לכתוב שירים

הייתי כבן 14 כשהתחלתי לכתוב שירים ללא לחן. שנתיים אחר כך הוצאתי ספר שירים ראשון עם שלשה חברים, בשם 'ארבעה אגני חמצון'. הספר זכה לביקורות טובות, ואני לא הפסקתי לכתוב מאז. במקביל, התחלתי לנגן בגיטרה ולהקשיב באדיקות למוזיקה חדשה של שנות ה-60-70:  ביטלס, מתי כספי, פינק פלויד, להקת תמוז, אריק איינשטיין, האבנים המתגלגלות, שלמה גרוניך ועוד. האזנה לתקליטים, תוך כדי קריאת המילים על גב העטיפה, הביאה אותי בסופו של דבר לנסיונות ראשונים של כתיבת שירים והלחנתם.

הנסיון המקצועי הראשון שלי בתחום המוזיקה היה  בעת שירותי הצבאי. הופעתי כשחקן בתיאטרון צה"ל.  לפני ההצגה שבה השתתפתי הופיעה זמרת צעירה בשם שרון ליפשיץ. שרון שרה שירים מוכרים לחיילים, אבל מאחורי הקלעים השמיעה לי את השירים, שבסופו של דבר הפכו לאלבומה הראשון המצליח  – 'קולנוע'. תוך כדי נסיעות משותפות להופעות כתבתי את המילים עבור שישה משירי האלבום, שהידועים מביניהם הפכו ללהיטי-עד: 'קולנוע' ו'גידי'. בלהקה של שרון ניגן קלידן צעיר בשם רמי קלינשטיין. ההכרות איתו הניבה שני שירים מצליחים מאוד מאלבומו הראשון, שלהם כתבתי את המילים: 'את שרה ברדיו' ו'ביום של הפצצה'.

הצלחת האלבומים של ליפשיץ וקלינשטיין הציפה אותי בהצעות לכתוב לטובי הזמרים בארץ בימים ההם של ראשית שנות השמונים, אבל אני הרגשתי שאני לא יכול להפוך את עצמי לעט להשכיר וסירבתי לכל ההצעות ההן. אחרי שלוש שנים של משחק בתיאטרון הבימה  ובבית לסין והשתתפות במספר סרטים, הלכתי ב-1984  ללמוד משחק בסטודיו של ניסן נתיב. צעד, שהביא אותי בסופו של דבר להיות מה שאני היום – זמר-יוצר, שכותב שירים עם אמנים אחרים, ולימים גם מורה לכתיבת שירים.

בבית הספר למשחק התחברתי עם יוסף אל דרור, שולי רנד, ושמוליק לוי, ויחד איתם התחלתי לכתוב שירים, שבסופו של דבר הפכו להיות אלבומי הראשון, כשהמפורסם שבהם, 'לבן על לבן', הפך לשיר שאני שר ומנגן לבקשת הקהל מאז ועד יום. נדמה לי שכבר מהאלבום הראשון החיבור בין היכולת שלי כשחקן והיכולת  כזמר מבצע, באו לידי ביטוי. למעשה גיליתי, שהתשוקה הגדולה ביותר שלי באמנות, היא כניסה לדמות וגילומה, במילים ובמנגינה. המשכתי ללמוד מוזיקה אצל מורים פרטיים, והקמתי את להקתי הראשונה, 'שונרא'. הבנתי אז, שאם אני רוצה להתקדם בתחום המוזיקה, עלי לוותר לחלוטין על תחום המשחק. במשך תשע שנים סירבתי להצעות משחק שונות, והתרכזתי במוזיקה, כשאני  מתחבר אל פורטיס וסחרוף שחזרו אז, בסוף שנות השמונים,  מאירופה לארץ.  עד שבשנת 1991, באלבום הסולו השני של ברי סחרוף, "סימנים של חולשה",  מצאתי את עצמי מלמד אותו לכתוב מילים לשירים של עצמו, וכותב אתו חמישה משירי האלבום המוערך שלו,  כפי שסחרוף עצמו מעיד בסדרה 'האלבומים' בהנחיית יואב קוטנר, בפרק שמוקדש ל"סימנים של חולשה".

