלי היא שירים

עיצוב: אביעד זיסמן

אפשר להתחיל ככה,
כשהייתי ילד קטן לפני גיל עשר אני חושב, ברחוב גורדון 79, בקומת קרקע מתחתנו (אנחנו גרנו בשלישית) גרה אישה שנראתה לי אז מאד זקנה אבל יתכן שהייתה בגיל שלי עכשיו (58) שאירחה בביתה כל שבוע רבעיה של אנשים בערך בני גילה ואולי טיפה יותר מבוגרים שניגנו מוסיקה קאמרית, אולי באופן תחביבי ואולי הם עשו חזרות להופעות, , אין לי דרך לברר. בכל אופן הייתי מעביר שם שעה שעתיים אחה"צ מידי פעם, מקשיב לצ'לו ,שתי ויולות וכינור את או יותר סביר שני כינורות ויולה וצלו, ואהבתי את המוזיקה אבל לגם את השיחות בין קטעי הנגינה, על דברים של מבוגרים. זה היה מסקרן. ככה גם הרגשתי כשהייתי יושב בחושך בתאטרון חיפה בקיץ מקשיב ורואה שעות של חזרות, אבא שלי שיחק בתאטרון חיפה הרבה מאד שנים…
אבל אולי גם אפשר להתחיל את הסיפור על ששת הכלבים של דנה ועמיר בכפר בגליל המערבי…

בסוכות לפני שנה חברים שלי דנה ועמיר נסעו לאיטליה עם הילדים לעשרה ימים ואני באתי לשמור על הבית על החיות ולטפל בצמחיה וגם לקבל עשרה ימים של שקט ולחשוב ולכתוב. מדובר בהרבה חיות והרבה צמחיה, מאין חווה קטנה. באתי ללא ניסיון מוקדם אבל דנה הסבירה לי הכל טוב טוב שבוע לפני כשבאתי לסיור, וציידה אותי ברשימות ופתקים ורשת של חברות וחברים מהכפר למקרה שאסתבך.
ביום השני, אחרי שהאכלתי את החמורים ראיתי את ששת הכלבים, עומדים שוב לידי וחצי מתחילים ללכת במעלה ההר, ממש מסמנים לי עם הראש להמשיך לכיוון ההוא. אז קלטתי את הרמז והלכתי איתם לטיול הזה. במעלה ההר הם חתכו שמאלה ונכנסו לבית הקברות הקטן שהסתתר בין העצים. אפשר להגיד שכמעט שכחתי שיש שם אחד כזה וכמעט שכחתי שחבר נעורי האהוב דני קבור שם. נכנסתי לאזור הקברים המועטים חיפשתי קצת מצאתי את הקבר שלו, התיישבתי עליו, עצמתי עיניים ועפתי לתוך הזיכרונות שלנו יחד ולאיך שהוא צייר נפלא, התחלתי לבכות בכי פתוח ומשחרר. והבטחתי לו שאצייר לו ציור למרות שאני ממש לא יודע לצייר, ולמחרת כשהכלבים סימנו לי עם הראש אחרי החמורים לעלות כבר לא היססתי עליתי ושמתי את הציור של הפנים הזורחות שלו שציירתי בצבעים שמצאתי בחדר הילדים בבית.
אני תמיד כותב שירים גם כשקשה לי וגם כשקל. ואם אין לי שירים כי אני מוצף מידי רגשית אני כותב מאין כתיבת רצץ יומנית כזו. בימים האלה בסוכות בגליל לבד כתבתי קטעי יומן וגם שני שירים והלחנתי אותם. אחד מהם הוא 'האדמה שלי היא שירים'. כשהדגש כמובן על שירים. השיר מספר על הימים האלה בכפר ובפזמון אני אומר שבסוף אני חוזר ( הביתה , לעצמי לחיי העיר ) ואני אומר שתמיד זה מסתדר ומתחבר כי אני מאמין בתפילות בתוך השירים, זה עושה טוב לאורך זמן.

