באבא או'רייאלי במאה ה21

אי שם בשלהי שנות השישים אחרי שאופרת הרוק טומי הצליחה פיט טאוסנט  התחיל פרויקט צד ללהקת ה Who , ותחת השם Lifehouse  , הוא חשב להוציא עוד אופרת רוק.

השיר Baba O'riley היה אמור לשיר בתחילת המחזה . אמור היה לשיר אותו חוואי לאשתו ושני ילדיו לפני שהם יוצאים למסע ללונדון. בסופו של דבר הסיקוול לטומי לא יצא, והשיר מצא את עצמו ב1971 באלבום של The Who שנקרא,  Who's Next, השיר שנבחר ע"י TIME אחד ממאה השירים הגדולים בכל הזמנים ובעוד רשימות כאלה שעושים מכיל את הביטוי החזק Teenage wasteland ,  ביטוי שמתכתב עם הפתגם של המחזאי הבריטי  ברנרד שו, הנעורים טובים מידי בכדי לבזבז אותם על צעירים:)  אבל אולי גם עם מה שאומרים על דור הY אתם יודעים כל הבלה בלה בלה הזה על זה שהם מרוכזים בעצמם וכו, פתאום לפני כמה ימים אני קולט שהשיר האדיר הזה מחכה לריילי, אחת מגיבורות הסדרה, עם אבא שלה, על יוקליילי בשדה התעופה של איסלנד

כן כן. בעולם שבו לצעירים אין ברירה אלא להיות אמיצים וחכמים כי אנחנו מילאנו אותו בזבל אלקטרוני שברובו מיותר השיר הזה מקבל משמעות חדשה.   ובהזמנות זו תודה ללנה וואשבסקי על אומץ והכחמה והיופי

 

 

לגרש זה להוציא להורג

בוקר טוב, נניח שאמרת לעצמך, טוב הגירוש הזה הוא לא כזה נורא כמו שהם מספרים , בסה"כ יחזרו לאזורי הסאפרי החמודים שלהם זה לא לשלוח אותם למות כמו שמגזימים ואומרים לנו אז אולי תקרא.אי את זה    https://www.haaretz.co.il/news/world/africa/MAGAZINE-1.5765393

זה אנחנו עשינו וממשיכים לעשות, ועד שלא נעצור את זה זה לא יגמר

למות בעד ארצנו

שיר דן תורן ציור יוסי אוחיון

בקרוב המנגינה

 

גדלתי במרכז תל אביב

רחוב שונצינו

שוקו לחמניה

כדורגל בגינה

לא יצאתי מהעיר עד גיל 13

אז נסענו לאילת

דולפינים וזה בחיים לא ראיתי

כזאת חכמה בעיניים

כזאת שמחת חיים



עכשיו עוד חודש

מגרשים אותי למות בעד ארצנו

אתה לא רצוי אצלנו

היה כאן נחמד לעזאזל

ותודה עבור האוטו-תל

באמת שירות להתפעל

    

יש לי חברים לבנים ויפים

הם אומרים

שאני הכי מצחיק

שהם מכירים

"אפף הם אומרים

תקמט את האף"

השם שלי אמא אומרת פרושו

צנוע,  טהור, הגון, ומוסרי

אז למה אמא הם מגרשים אותי



כן עכשיו עוד שבועיים

מגרשים אותי למות בעד ארצנו

אתה לא רצוי אצלנו

היה כאן נחמד  לעזאזל

ותודה עבור האוטו-תל

באמת שירות להתפעל  להמשיך לקרוא למות בעד ארצנו

לילה פלאי

לילה פלאי הציף אותי
בזיכרונות שכבר מחקתי
חול בסנדלים
סירת נייר קרועה
שיר עם פתיחה כפולה
שביל של נמלים
לילה פלאי הצית בי
מדורה של גפרור אחד
מערות עטלפים
הליכה על חבל דק
בין שני מגדלים

מסיבות בעמקים
צלילת מעמקים
קדימה בנות
קדימה בנים

 

  • חבר איחל אתמול בלילה במקום לילה טוב- לילה פלאי תודה.

שהם לא שירים ולא לא שירים

 

שהם לא שירים ולא לא שירים   2010- 1017

קובץ זה מכיל את מה שכתבתי על פתקים במחברות בטלפונים על מפיות

על אייפד הקלטתי לנייד ואין להם מבנה של בית פזמון כלומר במובן הזה הם לא שיר

אבל במובנים רבים אחרים הם כן. הם לא ארוכים מספיק להיות סיפור, הם לא מאמר דעה ולא פוסט וגם לא טווויט, הם…שיר במבנה אחר אז מי מכם שבא אליה או אליו לחן בי מיי גסט

אני רק השליח אל תירו ואל תפחדו מכלום כמו שאמר פעם מורה שאני מכיר לתלמידים שלו ברימון, יש שני דברים קבועים בעולם הזה, האחד שבסוף מתים והשני שאני תמיד צודק. מה שנכון נכון.