נקודת ציון זו פתחה לי את הדלת להתחיל לכתוב שירים עם אמנים חברים נוספים מעולם הרוק, איתם מצאתי שפה משותפת,  ביניהם אסף אמדורסקי ומאור כהן, שאיתו הקמתי בשנת 1995 את להקת הרוק המצליחה שלנו 'הזבובים". החיבור עם מאור, שגם הוא שחקן ומוזיקאי, חיזק אצלי את הביטחון שאני יכול למזג את שני הכישרונות של המשחק והמוזיקה, ובהדרגה חזרתי לשחק והמשכתי לכתוב עם יוצרים אחרים. הרגשתי שהעבודה שאני עובד בשיתוף פעולה עם אמנים יוצרים אחרים מוציאה ממני יצירות טובות יותר. וכך הלך והתחזק הקשר שלי עם כותב נוסף, מאיר גולדברג, שלימים הפך לשותפי להוראת כתיבת שירים. בימים אלה חגגנו עשר שנים לסדנת הכתיבה המשותפת שלנו  – 'סלון הפזמון'. בסדנה שלנו עברו מאות כותבים, וזמרים יוצרים ביניהם קורין אלאל, דנה ברגר, דודי לוי, אניה בוקשטיין – שאת כל שירי אלבומה הראשון כתבה בסדנה שלנו – אביגיל קובארי, איתי פרל, אביגיל רוז, אמיר ברנט, סהר ליבן, ועוד רבים וטובים.

תוך כדי עבודה על המוזיקה שלי ושל אמנים אחרים, מצאתי את עצמי משלב את הידע שלי בתיאטרון, במוזיקה, ובאמנות הבמה בכלל – ביעוץ אמנותי בהפקות מוזיקה בעלות היקף רחב. היכולת לראות את התמונה הגדולה, הביאה אותי לעבוד עם להקת 'משינה' על הקאמבק המוצלח שלה בשנת 2000, ואח"כ במופע של האלבום 'בתשובה'. מאוחר יותר עשיתי את הייעוץ האמנותי למופע המצליח של יהודית רביץ 'באה מאהבה  2009',  למופע קיסריה של ברי סחרוף  ב- 2010, ולמופע הגדול של דיויד ברוזה, 'האישה שאיתי -2011 '.

בשנים האחרונות, דרך עבודתי בבית ספר רימון, ותוך שאני מוצא סיפוק רב ביכולת שלי ללמד אנשים לבטא את עצמם בשירים, הבנתי שיכולת זו יש בה גם מן העזרה הנפשית, והתחלתי לעבוד עם  אנשים בעלי קשיי למידה וקשיים נפשיים. הגעתי להישגים גדולים בעמותת 'עמיתים' בעבודה עם פגועי נפש, ובתיכון 'רוטברג' ברמה"ש בעבודה עם כיתה מיוחדת של קשיי למידה. כתיבת שירים היא אכן כלי חזק לעזרה נפשית. בנוסף אני ממשיך ללמד כתיבת שירים בבית ספר 'רימון' ובבצלאל במסלול הרב מחלקתי, שם אני מלמד כבר 13 שנים.

כל זאת לא היה יכול להתקיים אלמלא הייתי ממשיך להקליט ולהופיע. כפי שכתוב באתר שלי dantoren.com, אני מקליט ומופיע ברציפות משנת 1987. הקשר הישיר עם הקהל, המגע האנושי, היכולת לספר את הסיפור  שלי לקהל  שמקשיב לי בזמן אמת, הם הדלק האמיתי ליצירה שלי.

בימים אלה אני ממשיך להופיע בהופעת סולו שלי. רק בחודש האחרון הופעתי בצפון הארץ, בתל אביב, בקיבוצים ובדרום הארץ בפני חיילים, פצועים ומשפחותיהם. בקרוב יוצא אלבום ראשון של להקתי החדשה, 'לואי מרשל',  בה שותפים יובל מנדלסון, שכתב איתי את כל שירי האלבום, וחבריי הוותיקים – יובל שפריר, עופר קורן, ורועי הדס. האלבום הופק בעזרת מימון המונים, ויקרא 'כל הסימנים מראים'.

 

וכל הדרך שר שירים- ספר שירים במתנה

 

לפני כך וכך שנים הוצאתי ספר של המילים של השירים שלי שהולחנו עד לאותו זמן

אני מציע לכם אותו בעותק דיגטלי בחינם ללא התחיבות וללא בלה בלה

אם בא לכן.כם להלחין מחדש תרגישו חופשי

דן תורן- וכל הדרך שר שירים

הספר להורדה:  כל הדרך

תהנו, דן.