אפשר גם להתחיל ככה,
מישהו ברכב כל שהוא העיף את יניב חבר שלי, סאנודמן מעולה שעובד בדנים האחרונות בעיקר בעולם הפרסומות מהאופנוע. הידיים שלו נפגעו והוא נאלץ להית בבית כמה חודשים . בזמן הזה ביקרתי אותו כמה פעמים, והוא אמר שישמח לבוא אלי לסטודיו לחולון עם המחשב הנייד והכרטיס קול להקליט אותי אם מתאים לי. וכך יצא שהקלטנו כמה שירים ביניהם את מה זה משנה ואת האדמה שלי היא שירים על קליק, בצורה טובה. שלחתי לדורון פלסקוב לשמוע כי זכרתי שעשינו יחד עבודה מצוינת ב'למה באת', אחד משני השירים החדשים שהקלטנו לאוסף שלי 'לא ארזתי לבד' . דורון הציע שאבוא להקליט אצלו באולפני אלסקה מיוזיק את מה זה משנה הוא האט את הטמפו המקורי שלי כמעט בחצי צרף את שופתו בן שופן ולקח את ההפקה למקום אחר לגמרי ממה שאני הרגשתי כלפי השיר באופן אינסטינקטיבי.
במקביל ג'נגו ואני המשכנו את מה שהתחלנו לעשות בקיץ 2017 במופע לכבוד 20 שנה לזבובים, וזה לכתוב שירים יחד. אני שולח לו טקסטים הוא מלחין וממשיכים משם לשנות את הטקסט בהתאם ללחן שנוצר. ואז בגלל שאני מחפש דרכים להקליט שירים ובגלל שאני תמיד חושב שמוזיקה זה אנשים, באחד הסשנים אצל דורון השמעתי לו את הסקיצות של ג'נגו , העליתי את הרעיון שנקליט כמה שירים בגרסה ערומה, וניתן אותם בחינם לכל מי שירצה ל עבוד עליהם, דורון נדלק יצאנו לדרך של מה שהפך לאלבום השיתופי הראשון.
אני רוצה לתת כאן קרדיט לאח שלי עופר קורן שלפני ארבע חמש שנים רצה לעשות פרויקט דומה עם הלהקה שלו The Dead Cowboys , עופר סיפר לי על זה אז והרעיון נשכח אצלו וכנראה באופן לא מודע נטמע אצלי, אז אני מרגיש שהוא מאבות הפרויקט. ג'נגו דורון ואני הבאנו את ערן ג'גו ( צלם במאי עורך וידאו) לתעד את הסשנים הראשונים, וכשמסתכלים על מה שדיברנו בהתחלה אפשר להרגיש שלא ידענו בדיוק לאן אנחנו הולכים עם זה. למעשה המצאנו את השביל תוך כדי הליכה. אנחנו עדיין נמצאים בדרך עם 25 ביצועים שונים לחלק מ11 השירים שהקלטנו. זה מרגש ויפה לראות ולשמוע את מה שקורה, עם הביצועים בסגנונות השונים, מטראפ והיפ הופ, פופ , רוק וסול, זה חדש לכולם וגם לנו ואנחנו מרוגשים מזה מאד.
תודה לכל מי שלוקחים ולוקחות חלק בזה. יש עוד חודש וחצי לאיסוף החומרים אז מי שרוצה מוזמנ.ת להיכנס לערוצים ששיתפנו לאחד מהשירים ( מומלץ לדעתי לאלו שפחות זכו לביצועים- ילד רגיל, מה זה משנה וחוף גורדון) ולהקליט גרסה ולשלוח לנו תודה לכולם שאתם חולמים והולכים איתנו למקום חדש ולא נודע.
באהבה
דן

האדמה שלי היא שירים ההכרזה

השירים, המילים והערוצים של הפרויקט

ראיון עם יותם בן חורין באמצע הטור חוף המערבי

יצאתי עם יותם לטור של שבועיים מלס וגאס עד פורטלנד וחזרה , 11 הופעות ורק אחת מהן לקהל ישראלי(הערב באפלו אלטו) בהופעות לקהל האמריקאי אני פותח לו בחמישה שירים ו מצטרף אליו לחמישה בסוף ההופעה, זאת חוויה שאני עוד לא מעכל, חלום של שנים שפוגש מציאות אלטרנטיבית של אנשים כמונו חולי מוזיקה שבאים להפועות ומפרגנים ומחבקים ומתרגשים
אנשים נהדרים בכל מקום . ישנים מעט נוהגים הרבה צוחקים מלא ,אני עוד לא בטוח שאני מקיף את גוגל החוויה הזאת. אז בסיאטל אתמול ישבנו במטבח של הבחורה ששמרנו לה על החתול ליומיים לדבר
ראיון עם יותם

לפעמים לפני החג

לפעמים לפני החג

כל נקודות הזמן נאספות לאחד

הבוקר ההוא שחתכנו לים

שרנו קרוסבי סטילס נש ובעיקר יאנג

 

הגענו למכולת בציר הצפוני

מתחת לאוררה בוראליס וקנינו

מיץ תפוזים ששכב ליד טבעי

אפשר היה לחתוך את המתח בינינו

 

בסכין נושקת סכין

עשן כחול מיתמר במטבח

תרמיז

תרמיזי בננה מכוכב מרוחק

 

ואז בקולנוע תכלת

לשמוע שוב שאין לבחור כמוני

מה לחפש בקהלת

פרסומת לסכין של מאיר אדוני

 

עוד  פעם במורד בן יהודה מול שצ'ופק

מישהו כתב העבודה משחררת

מתי למדנו להגיד על מה שלא הולך פאק

אוף את אומרת מתי כבר יתחיל הסרט

באבא או'רייאלי במאה ה21

אי שם בשלהי שנות השישים אחרי שאופרת הרוק טומי הצליחה פיט טאוסנט  התחיל פרויקט צד ללהקת ה Who , ותחת השם Lifehouse  , הוא חשב להוציא עוד אופרת רוק.