*דן תורן AKA הקרחת הרותחת

הקובץ : "שהם לא שירים ולא לא שירים"

ראיון עם רועי צמח לרגל צאת 'ילד חלל'

 צילום: דפנה טלמון

 

אוביקיטבי-דן: רועי צמח הוציא עכשיו את האיפי הנהדרמשיריו 'ילד חלל'.  אני עובד איתו וקורא לו קיד כבר הרבה שנים ערכתי את ארבעת הספרים שהוציא והייתי היועץ האומנותי של האיפי שאגב ניתן למצוא כאן- https://royzemach.bandcamp.com/releases

ככה שזה לא ראיון עיתונאי אובייקטיבי, זאת יותר שיחה עם חבר אמן, מה שהיינו קוראים פעם קולגה

 

היי קיד מה שלומך?

היי דן! אני חושב שלומי איפה שהוא בין שפיר לסביר להתמוטטות עצבים וחוזר חלילה. אבל ככה זה תמיד. אז אני מניח שבסדר.

 

תגיד אתה זוכר למה קראתי לך קיד? מתי זה היה?

וואו, זה היה מזמן, מזמן…די בתחילת העבודה שלנו יחד.

מתי זה היה בערך אתה זוכר?

לפי התיקיות שלי במחשב, זה כנראה היה מתישהו ב-2009 J

השתעשענו ברעיון שאוציא לאור את שיריי תחת שם בדוי מגניב שכזה. אם אני זוכר נכון, באתי אליך עם השם "קיד ימאהה", גם כי היה לו צלצול מאד רטרואי וגם כי ניגנתי מאז ומעולם על אורגנים של ימאהה. ואז ענית, בצדק, שאולי כדאי שנרד מזה, פן נחטוף תביעה מהענק הקלידים והאופנועים היפני. אז המשכנו לחשוב על חלופות לשם במה, ויצא שדיברתי על היפוכונדריה, כדורים ומחלות – ואז ירית את "קיד זמנהוף"; לא בהשראת זמנהוף ממציא האספרנטו, אלא כמחווה לסניף קופ"ח המיתולוגי ברחוב זמנהוף בתל-אביב. איך שהוא עם השנים, ה"זמנהוף" הלך, אבל הקיד נשאר.

 

אני חושב שבאת אלי אז אחרי שעשית את הסדנה של טל גורדון  המצוינת?

כן, זה נכון, שאת טבילת האש הראשונה בקטע של כתיבת שירים עשיתי בסדנה של טל גורדון, שהייתה סדנה מעולה. אצלה למדתי לראשונה לא לפחד לחשוף רגשות אמיתיים על הנייר. הסדנה ההיא פתחה לי את התיאבון והבנתי שנכנסתי לעולם חדש ומופלא של כתיבת שירים שמספרים סיפורים, על העולם, עליי, וידעתי שאתה הכתובת לדייק, ללטש ולמקד את כל נושא הכתיבה, ולאחר מכן חיבור וגיבוש של טקסטים עם לחנים, וההבאה שלהם למצב בו הם יהיו מוכנים להקלטה.

 

אני זוכר שעבדנו הרבה על השירה שלך במקלט 29 זוכר?

זוכר, בטח זוכר. כל הזמן אמרת לי "קיד, יותר בקול רם!" הגברת את הווליום באורגן שבו ליוויתי את עצמי, כדי לאלץ אותי להוציא את הקול החוצה. גם הלכתי לשיעורי פיתוח קול בערך לתקופה של שנה, ואפילו הקלטתי כמה סקיצות של שירים בעיבוד והפקה של יסמין אבן המופלאה. הסקיצות האלו מתחבאות אי שם בסאונדקלאוד, אבל לא ניתן לינק…מי שיחפש, ימצא:) אגב, גם היום אני לא מסוגל לשמוע את עצמי שר.

 

יש לי זיכרון שמתי שהוא שלחתי כמה סקיצות שלך שאתה שר לכמה חברי מקצוע, שאמרו שיש בך משהו , לא שלא הייתי בטוח בזה בעצמי זוכר קטע כזה?

אכן, שלחנו כמה מהסקיצות לחברי מקצוע כמו קוטנר, קוואמי, רוני ורטהיימר ואחרים, שאמרו שיש פה משהו חדש ומעניין אבל גם מאד גולמי, ואולי צריך להקצין עוד יותר לכיוון האינדי-פופ אלקטרוני.