מה חדש בדן תורן.קום

אז ככה, האלבום דיבור בציבור שהוא פרויקט פתוח מיוחד שהקלטתי בשנת 2012, עלה לאתר וניתן להקשיב לו להוריד אותו ואף לשתתף בו

https://www.dantoren.com/he/music/dibur

עלה לאלבומים  פרויקט מיוחד שהקלטתי ב2012 במסגרת קול שני וחמישי

https://www.dantoren.com/he/music/178

סלון הפזמון של מאיר גולדברג ושלי עובר שינויים אנחנו מתרגשים מאד לקראת מרתון הכתיבה הראשון שלנו, הפרטים כאן

https://www.dantoren.com/he/home#!salonhapizmon

וחוץ מזה המוסך פתוח גם בשבת ובערבי חג

https://www.dantoren.com/he/home#!garage

שבוע טוב

דנ

איתי פרל מלון ערבה ראיון עם אחי

צילום: אוהד רומנו

איתי  ואני מכירים דרך דנה ברגר, איתי הפיק ב2012 את האלבום שלי קפטן דנימו ונערי הסיפון הלו הם, הוא והדר שכטר.  אם אתם רוצי םלדעת האלבום ההוא ומה עשינו יש דרך, סרט ווידאו של כרבע שעה מספר את הסיפור שלנו מאז, כאן

אבל הפעם אנחנו כאן בעניין שלו, אז בואו נתחיל.

היי איתי אז ככה שמעתי את האלבום החדש רק פעם אחת עד עכשיו וישר התאהבתי בכמה שירים-אפשר לשאול אותך כמה שאלות?

-היי היי קפטן , בטח

איזה אלבום זה שלך?
-חמישי (!!!!!)אבל גם תלוי איך סופרים… "בנות" (2005), "מים מתחת לגשר" (2008),היה את האלבום עם דנה ברגר "הנה באתי הביתה" (2010) שאת רובו כתבתי ושרתי ועיבדתי אז אני מחשיב אותו בספירה.
ואז "מסע בלוז" (2012)
ואם פותחים את זה אז אני מכניס את "קפטן דנימו ונערי הסיפון" (2012) שעשינו יחד – אתה (דן תורן) והדר שכטר ואני,
ואת "העיקר זה המוסיקה" (2013) אלבום הופעה חיה של יוני רכטר שאני משתתף בו, האוסף הבארשבעי "08" (2015)
 ויש עוד כל מיני אלבומים שהייתי מעורב בהם בשנים האחרונות כמפיק/נגן/כותב/יועץ שנכנסים אצלי לקורות החיים המוסיקליים.
אתה מתעסק בשירים שלך הרבה ברגשות…  זה משהו שתפוס הרבה מקום בחיים שלך?
-מכיוון שידוע שאין לי מוח (מכיר תופעת בריחת המוחות ? אז זה עליי) אז יוצא שהיצר מביא ליצירה.
וככל שאתה בתוך חיים של יצירה אתה קשוב יותר ליצרים ולרגש אז כן זה מעסיק אותך הרבה לטוב ולרע.
בינתיים שמעתי שוב…
ואני מתאהב באלבום
כיף לשמוע
בתור כלכלן או מוזיקאי מה ההבדל בין כסף גדול לכסף קטן
 –בתור ארכיאולוג של התת מודע וחקלאי של חלומות בהקיץ –כסף קטן זה משהו שבזבזת בלי       לחשוב.וכסף גדול זה משהו שאף פעם לא יהיה לך.
 מה הנשק הסודי שלך? ומה בשיר?
-הנשק בשיר הוא תיאור מקרה של נשיקה שנאלצה להישמר בסוד למשך תקופה 
כדי לא לחשוף את שמות המתנשקים מחשש להתנקשות.
יש בשירים בחורה או בחורות אתה פונה אליה או אליהן לפעמים בגוף שני ולפעמים בגוף שלישי מספר לנו עליכם מי זאת? מי אלה? עד כמה אתה נאמן לאמת? למה אתה כן נאמן?
-אני נאמן לאמת כפי שהיא משתקפת דרך התודעה המתעתעת. נאמן למציאות שלפעמים עולה על כל דמיון (ולפעמים המציאות של היום אינה אלא פרי הדמיון של אתמול)
אני נאמן לאמת בזמן אמת – כלומר האמת הנתונה לפרשנות הטריה של הרגע הזה.
נאמן לאמת המתגלה לי עכשיו.
ולזו שאני לא מגלה עדיין.
בברכה האקו לוגית יש הרבה משחקי מילים משובחים
אבל זה נמצא בכל האלבום כמה עבדת על המילים באלבום ואיך?
-יש שירים באלבום שהעבודה עליהם נמשכה כמה שנים.
לאחרונה אני כותב לאט וממשיך לכתוב את השיר ולשכתב עד לרגע האחרון לפני ההקלטה
ורגע לפני ששולחים את האלבום למאסטרינג אני עוד נכנס ומשנה מילה כי לפעמים הכל
מאבד צורה ומשפטים מתערבבים, זה יכול להתחיל ממשחק מילים או רצף תודעה ורק שנים אחר כך בנסיעה באוטו
עולה לי משפט ואני מבין שזו התחלה או המשך של שיר, קצה של חוט. ולפעמים רק אחרי תקופה אתה מבין
על מה השיר הזה בעצם ואז לפעמים יש רצון להוסיף משהו או למחוק את המיותר.
אני עובד על זה כל הזמן וגם כשאני לא חושב על זה ועסוק במשהו אחר, זה שם באיזה חלק בראש מחכה להפעלה.
איזה חלק אתה הכי אוהב לכתוב להלחין להקליט להופיע, למה?
-קשה לומר. בכל אחד מהשלבים יש טוב ויש קושי.
העבודה על האלבום האחרון טלטלה אותי ברכבת הרים של פחד ואופוריה
מהכתיבה להקלטות ולהופעות ולקחתי את זה קצת קשה הפעם. לא ברור לי למה.
אני עדיין חושב שלהיות מוזיקאי זה המקצוע הטוב בעולם (בשבילי)
ואני חושב להמשיך עם זה
מה יהיה בהופעות?
-אווירה של בורדל, חגיגת בלוז
הרכב גדול ומפואר של 8 נגני על ואני ואורחים
בהפקה מוסיקלית של נדב אזולאי (שגם הפיק את האלבום)
תופים – מתן אפרת, בס – גיל נמט, חשמלית – נדב אזולאי, קלידים – דודו חמד
סקסופון – גל דהן, טרומבון – יאיר סלוצקי,טרומבון – ירון אוזנה, חצוצרה – ארתור קרסנובייב.