השיר Baba O'riley היה אמור לשיר בתחילת המחזה . אמור היה לשיר אותו חוואי לאשתו ושני ילדיו לפני שהם יוצאים למסע ללונדון. בסופו של דבר הסיקוול לטומי לא יצא, והשיר מצא את עצמו ב1971 באלבום של The Who שנקרא,  Who's Next, השיר שנבחר ע"י TIME אחד ממאה השירים הגדולים בכל הזמנים ובעוד רשימות כאלה שעושים מכיל את הביטוי החזק Teenage wasteland ,  ביטוי שמתכתב עם הפתגם של המחזאי הבריטי  ברנרד שו, הנעורים טובים מידי בכדי לבזבז אותם על צעירים:)  אבל אולי גם עם מה שאומרים על דור הY אתם יודעים כל הבלה בלה בלה הזה על זה שהם מרוכזים בעצמם וכו, פתאום לפני כמה ימים אני קולט שהשיר האדיר הזה מחכה לריילי, אחת מגיבורות הסדרה, עם אבא שלה, על יוקליילי בשדה התעופה של איסלנד

כן כן. בעולם שבו לצעירים אין ברירה אלא להיות אמיצים וחכמים כי אנחנו מילאנו אותו בזבל אלקטרוני שברובו מיותר השיר הזה מקבל משמעות חדשה.   ובהזמנות זו תודה ללנה וואשבסקי על אומץ והכחמה והיופי

 

 

הניתוח וסיפורים אחרים

"הניתוח" הוא סיפור שהתחלתי לכתוב בשנת 1997. אז, שכתבתי אותו, הנסיון לזרוק את הסיפור לעתיד, ריתק אותי, ורוב הדברים בו ובעיקר הניתוח עצמו, היו דמיוניים לחלוטין והושפעו בעיקר מ"ניורומנסר" של ווליאם גיסבון. מאז כבר היה את "אקזיסטנס" וכמובן את "המטריקס" והכל נראה כאילו כבר חי איתנו כמה שנים. לפני כמה חודשים פתחתי את הקובץ של הסיפור והתחלתי להתעסק אותו, שלחתי אותו לדרור פויר חברי, שהוא עורך 42 מעלות, ונעזרתי בראש הטוב שלו כדי לעגל פינות, לסדר את הזמנים בסיפור שהיו מבולבלים מאד (הם עדיין, אבל יש בהם מעט יותר הגיון) וגם כדי לסגור אותו. הסיפור מופיע באתר שלי, ואני חושב שהוא שווה קריאה. יש בו לא מעט סקס וסמים כי במקור הוא שייך לסדרת הסיפורים שמופיעה באתר הישן שלי, אבל אני חושב שיש כאן עוד כמה דברים.

הנה הסיפור:

הניתוח

 

-פעמיים פרנו עם קרח

-משהו לאכול ליד זה?

-לא תודה, הבאנו מהבית.

אחרי שהמלצרית הלכה חזרה לבאר, והחברים של נטאשה שרו על קוק בצהרים, כמו תמיד בחוף הזה, שאלתי את דריה.

-למה את אומרת לה כזה דבר?

-איזה דבר?

-שהבאנו מהבית לאכול.

-אבל זה נכון. אני הולכת לאכול.אותך.

זה היה בערך -4 בבוקר בבננה ביצ'. בתחילת יוני 94, קצת לפני שנפרדנו בפעם הראשונה. שנינו היינו דלוקים ולא היה איכפת לנו מכלום. קורט קוביין כבר היה מת איזה זמן, רבין עוד לא, ואנחנו באמת אכלנו אחד את השניה בלי הפסקה.  הזמן טס. שוב נהיה קיץ. קיץ 99 היה החם והלח ביותר שדריה יכלה לזכור, אומרים  שב- 91 היה חם לא פחות. אבל היא הייתה כל כך מסוממת שהיא לא יכלה לזכור את מזג האוויר. אם חושבים על זה אז אף אחד לא זוכר את מזג האוויר. בקיץ של 99 לדריה לא היה מזגן והשותפה שלה הייתה עושה כל כך הרבה רעש בזיוניים שהיא הייתה מביאה מ"הדואר" כי דריה לא הייתה מסוגלת לחשוב על כלום. מגבת רטובה. זה מה שעשו החברים שלה בכל מקום חם ולח על פני כדור הארץ העצבני, טוב זה היה מזמן. אני חושב שדריה זוכרת את המגבת ואת הדירה המעצבנת ההיא בעיקר בגלל המוסיקה. כולם אמרו שהרוק מת. אבל דריה קיבלה במתנה את כל הדיסקים של שי שנסע לברזיל והיא חרשה על BLEACH של נירוונה ועל כל שאר הדיסקים של SUB POP מתחילת העשור ההוא שבשבילה כלום לא היה מת. אנשים בדרך כלל שומעים את המוסיקה שבא להם לשמוע. אלא אם כן הם עובדים בעיתון או ברדיו ואז הם שומעים את מה שנחשב באותו זמן, וזה ממש לא כיף.