 

 

 

איך התחלת לחשוב על כתיבה כעל משהו שמלווה אותך בחיים?

האמת שכשהייתי ילד כתבתי. אבל לא שירים, אלא סיפורים – בכיתה ג' כתבתי על מלחמת עולם שלישית שפורצת בין ברה"מ לארה"ב (אל תשאל, קיד היה ילד שמאד אהב סיפורי קרבות וחיילים והיה לו מנוי על "בטאון חיל האוויר"), ומילאתי מחברות דפתר בתסריטים שהמצאתי לפרקים של "מגנום" ולסרטים של ג'יימס בונד. אבל אחר כך הגיע גיל ההתבגרות הנוראי, בו לא כתבתי מלה, רק רציתי להתחבא במיטה מהעולם והאנשים הרעים שמציקים לי (כמו שקורה לי, עד היום, בעצם, לפעמים). כשלמדתי במכללה למנהל, כתבתי טור סאטירי בעיתון הסטודנטים, אבל זה היה מן חיקוי חיוור של אתגר קרת, שהיה אז 'אלוהים' של כל החבר'ה בגילי שחלמו על כתיבה. רק אחרי הרבה מאד שנים, תארים, עבודה של גדולים, משבר גדול מאד שקרה בקיץ אחד בערך לפני עשר שנים, משהו שהיה אצור ועצור בתוכי נפתח. היד נזכרה איך להזיז את העט. הסכר נפרץ. ומאז זה לא ממש נפסק.

 

אתה כותב הרבה על בדידות…. הכתיבה השלך היא חברה? אני משאיל משיר שלך🙂

בסרט המצוין HEAT של מייקל מאן מ-1995, הדמות של רוברט דה נירו אומרת שם את המשפט: "אני לבד, אבל לא בודד". ומאז אימצתי את המשפט הזה בתור מנטרה לעצמי. כן, אני לבד, זו החוויה שמקיפה ודי מגדירה אותי כבר כמה שנים, אבל זה לא לבד שמלווה בתחושת מסכנות ורחמים עצמיים. בלבד הזה יש לי עולם שלם שבו אני חי הרבה יותר מאשר בעולם החיצוני, ב"מציאות", אם תרצה. חוץ מזה, מי צריך אנשים כשיש נטפליקס?

הכתיבה היא מפלט, היא מקלט, היא המקום שבו הכי אני מרגיש נח לבטא רגשות, לספר את הסיפור שלי, של מה שאני רואה מסביבי בשכונה, בעיר, בעולם. לצייר יש מכחול, לבמאי יש מצלמה, לנו יש מחברת שורות וכלי כתיבה.

 

קיד, ספר על עצמך קצת על השגרה שלך, אם בא לך למשל איפה אתה עובד? איפה גר? רק אם אתה רוצה להגיד

כמו שכתבתי באחד השירים הראשונים שלי: "שומר על שגרה קדושה." היומיום שלי די רוטיני ובנאלי בדיי ג'וב של תאגיד מדיה שעושה המון, המון כסף (לצערי אני לא רואה ממנו ולא זוז אחד), כשאני מעביר את מרבית שעות היממה בבהייה בטבלאות אקסל מרתקות. אני גר בין אתרי בניה של תמ"א 38 בעיר ושמה רמת גן. בניגוד לדימוי הישנוני שיצא לה, פיתחה לה לאחרונה סצנת חיי לילה תוססת בדמות מיני-סופר חדש שנפתח, ופועל 24 שעות ביממה. זה ה"אלנבי 58" שלנו.

אני זוכר חזק את התקופה לפני שעשינו את ההופעה הראשונה עם יסמין אבן של הספר הראשון, אני זוכר שההופעה הלחיצה אותך, הימים עברו מאז עשינו כמה הופעות?

בטח שאני זוכר כמה לחוץ הייתי! בסופו של דבר זה היה כיף גדול, ויש אפילו תיעוד של ההופעה הזאת ביוטיוב. עשינו מספר הופעות, השקות לספרים, ובין לבין, הופענו באברקסס, בלבונטין 7 ובאוזןבר, והשתתפתי בכל מיני ערבי הקראת שירה, שעזרו לי קצת לקבל ביטחון עצמי בהופעה מול קהל. זה עדיין לא משהו שבא לי באופן טבעי; אבל מה שלא עושה הקהל, עושה הכימיקל.

 

התחלת לדבר איתי לפני כמה זמן על ההופעה של ילד חלל מתי בערך זה הולך לקרות ומה יהיה שם?