27/3/18 – היכל התרבות ת"א – אורח : יוני רכטר >> https://goo.gl/tbW7bZ

27/4/18 – אולם מופעים קיבוץ כברי- אורח : אריק ברמן >>https://goo.gl/pEZkRJ

24/5/18 – צוללת צהובה י"ם – אורחת : תמר אייזנמן >> https://goo.gl/CCUiQU

אני בפייסבוק – https://www.facebook.com/Itaypearl/

אוהב אותך איתי

 

רואים שלא רואים #19

אי שם בשנת 2000 ברי התחיל לעבוד על האחר, אלבום שהייתה לי הזכות לקחת בו חלק, אלבום שבא להגיד את המובן מאילו בשירים. הידיעה שהאחר הוא אתה שאין באמת הבדל ביננו לבינם יהיו אשר יהיו תהיינה אשר תהיינה. אחד השירים באלבום נקרא רואים שלא רואים ככה הוא נשמע באלבום  https://www.youtube.com/watch?v=iWH1AoSlhdM

ברי הוא אולי לא היוצר היחיד שעובד על אלבום במקביל, בית, כתיבה הקלטה, התחלות המשכים תיקונים החלפות של חלקים, אבל הוא היחיד שאני תמיד מרגיש שהוא יודע לאן הולכים גם אם אין מילים לתאר את המקום הזה, גם אם זאת רק הרגשה, כולנו הולכים איתו למסע הזה כי לא משנה מה תהיה התוצאה, הדרך פאקינג שווה את זה.