-כמה זמן אני אהיה מחוסר הכרה

  • מתחרט, מר תורן?
  • לא, לא, מה פתאום, אני פשוט שואל.
  • אתה תהיה מחוסר הכרה בסה"כ חצי שעה. אתה תשמע אותי סופר 3 2 1 0 ואתה תתעורר.

יכול להיות שב- 99 כבר היו  דיבורים ראשונים על הניתוח, אבל דריה לא ידעה אז על קיומו וספק אם    אם זה היה מזיז לה משהו אם היא היתה יודעת. הנט וכל הקטע הזה, לא עניינו אותה בקיץ ההוא. כן, עוד הייתה לה את הפרסיז'ן 71 אבל היא לא החליפה מיתרים איזה חמש שנים ולא נגעה בה, אלא לפעמים. פאנק.

נטלי סיפרה לה על הניתוח בסתיו של שנת 01?

  • -ידיד שלי מאמסטרדם, כריסטוף , עשה את זה, הוא מחובר לרשת כבר חודשיים… מחובר, מחובר – דרך הראש, זה סרט שאת לא מאמינה.

אני לא חושב שזה היה נכון, אז בכל אופן עוד לא. אם אני לא טועה, זה התחיל בפראג בתור אופנה, אנשים השתילו לעצמם קרטריג'ים ליופי. ומכיוון שזה כבר היה שם ונראה טוב, והגוף לא דחה את זה, התחילו לבדוק שוב ברצינות את האפשרות של החיבור. בערך בשנה הזאת התחיל הפיצול ברשת. אני זוכר את השלב שזה הפסיק לעבוד בתור תחליף לטלוויזיה וגם בערך את הזמן שהפסיקו לפרסם ברשת.

אהה… כן, אני זוכר מאמר אחד רציני שניסה לדמות את הנט למוח האנושי. הכותב היה פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת אדינבורו- ריצ'רד קאר. דריה שמרה לי את הכתבה…

  • כן,למה לא, עם כל המחלות של החשיבה שלנו, עם הפחדים והמיתוסים, השקרים והפנטסיות, הרשת מתנהגת בדיוק אותו דבר, זה יהיה מגוחך להמשיך להתעקש על הפרדת האמת מהשקר. אי-אפשר, וגם אין צורך ( ריצארד קאר ).

ביוני 95 דריה נסעה לסן פרנסיסקו. הקיץ נראה כמו מסיבה אחת גדולה, קונדומים היו מחוץ לתחום, בכל מקום מישהו אחר הציע לה נישואין. היא כתבה לי מכתב:

"חבל שאתה לא פה, חזיר, אני מתגעגעת לשטויות שלך…כאן כולם יותר חולים ממך בראש… אבל הם לא מדליקים אותי כמוך. אני לא מבינה מה פתאום אני מגעגעת אליך, ואם לא הייתי שיכורה בטח לא הייתי כותבת, ואתה לא תאמין אבל אני מתחילה לעבוד- נחש במה? עיצוב תוכנה, מצאו להם מי, אין לי מושג מה אני צריכה לעשות. מישהו כאן חושב שצריך בחברה גם אנשים שלא מבינים במחשבים, ואני נבחרתי, כנראה בגלל העיניים היפות שלי."

באמת יפות. דריה יכלה להשיג כל מה שרצתה בעזרת המבט העצוב-תמים שלה…

  • וממתי אני אוכל להפעיל את זה?
  • אל תדאג זה יותר פשוט מלהפעיל פלאפון.
  • איך זה יהיה? מישהו יסביר לי, או שאני אקבל חוברת הפעלה?
  • משהו כזה, עכשיו תעצום את העיניים.

הרבה כאבי לב יכלו להימנע, אם הייתי הולך דרך רחוב אמזלג במקום דרך שלוש ב- 6.1.911

הלכתי לחבר שלי אלי שגר אז בנווה צדק, לעשן. מה היה לי לעשות בבוקר?

שם, בבוקר הבהיר של אמזלג ראיתי אותה בפעם הראשונה, היא עברה על פני, תקעה  בי מבט בוחן ואמרה, "יפה, יפה." היא בדקה אותי כמו שבודקים סחורה עתידית.