כן, זה נכון, הולכת להיות הופעת השקה של ילד חלל מתישהו בעתיד הממש הקרוב, שתכלול את ששת שירי האי.פי לצד שירים ותיקים וחדשים, וכן קטעי קריאה מ-4 הספרים שהוצאתי עצמאית בשנים האחרונות. עם השנים וההופעות שעשינו, התגבשה לה חבורה מיוחדת של זמרות וזמרים, קריינית וקריינים, אנשים מופלאים וקצת שרוטים בקטע טוב – דן תורן, יסמין אבן, נתן סלור, גדי רונן, סיון אבלסון, אפרת לוטנברג, גליה גלעדי, טל ארגמן וחנן בן סימון. אלו הם "ילדי החלל". פרטים נוספים, כמו שאומרים – בהמשך.

 

ספר קצת על העבודה על "ילד חלל" האי.פי.

למעשה, האי.פי. הזה נולד רבות בזכותך, שדחפת ועודדת אותי להוציא לעולם את קובץ השירים שאט אט התגבש וקיבל צורה בשנתיים-שלוש האחרונות. חלק מהשירים ב"ילד חלל" הלחנתי על האורגן בבית, ואת השאר הלחינו הזמרים המבצעים, ואז עברנו להקליט את השירים הללו באולפנים קטנים וגדולים, ביתיים ומקצועיים בגוש דן רבתי – כשלכל שיר היה את המעבד/מפיק שהתאים לו במיוחד, מה שהעניק לאי.פי. הזה רב-גוניות מבחינת הז'אנרים המוסיקליים, אני חושב. וכאן אפשר לשמוע את התוצאה הסופית:

https://royzemach.bandcamp.com/album/–2

 

מי עושה את הקליפים הנהדרים של האיפי?

העבודה על הקליפים של "ילד חלל" התחלקה בין שלושה אנשים – רן דסקל האלוף, עשה את "וינונה לנצח", שהיה הראשון שזכה לקליפ מלים מושקע, והתווה את הדרך לקליפים שיבואו אחריו. מור יזרעאל המוכשרת עשתה את "עיירה של רמזור אחד", "זיפים לבנים" וקליפ מלים ל"מלחמת עולם". ואילו אופיר גל המופלאה אחראית לקליפים של "ילד חלל" ו-"לבד הוא חבר".

 

תכניות נוספות ל2018?

לעבוד על "ילד חלל 2.0 – המסע לכוכב פלוטו", לצפות שוב (ושוב) בטווין פיקס ולבהות בתקרה.

מה אתה ממליץ לכותבים.ות צעירים.ות שרוצים.ות שהשירים שלהם.ן יתפרסמו/יושמעו?

ברמה המקצועית: לכתוב, לכתוב ועוד פעם לכתוב. הכתיבה היא שריר שאם לא מטפחים אותו מספיק, סופו להתנוון. להתייעץ ולהראות את הטקסטים לעורך/ת, שיוכל לתת ביקורת ומשוב על מה שכתבתםן. זה מ-א-ד חשוב. בשלב שבו אתןם שלמים עם התוצאה, לא להתבייש לפנות לזמרות/ים שאתןם אוהבות.ים, ולשלוח להם את הטקסט שאתם חושבים שמתאים להם לשיר אותו. היום בעידן הפייסטוש והאינסטוש, לא קשה להשיג מיילים של אמנים שאתם מעריכים. מקסימום, תקבלו בחזרה תשובה שלילית (כמו שאני קיבלתי, לא פעם ולא פעמיים). לא להתייאש. להמשיך לנסות. בסוף מישהו יידלק עליכןם.

ברמה הכלכלית/פרקטית: להתחיל לחסוך כסף בצד בשביל המטרה הזאת. כולל קיצוץ דרסטי בהוצאות פנאי ובידור אם צריך. כי הספר/אלבום/הופעה שלכןם צריכה להיות היעד העליון כרגע. אסור לשכוח שהוצאות הספרים וחברות התקליטים ששרדו בימינו, מחפשות כמעט כולן את שורת הרווח קודם כל. לכן, בעיניי, הדרך המומלצת היא דרך הוצאה העצמאית – של ספר שירים, או אלבום, או מה שזה לא יהיה. (ואגב, גם מי שמוציא ספר דרך הוצאה בימינו, צריך לשלם אלפי שקלים). וכמובן שתמיד אפשר לפתוח הדסטארט (מימון המונים) ולבקש מהקהל להשקיע בפרויקט העתידי שלכןם. בהצלחה לכולןם!

צילום עטיפה: רחלי שביט

 

צילום עטיפה: רחלי שביט

 

 

קיד, תודה שאמרת לי שישראבלוג יורד בזכותך העברתי את הבלוג לwordpress  

כתובתנו החדשה אגב: http://dantorenblog.com/

תודה לך, על הכל. קיד