אז ככה, רואים שלא רואים לא רצה להסתיים על הנייר, במחשב ובענן יש לי 17-18 גרסאות שונות של הטקסט. בכמה מהם יש 8 בתים. ( אשים את האחת הגרסאות הארוכות בסוף הקטע).יום אחד על הספה של מומו (אורי ברק) באולפן ברי לוקח מיקרופון שמומו מושיט לו  ובאוויר בעוד הסרט רץ והכפתור לחוץ על אדום הוא מקצר את כל הטקסט, שכל אותם חדשים הוא קורא לו שיר ראפ, שצריכות להיות בו הרבה מילים, לשני בתים. מומו מריץ את הסרט אחורה אנחנו מקשיבים ועם ארבע ידיים ושני עטים עורכים את כל הטקסט שהיה לנו לשני הבתים שאתם שומעים. זה לא שיר של הופעות זה לא שיר של המונים ולכן גם פחות מוכר. זה שיר על תופעה שלא עברה מן העולם עד היום, וייקח זמן עד שמשהו בעניין זה ישתנה. אנחנו צורכים  את הכאב של אחרים כדי לא להרגיש את הכאב של עצמנו והחזקים כלומר האנשים עם הכוח והכסף מנצלים את זה כדי לשסות אותנו בקבוצות  אחרות של בני מיננו. זה אולי עלוב כתופעה אבל אנושי כמו לנשום ואני חושש שהדהרה העיוורת שלנו לתוך צינורות הניאון של האינטרנט על כל גווניה לא מקצרת את הדרך שעלינו לעבור כדי לראות שהאחר הוא אתה הוא אני הוא היא הם, זה הכל אותו דבר.

 

 

רואים שלא רואים #גרסה 9

רואים שלא  שרואים

ואלו הימים

לילות של שימורים

עוברים בלי להשאיר עקבות וסימנים

 

רואים שלא רואים

האישונים מורחבים

קונים בייסורים מוכרים בייסורים

דברים שלא ממש צריכים

רצים ורוצים

להגיע לפני שיוצאים

לדעת בלי להבין

להתפלל בלי להאמין

 

עולים כאילו עולים

ואז פתום נופלים

נופלים אל המקום

והמקום נעול המפתחות בפנים

 

באלו הכלים

עולים הניגונים

לשומר האמונים שסובל את הדברים

הכי הכי יפים

רואים שלא רואים

חזרתי ואמרתי לך אבל את החזרת

לי ישר בפנים

 

אשרי המאמין

נבואה היא לשוטים

בכל זאת הם חוזרים

ימים נהדרים עם שמש במרומים

איש תחת גפנו

חוזרים לעולמים

 

ללא געגועים

לטעם החיים

ללא המנצחים

ובלי המפסידים

 

קשה להאמין כאילו כבר יודעים

רצים ומסתכלים החוצה רואים מה שרואים.

 

עץ הדעת תפוחים עם רעל

ונסיכה שמנשקת צפרדע

איש הפח, אריה, דחליל ביחד

אבנים, צהובות הן לרגליך

סוכריות וממתקים בשפע

ודג זהב מדבר פתאום אליך

זיכרונות צפים בדרך קבע

מנגינה שמלווה את צעדיך

 

 

 

באבא או'רייאלי במאה ה21

אי שם בשלהי שנות השישים אחרי שאופרת הרוק טומי הצליחה פיט טאוסנט  התחיל פרויקט צד ללהקת ה Who , ותחת השם Lifehouse  , הוא חשב להוציא עוד אופרת רוק.

השיר Baba O'riley היה אמור לשיר בתחילת המחזה . אמור היה לשיר אותו חוואי לאשתו ושני ילדיו לפני שהם יוצאים למסע ללונדון. בסופו של דבר הסיקוול לטומי לא יצא, והשיר מצא את עצמו ב1971 באלבום של The Who שנקרא,  Who's Next, השיר שנבחר ע"י TIME אחד ממאה השירים הגדולים בכל הזמנים ובעוד רשימות כאלה שעושים מכיל את הביטוי החזק Teenage wasteland ,  ביטוי שמתכתב עם הפתגם של המחזאי הבריטי  ברנרד שו, הנעורים טובים מידי בכדי לבזבז אותם על צעירים:)  אבל אולי גם עם מה שאומרים על דור הY אתם יודעים כל הבלה בלה בלה הזה על זה שהם מרוכזים בעצמם וכו, פתאום לפני כמה ימים אני קולט שהשיר האדיר הזה מחכה לריילי, אחת מגיבורות הסדרה, עם אבא שלה, על יוקליילי בשדה התעופה של איסלנד

כן כן. בעולם שבו לצעירים אין ברירה אלא להיות אמיצים וחכמים כי אנחנו מילאנו אותו בזבל אלקטרוני שברובו מיותר השיר הזה מקבל משמעות חדשה.   ובהזמנות זו תודה ללנה וואשבסקי על אומץ והכחמה והיופי