כמה שבועות מאוחר יותר הלכתי לשמוע אותה במטרו באלנבי, זאת הייתה ההופעה   הראשונה שלה. זה היה בשיא של מה שנקרא אז גראנג'. היא הייתה בלהקת בנות שניגנה פאנק- ושאלוהים ימות עוד פעם. הן שרו באנגלית כמובן, ואז בזמן ההוא בתל אביב זה ממש נחשב אנכרוניסטי, דריה, הייתה דבוקה למיקרופון, הפרסיז'ן תלויה לה נמוך, מאוד נמוך. איגי פופ היה יכול לאכול אותה באותו ערב אם היה רואה,היא הייתה גדולה.למחרת הייתה תמונה שלה במקומון. המבקר שנא אותם. זאת הייתה הפעם השנייה שראיתי אותה וזכרתי טוב טוב את המבט שלה מאמזלג. ניגשתי אליה אחרי ההופעה ושאלתי אם אני יכול להזמין אותה לדרינק.

– סליחה,אני מאוד ממהרת, אולי פעם אחרת, מי אתה?

– דן. אני מכיר את אחותך הגדולה.

– אהה הבהמה, נו אז?
– אני חושב שהייתם גדולים.

– היינו חרא,היה חרא, קהל חרא, יש לך סיגריה?
שוב הפסקתי לעשן. דריה הייתה באמצע תקופה היסטרית של קוק כשהתחלנו לצאת…. טוב לא ממש יצאנו… הרגע שעישנו סיגריה ביחד באלנבי, היה האחרון שלנו בחוץ להרבה זמן… זה היה בפברואר 91 ושנינו לא הכרנו אז את  המלה ניהיליזם. היא באה אלי בלילה ההוא ולא יצאה כמה שבועות. דריה טענה שהיא לא ישנה באותה תקופה. או אולי קצת, אני לא יודע.

– אתה נוחרכמו חזיר!

– את יודעת שאת חורקת שיניים כשאת ישנה…

– אני לא ישנה.

– אני נשבע לך שאתמול ישנת.

– אם עוד פעם תשקר אני עושה לך קשר בזין.

השומר של המטרו היה מקבל "מתנות" מכל מיני אנשים שרצו להיכנס…. ודריה הייתה מיודדת איתו חזק, קראו לו ארז אני חושב, או אורי, או אורן, יוצא סיירת תמים שהתאהב בכוח שהמקצוע היוקרתי שלו העניק לו. דריה אמרה לי:

  • אני דוחפת לו אצבע לתחת ומוצצת לו הוא גומר תוך שתי שניות ואני מקבלת את כל מה שהשאירו לו בכניסה באותו ערב בתור מעשר, רוצה קצת?

לפעמים רציתי קצת. דריה ואני חיינו בלילה בתקופה הראשונה של היחסים שלנו. היה חורף. האלבום המעניין של הזמן ההוא מבחינתנו היהTROMPE  LE MONDE   , האחרון של הפיקסיז. היינו קמים בחמש אחרי הצהרים והולכים לישון בשמונה תשע בבוקר. בארבע בערך היינו יורדים למטה, הולכים לענת ומביאים ממנה מרק רגל או קובה או ג'חנון או הכל ביחד וטורפים את זה חי במיטה… אחר כך היינו טורפים אחד השני, אחר כך היינו מסניפים עוד קצת, מעשנים את כל הסיגריות שהיו לנו, משחקים איזה משחק אידיוטי, כמו לתקוע פרח בתחת וללכת הליכות מצחיקות בחדר,  ונופלים לישון עד חמש שש למחרת. הסקס הטוב באמת התחיל כמובן אחרי הפרידה, כלומר אחרי הפרידה הראשונה בסוף הקיץ של 94. מאז מעולם לא נפרדנו, אבל גם לעולם כבר לא היינו ביחד. דריה הייתה אלופה בלצחוק על עצמה.

– אני אוכלת בתחת, מזדיינת בתחת, מכיר?

– למה?
– כי אני אוהבת את זה…אתה רוצה לראות? אתה רוצה לראות גבר אחר תוקע אותי?

– כן,למה לא, יש לך מישהו בראש, או כל אחד?

– חשבתי על אורי ההומו מהמועדון…

– השומר? הוא הומו, לא?

– למה, בא לך עליו?

– כן, הוא שרירי וענוג.

דריה ואני ידענו  שאנחנו יכולים ללכת רחוק. היינו מאוהבים וחדי הבחנה.

  • אתה בטוח שאני אזכור מי אני?
  • כן, אני בטוח, עברת על הניירות ואתה יודע את העובדות. 100% הצלחה. אני מחבר אליך את האלקטרודות האלו. זה קצת קר, אז אני מציע שתיקח נשימה עמוקה.

היא ישנה על צידה. יכולתי לראות את הבטן שלה זזה. הייתי בטוח שהיא ישנה. ולא מתה. היא הייתה ערומה. מכוסה רק קצת. ליטפתי את הרגליים שלה. היא לא זזה. עליתי קצת למעלה, היא קיפלה רגל אחת, יכולתי לראות שהיא רטובה. שער הערווה שלה היה בהיר. או אולי צבוע. ליטפתי את הפתח שלה, הוא היה רטוב. שחקתי עם הפתח. היא  לא כיווצה אף שריר כשהכנסתי את האצבעות שלי לתוכה.

אחת שתים שלוש. היא הכירה את המשחקPlay Dead  זה גירה אותה למוות, היא הייתה צריכה להשתין. לחצתי לה בעדינות על הבטן, היא זזה בחוסר מנוחה.

– סוטה ,

היא אמרה בחיוך וחזרה לתפקיד המתה…. לחצתי חזק יותר. היא הייתה מתה לאבד שליטה לידי. הבנתי אותה, זה באמת כיף לתת למישהו להוביל אותך. הפסקתי. הבאתי לעצמי קולה.

– רוצה?

– כן…

השקיתי  אותה.

– סוטה.

– למה את קוראת לי סוטה?

– למה אתה נותן לשתות במקום לגמור?

– כי אני יודע מה טוב בשבילך.

שתינו את כל הבקבוק.

סיבוב שני….

– 22 21 20 19 18… תנשום עמוק. הכל בסדר. אתה מרגיש את זה?

– תן לי לקום.

– למה?
– אני צריכה להשתין.

– עוד לא.

שיגעתי אותה, הושבתי אותה עלי , ולחצתי לה על השלפוחית , ביד השניה נתתי לה מכות קטנות בטוסיק כמו לילדה קטנה.

– אני אשתין עליך עוד שניה, תן לי לקום.

– את לא רוצה לגמור קודם?
– אני….עוד שניה…..

לא היה גבול למשחקים שהיינו משחקים. זה היה קצת אחרי סילבסטר, תחילת שנת 05, היה מיתון, לא הייתה לי עבודה, ובמקום להתעצבן מזה הייתי עם דריה. היא ישבה על כיסא וחיכתה לי. אני לא מיהרתי לבוא. אחר כך באתי, היא הייתה עדיין על הכיסא.היא קמה. הלכה לארון שלה.

– בוא, יש לי בשבילך משהו ללבוש.

לבשתי את הבגד ים הירוק שלה, שני חלקים.

– תעמדי על ארבע, היא אמרה לי אחרי שנלחצתי לתוך הביקיני הירקרק שלה.

– איזו ילדה חמודה.

התעצבנתי והיא הרגישה, היא נתנה לי מכה בביצים. קפצתי.

– ששש… היא ליטפה אותי.

המשחק הזה נמשך איזה זמן, מכה ליטוף מכה ליטוף.היא המשיכה לדבר אלי כמו אל כוסית, לא אהבתי את זה, זה לפחות מה שאמרתי לעצמי אבל, עמד לי טיל. אני חושב שהיינו אז בצריף שטיטי השאיר לדריה לכמה ימים ואני הצטרפתי אליה כדי שלא תהיה לבד בחושך. זה היה קצת  אחרי המלחמה הגדולה שנמשכה רק כשבועיים של פצצות חכמות, לא נשאר הרבה מאזור השפלה. תל אביב נהייתה נחמדה ככה. בלי עזריאלי בלי הסנטר בלי הרבה כבישים. רוב החברים שלנו לא היו כבר בארץ מזמן. מי שהיה לו קצת כסף או שכל עזב קודם. טיטי אוסמן היה שליח. בזמנו הפנוי טיטי היה מכין טרקים לחברת מוסיקה גרמנית שהייתה משלמת לו מקדמה מגוחכת ומוציאה אותם באוספים שונים. דריה הכירה את טיטי עוד מלפני המלחמה, אבל אחרי המלחמה, הם היו נפגשים בבאר של עלי, שהיה ממוקם בקומפלקס העקום והמאולתר שקם על החורבות של הבימה, הבאר היה במרתף, לא היה בו הרבה אור, וגם לא יותר מדי לקוחות. דריה סיפרה לטיטי על הניתוח. טיטי כמובן טען שהכיר מישהו שעשה את הניתוח ומת.

  • 14 13 12 11 10 9…

– דריה, זה לא בשבילך החרא הזה.

– אז מה כן בשבילי, להירקב בתל אביב?
– אז תסעי מי מפריע לך?

– אין לי דרכון…

– זה לא בעיה לארגן…

זאת היתה בעיה ועוד איך בעיה, גם לי לא היה דרכון. הדרכון שלי פג בנובמבר 04 בדצמבר הייתה המלחמה, ואחר כך כבר לא היה משרד פנים לדבר איתו. ודריה לא חידשה עוד מהאלף הקודם.

מה שבטוח, דריה הלכה על הניתוח, אני כבר ידעתי שאין מה לנסות לשכנע אותה אחרת. טיטי עוד ניסה.

– את יודעת מה, אני אברר לך, לטיטי יש קשרים.

זה נכון. היו לו.

בתחילת התקופה השניה שלנו לדריה היה חבר. צלצלתי אליה יומיים אחרי שרבין נרצח,לא דיברנו לפני כן כמה שבועות וניצלתי את המצב הדרמטי לשמוע את הקול שלה.

החבר הרים את הטלפון. השעה הייתה חמש אחה"צ.

  • היא ישנה.
  • אהה… אתה יכול למסור לה שדן התקשר?
  • -מי?
  • -דן.
  • אהה, כן בטח, אני אגיד לה. קרה משהו?
  • לא ,כלומר אתה יודע, ראש הממשלה נרצח?
  • מי? מתי ?
  • לפני יומיים. רבין. ירו בו.
  • נו כן, אמריקה… סרטים.

היא לא החזירה טלפון. השנים עברו. לפעמים קרו לנו דברים ביחד, ולפעמים לא. אני לא הצלחתי להתייחס לשום סיפור שלי ברצינות כי דריה תמיד הייתה שם, גם כשלא ראיתי אותה כמעט בכלל. אני זוכר אותה בהופעה שלי בלוגוס בפסח 98. היא באה, יחד עם חנה, חברה שלה. היא נראתה טוב, כרגיל, אבל המבט שלה היה עמום, תיארתי לעצמי שהיא על קוק פרסי, אבל לא אמרתי לה כלום.

חנה תפסה אותי ליד השירותים ואמרה שאני צריך לעזור לה.

  • דריה צריכה שתשמור עליה.
  • טוב…
  • אל תגיד לי טוב, תשמור עליה.
  • אני אשתדל.

אף פעם לא הצלחתי לשמור עליה, וגם שנים אחר כך, כששמעתי מחנה שהיא נגנבה והיא הולכת על הניתוח לא היה לי מה להגיד. אי אפשר היה לעצור אותה, אני בכל אופן לא יכולתי.

טיטי בא לבקר אותי, הוא רצה שאני אשמע כמה טרקים שהוא עשה. לא היה לי כוח למוסיקה מונוטונית, אבל רציתי לראות אותו. טיטי היה מקסים, והוא תמיד ידע מה הולך.

טיטי בא על האופנוע, עשה המון רעש למטה בחניה, הרגיז את כל השכנים ונכנס מזיע ועצבני. נתתי לו מים קרים הכנתי לו ג'וינט ושאלתי אותו ישר,

  • הניתוח?
  • איזה ניתוח.
  • הניתוח המחורבן שמחבר אותך לרשת…לנט.
  • זה חרא שאתה לא מתאר לעצמך, אני מכיר מישהו שמאז הניתוח הוא צמח, והוא מתעורר מזה רק כדי לצעוק " לא!!!!!! די!!!!!!!! בבקשה לא!!!!!"

טיטי הדגים את הצעקות המטורפות ואז הזיל ריר על הרצפה ואחר כך צחק, מה שהעמיד את כל הדיבור שלו בספק ולכן הוסיף –

  • ברצינות…
  • 8 7 6 5 הוא ישן? 4…

הדיבור של טיטי הצטרף לעוד כמה דיבורים ששמעתי בנושא, ואני חייב להגיד שזה לא שיפר את הרגשתי הכללית לגבי השטות הזאת שנכנסה לדריה לראש. אבל אני ידעתי כבר אז כשהגשם הראשון של חורף 05 עוד לא ירד, שדריה רצינית לגמרי לגבי הניתוח, בדיוק כמו לגבי כל נושא אחר.

לדריה היה אז זוג חברים, יעל ואמיתי, שהיו צעירים ממנה בכמה שנים. לא הרבה שנים אבל כשהם עברו לסקוואט החדש שלהם במה שהיה פעם שד' בן ציון, והיא באה לבקר אותם היא הוכתה בתחושה שזאת למעשה המשפחה שלה. אולי בעצם הם כמו ההורים שלה.

אחרי כל כך הרבה שנים ביחד וזה שהם שרדו ביחד גם אחרי המלחמה הגדולה וגם זה שהם ידעו לצחוק על עצמם.היא הייתה קרועה על יעל מאז ומעולם ואמיתי היה אומנם שתקן אבל היציבות שהוא הביא והיכולת שלו לתקן הפכו אותם לחלק מהשפיות שלה.

ואם כבר מדברים על השפיות שלה, אז ככל שהרעיון שהיא תחבר פלאג למוח שלה שהמידע יזרום אליו ישיר התחזק אצלה, היא הרגישה יותר נורמלית.

  • את לא נורמלית, יעל חזרה ואמרה, תאכלי ענבים, הם טובים.
  • אבל למה, למה בעצם לא.
  • כי אין הוכחות שזה עובד, כי זה מסוכן, וכי מה את צריכה את החרא הזה בתוך המוח שלך?
  • אני דווקא שמעתי על מישהו בעבודה שעשה את זה, והוא נראה לי בסדר.
  • תודה רבה לך, אמיתי, אתה לא רואה שהיא רזה מדי? ושאני מנסה פה להוריד אותה מהשטות הזאת?
  • סליחה שהתערבתי.

דריה רצתה לחבק אותו, כשהוא מצמץ ככה בחוסר ביטחון מדומה. אם אמיתי אמר שזה בסדר, אז זה בסדר. אין, אין כמוהו. כשרק הכרתי אותה היא כל הזמן דיברה על מקומות שונים שבהם היא מתכוונת לחיות, או שכבר חייתה בהם. הייתה לה פנטסיה על איביזה, ועל מונקו ועל בריסל, או וינה או צ'כיה…. ואחרי שהחומה בברלין נפלה היא כל הזמן דיברה על ברלין. (מתי זה בדיוק היה?) היה קשה לי בכלל להגיד שאנחנו ביחד מרוב שינויי התוכניות שהיא הייתה מציגה לי, ותמיד בגוף ראשון יחיד.

  • איך אני מתה להתעורר בפאריז, לצאת לרחוב לקנות איזה לחם ולטחון אותו בהליכה.

או משהו בדומה לזה. לא היה לי סיכוי מול הדמיון שלה, ובאופן טבעי למדתי לחיות עם העובדה שאנחנו לא בדיוק ביחד, היא אוהבת אותי אבל לא מתכננת להישאר איתי. מרגישים דברים כאלה, מהר מאוד. אני יודע שדריה ראתה את זה אחרת.

  • אתה יודע, היינו יכולים להתחתן אז ולעשות ילדים…ולהיות מאושרים .
  • אבל את רצית לנסוע כל הזמן ובסוף באמת נסעת לסן פרנסיסקו, בתחילת 95.

–     נו, אז למה לא באת איתי, דביל?
ככה זה היה עובד… לא היה לי סיכוי מול הדיבור הזה… דריה למעשה אמרה לי משהו שהיה נכון, היא בעצם הייתה שמחה אם הייתי מחליט בשביל שנינו, זה לא שהיא הייתה פסיבית, בכלל לא, אבל בעניין של הזוגיות, היא העדיפה לראות את הביטחון מהצד שמנגד, ויכול מאוד להיות שאני לא נתתי לה אף פעם את התחושה שהיא יכולה לסמוך עלי. לך תדע.

  • מר תורן? דן? הלו?! ישן כמו דוב בחורף אפשר להתחיל. איזמל בבקשה.

לפני אוקטובר שנת 02 , כשבתל אביב נעשה יותר נעים, ממש לפני הבחירות לעירייה כשכל הכבישים בתיקונים, דריה באה לבקר אותי.

  • השמנת.
  • אני? מה פתאום, את אמנם נראית סוף העולם אבל זה לא אומר שאת צריכה לרדת עלי.
  • אני נראית חרא, ולבשתי לבן כדי שלא תשים לב. תראה את הבטן שלי,אני עושה מאה כפיפות כל יום, תיגע.

וזהו. הפעם הבאה שעברה לי מחשבה לא אדומה בראש הייתה כמה שעות מאוחר יותר כשהזמנו  מהסינית האדומה. השליח הרוסי לא נזהר והחתול הזבלילי שלי, שתיים, ניצל את ההזדמנות וברח, והתחיל כל הסרט הזה של –

  • שתיים!!!!! פסססס, שתיים בוא!!! שתים, איפה אתה?!

ובמהלך הקטע הקורע לב הזה עד ששתיים חזר דריה הספיקה לאסוף את עצמה, ולצאת ולזרוק לי

  • היה כיף, תתקשר, שמן.

סיבוב שלישי

  • תישען אחורה, מר תורן, אני אספור עד שלושים, עד אז אתה תישן.
  • זה יכאב?
  • טיפה כאב ראש כשתקום, אבל למחרת אתה תהיה כמו חדש, מוכן?
  • כן
  • 30 29 28 27 26 25 …

כן, עשיתי אותו בחנוכה 06. בערך שנה וחצי אחריה. באותה תקופה לא היינו מתראים על בסיס קבוע, לשנינו לא היה טלפון וסמכנו בעיקר על המזל ועל זה ששנינו לא היינו ישנים מי יודע מה טוב בלילות, והמשולש שבו אפשר היה להיפגש בלילה בתל אביב אף פעם לא היה כזה שאי אפשר לעבור אותו בהליכה. בפעם הראשונה שראיתי אותה אחרי הניתוח שלי זה היה ב"חור", מה שהיה הסנטר לפני המלחמה. הלכתי לשם לערב לד זפלין, מישהו השיג עותק של The Song Remains The Same והקרינו אותו על מסך גדול אז הלכתי. היא עמדה ליד הבאר בחצאית שחורה וגופיה אפילו שבחוץ היה חורף מטורף. ניגשתי אליה והפניתי את האוזן השמאלית שלי אליה להראות לה את שלי. היא רק חייכה

  • טוב לך?
  • מתגעגע.
  • למה?
  • לקיץ של 94.
  • יותר ספציפי?
  • בננה ביץ' לילה. אקסטה.
  • זה בסדר. אנחנו שם. תרגיש את הרוח.